״שאעזוב?" הארי הביט ביני לבין שרה, בטח הבחין במתח שבאוויר. נאנחתי בקול רם.
"לא, אתה יכול להישאר. אני בדיוק עוזבת." קבעתי, לוקחת את הארנק שלי שעל השידה שלי. רגע, הנחתי את זה בחזרה על השידה. אני הולכת לתת ללואי לשלם על החרא שלי.
"את לא חייבת לעזוב, ארין." הארי קימט את מצחו, ואני שנאתי על עצמי שהרגשתי רע עם זה ששקעתי בפנים היפות האלה. "אני אעזוב."
"הארי," חייכתי אליו מעט, רק כדי שירד ממני. הוא התנהג כאילו הוא תמים, וזה עיצבן אותי לגמרי. "יש לי דייט בקולנוע עם לואי, אז אני הולכת."
ראיתי את הפנים שלו מתכהות שוב, אבל הפעם, זה הרגיש טוב; רציתי לגרום לו לקנא. הפה שלו נפתח לומר משהו, אבל הוא לא אמר כלום. התעלמתי ממנו והלכתי עם המכנסי פיג'מה שלי, כדי לראות שלואי עמד מחוץ לדלת, מחכה.
"היי, ארין, בדיוק התכוונתי לדפוק." הוא לבוש בפיג'מה גם הוא, מקל עליי. (-מהמילה הקלה, היא מרגישה הקלה אחרי שהיא ראתה שגם הוא לבוש כמוה) אני מקווה שזה הולך להיות כמו כל הפעמים הקודמות שהלכנו ביחד לראות סרט.
"בוא נלך," הובלתי אותנו אל היציאה, הולכת לצידו של לואי. "הארי בחדר שלי, ואני לא רוצה לראות אותו שוב."
לואי ענה עם "או" שקט בזמן שקיצרנו את הדרך דרך הדשא, אל תוך החנייה של הסטודנטים. זאת הפעם הראשונה מזה המון זמן שבאמת יצאתי מהקמפוס. התרגשתי.
"אני באמת מצפה לראות את קינגס או מה שזה לא היה." חייכתי, בדיוק כשלואי פתח את ה B.M.W שלו. "זאת המכונית שלך?!" הופתעתי; אף פעם לא ציפיתי שלואי יהיה סוג של... עשיר.
"כן." הוא צחק, מסמן לי להיכנס. למושבים האלו יש עור אפור וזה מריח דיי טוב.
"אני סוג של שמחה שאנחנו חברים, לו." קרצתי, חשה בהקלה שהצלחתי לצחוק איתו.
"אלוהים, את חתיכת גולד דיגר." (-גולד דיגר אלה אנשים, בעיקר נשים, שרודפים אחרי כסף)
"מה?" סטרתי לו בצחוק, והתחלנו לצחוק. באמת שמחתי ברגע הזה.
"בדיחות." הוא צחק אחרון בזמן שיצאנו מהחנייה אל הכביש.
בית הקולנוע היה דיי קרוב, אז הגענו תוך פחות מחמש דקות. אחרי שהחנינו במקום די רחוק, רצנו אל הקולנוע. התנשמתי בכבדות. למה לעזאזל רצתי?
"את בסדר? את מתנשמת בכבדות." לואי התגרה, פותח את הדלת בשבילי. סטרתי לו בפשטות ולאחר מכן הודיתי לו על הנימוסים שלו.
לואי קנה את הכרטיסים שלנו לקינגסמן, והלכנו אל טור הפופקורן.
"אפשר לקבל את הקומבינה השלישית?" לואי הזמין, וקיבל את הקומבינה שיש בה פופקורן ושני כוסות גדולות. כמובן שזה היה רק אחד. "לא אכפת לך להתחלק, נכון?" רק הנהנתי, הוא משלם אחרי הכל.
לקחתי שתי קשיות והלכנו אל אולם מספר שבע. לואי הראה לי את הטריילר של קינסגמן בדרך, ודיי התלהבתי. זה נראה מעניין, והדמות הראשית נראה לוהט. הארי, מי? (רק צוחקת, אי אפשר להתכחש לפנים היפות של הארי.)
התיישבנו במבוכה אחת ליד השני באולם חסר האנשים, עוברים בטלפונים הפרטיים והאישיים שלנו. עברתי בטמבלר שלי כשקיבלתי הודעה.
לא ידוע: מה שלומך? רציתי לשאול אותך מוקדם יותר אבל...
מוזר.
אני: מי זה?
לא ידוע: זה אני... באמת מחקת את המספר שלי מאנשי הקשר שלך?
אני: כן מי זה?
לא ידוע: זה הארי... לוזרית
הו, כן. שכחתי שחסמתי את המספר של הארי מתישהו אתמול, אבל הורדתי את החסימה הבוקר. זה בטח מחק את האיש קשר שלו.
אני: הו בסדר
לא ידוע: אז.. איך הדייט שלך עם לואי?
אני: אמרתי לך להפסיק לדבר איתי הארי
לא ידוע: אני לא מדבר איתך... אני מסמס לך
אני: באמת? תפסיק
גלגלתי את עיניי, והחזרתי את הטלפון שלי לכיס שלי. הארי תמיד קופץ ברגעים שאני לא רוצה לחשוב עליו.
"אז, איך היו השיעורים שלך?" שאלתי את לואי, מנסה להתעלם מהרטט שבכיס שלי. הארי מציק.
"זה היה בסדר, אני עדיין שונא את בית הספר."
"גם אני." צחקתי, ושמחתי לראות שהבעת פניו נראית שמחה יותר.
"היי, ראית-" לואי בטח שם לב שהטלפון שלי רוטט בכיס שלי יתר על המידה.
"מצטערת." הצטערתי לפני שהוצאתי את הטלפון שלי וקראתי את ההודעות.
לא ידוע: אי פעם תסלחי לי?
לא ידוע: אני באמת מחבב אותך ארין
לא ידוע: ניסיתי להישאר אדיש אבל אני לא יכול
לא ידוע: בבקשה תעני
למה הוא ככה, פתאום? נראה שהוא רצה להיפטר ממני, קודם לכן בחדר שלי.
אני: תפסיק הארי. לא אמרת לי את זה לפני כמה שעות? למה שלא תעזור לשרה עם הקניות שלה? אני לא מאמינה לך אז בבקשה תפסיק לסמס לי אני מכבה את הטלפון שלי אז אל תציק לי לך תבלה עם שרה
"מצטערת, זה היה הארי." הודיתי ללואי, כיביתי את הטלפון שלי כמו שהבטחתי.
"הו, מה הוא אמר?"
"רק דברים טיפשיים כמו 'אני מצטער' ועוד." לואי הנהן, והעביר את תשומת ליבו אל המסך הגדול. יש עכשיו פרסומות, מסמנות שזה הולך להתחיל בקרוב.
האורות התכבו, ולואי זז בכיסאו כדי להראות את ההתרגשות שלו. צחקתי.
בזמן הסרט, תשומת לבי לא הייתה מלאה. אני מתכוונת, צחקתי עם הקהל, והתנשפתי כשדברים אלימים קרו, אבל הראש שלי התרכז בהארי. מתתי לדעת מה הוא סימס לי. אולי הוא לא ענה בכלל?
במשך השעה של הסרט, לחשתי ללואי שאני הולכת אל השירותים. הוא רק הנהן, יותר מידי מרוכז בסרט בשביל שיהיה לו אכפת.
עברתי מעל ברכיו, הישבן שלי נגע בהם, התעלמתי מכמה מביך זה, והמשכתי.
נכנסתי אל השירותים הקרובים.
במהירות נכנסתי אל אחד התאים, והתיישבתי על האסלה. (-לא טוב ארין,,,,,, פעם קודמת זה לא נגמר בטוב) רק באתי כדי לבדוק את הטלפון שלי. הסקרנות שלי הרגה אותי. (-גם החרא שלך הרג את הארי)
צפיתי בסימן של אפל שעלה, וחיכיתי בסבלנות למסך הנעילה שלי שיעלה. כשזה עלה, התבאסתי לגלות שלא קיבלתי שום הודעה. אפילו לא מאמא שלי.
עם שרבוב שפתיים, הלכתי חזרה אל האולם. התיישבתי ליד לואי שוב, מנסה הכי טוב להינות מהסרט.
-
"איך זה היה?" כבר נהיה חשוך כשיצאנו מהקולנוע, הולכים בחזרה אל הרכב של לואי.
"אני אוהבת את אגסי." חייכתי. אגסי הוא דמות מדהימה. ובנוסף מאוד לוהט.
"כמובן." הוא חייך בחזרה כשהגענו אל הרכב השחור. "הוזמנתי למסיבה." הוא פתאום הודה.
"הו, אתה הולך?" שאלתי, בדיוק כשהוא התניע.
"כן, אני מתכוון, מאחר וקיבלתי את ההזמנה. את רוצה לבוא איתי?"
"לא," הנדתי בראשי. "אני לא חושבת, אתה יכול להוריד אותי במעונות?"
"בטח."
הגענו בחזרה אל הקמפוס, והודיתי ללואי שהוא הוריד אותי על שפת המדרכה של המעונות שלי. היה לי זמן נהדר איתו, בלי להתחשב בזמן שהארי החליט לסמס לי.
פתחתי את הדלת של המעונות, והלכתי אל החדר שלי. התלהבתי לחזור למיטה שלי ולישון.
סיבבתי את ידית הדלת, בתקווה ששרה לא נמצאת. קיוויתי שהיא הלכה למסיבה הזאת, שלואי הוזמן אלייה. שמחתי לגלות שהמשאלות שלי התגשמו.
מיד הורדתי את בגדיי. נהיה חם יותר במעונות בזמן האחרון, והרבה יותר חם בלילות.
התכרבלתי אל תוך המצעים שלי, נאנחת. למרות שלא הייתי מאוד, הייתי עייפה. רציתי לעצום את עיניי, אבל טבעתי במחשבות של עצמי.
הארי, הארי, והו כן, הארי.
למה אהבתי אותו כל כך? אני מתכוונת, הוא נישק את החברה הכי טובה שלי... אבל לא יכולתי לבוא נגדו עם זה כל החיים, נכון? אנחנו אפילו לא ביחד עדיין. הו אלוהים, מה אמרתי? הארי מסתבך עם המחשבות שלי.
זזתי קדימה ואחורה, חושבת על זה, שוב ושוב.
"ארין, חזרת?" קול עמוק, וצרוד דיבר מהצד השני של החדר שלי, וידעתי שזה לא שייך לשותפה שלי; זה היה קול מוכר, בעצם.
"הארי?" שאלתי בקול, כמעט בטוחה בתשובה שלי.
"כן." נהמתי.
"למה אתה לא יכול לעזוב אותי בשקט?" שאלתי, מתיישבת במיטה שלי. התנשפתי כשהבנתי שהורדתי את בגדיי קודם לכן. הוא ראה? כיסיתי את הגוף שלי עם השמיכות שלי, בתקווה שהוא לא ראה.
"אי פעם תסלחי לי? מה אוכל לעשות?" הוא לא יפרוש, נכון?
"אני לא יודעת." נאנחתי, נותנת לו תשובה נכונה. חיבבתי אותו, ולהתעלם ממנו ככה, לא יעזור לבעיה בכלל.
"אז זה אולי?" כמעט יכולתי לראות את פנים שלו מוארות, חוץ מהעובדה שהחדר שלי היה שחור משחור. נהמתי בתשובה. "אני אפצה את זה שפגעתי בך כל כך, ארין."
"איך?"
"אני לא יודע, אני אתן לך..." הוא עצר. "אני אתן לך לקנות בחינם במכולת במשך חודש."
"חודש?" מצאתי את עצמי מצחקקת. "אני שווה רק חודש? אני צריכה לקבל קניות בחינם לכל החיים."
"אני מתכוון, הייתי נותן, אבל אני חושב שהעבודה שלי תסתיים לאחר חודש." הוא קבע, גורם לי לצחוק. אהבתי את הארי הציני. אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
"למה אני מחבבת אותך?" פלטתי, פוקחת את עיניי לרווחה לאחר מכן.
"את מחבבת אותי?" כמעט יכולתי לשמוע חיוך בקול שלו. "את מחבבת, מחבבת אותי?"
"כדאי שתעזוב." לחשתי. לא ידעתי מה לומר. לא יכולתי להודות שאני מחבבת אותו שוב, מכיוון שבתכלס, אין לו שום דבר שיגרום לי לחבב אותו. הוא בעצם עשה את ההפך הגמור.
"אנחנו לא יכולים לדבר עוד קצת? אני אוהב את זה."
"לא, לך." קמתי מהמיטה שלי, והדלקתי את המנורה שבצד.
"ארין." עיניו של הארי נפקחו לרווחה, הם הביטו בי מעלה ומטה. לעזאזל. אני ממשיכה לשכוח שאני לא לבושה.