הארי הנהן שוב. "אם לא אכפת לך שאני שואל, איך זיהית אותי?"
"מר ברונז," אמר דראקוֹ, כשהוא מושך את המילים, "אל תשכח שכבר פגשתי אותך. ראיתי מישהו מסתובב עם צעיף על הראש ונראה מגוחך לגמרי. אז ניחשתי."
הארי קיבל את המחמאה בראש מורכן. "אני נורא מצטער בקשר לזה," אמר הארי. "כאילו, בקשר לפגישה הראשונה שלנו. לא התכוונתי להביך אותך בפני לוציוס."
דראקוֹ נפנף בידו בביטול ונעץ בהארי מבט מוזר. "חבל רק שאבא שלי לא נכנס כשאתה החמאת לי —" דראקוֹ צחק. "אבל תודה על מה שאמרת לו. אחרת היה לי קשה יותר להסביר."
הארי קד קידה עמוקה יותר. "ותודה לך על כך שגמלת לי עם מה שאמרת על פרופסור מֶקגונַגל."
"אין בעד מה. על אף שאחת העוזרות כנראה השביעה את החברה הכי טובה שלה לסודיות מוחלטת, כי אבא שלי אומר שרצות שמועות מוזרות, כאילו הלכנו מכות או משהו."
"אאוץ'," אמר הארי והתכווץ. "אני ממש מצטער —"
"לא, אנחנו רגילים. מרלין יודע שיש הרבה שמועות על משפחת מאלפוי גם ככה."
הארי הנהן. "אני שמח לשמוע שאתה לא בצרות."
דראקוֹ גיחך. "לאבא שלי יש חוש הומור... מעודן, אבל הוא כן מבין כמה חשוב להתיידד עם אנשים. הוא מבין זאת היטב. הוא הכריח אותי לחזור על זה כל לילה לפני השינה בחודש האחרון: 'אני אתיידד עם אנשים בהוגוורטס'. כשהסברתי לו הכול והוא הבין שזה מה שעשיתי, הוא קנה לי גלידה."
הארי פער את פיו. "הצלחת להוציא מזה גלידה?"
דראקוֹ הנהן, נראה לא פחות זחוח מכפי שהתבקש מהישג שכזה. "טוב, אבא שלי ידע מה אני עושה, כמובן, אבל הוא זה שלימד אותי איך לעשות את זה, ואם אני מחייך בצורה הנכונה בזמן שאני עושה את זה, זה הופך את זה לקטע של אבא ובן ואז הוא חייב לקנות לי גלידה או שאני אנעץ בו את המבט העצוב שנראה כאילו אני בטוח שאכזבתי אותו."
הארי נעץ בדראקוֹ מבט מחושב; הוא חש שלפניו ניצב אשף נוסף. "קיבלת שיעורים בתמרון אנשים?"
"כמובן," אמר דראקוֹ בגאווה. "אני בן למשפחת מאלפוי. אבא שלי קנה לי מורים פרטיים."
"וואו," אמר הארי. קריאת "אמנות השכנוע: מדע ומעשה" של רוברט צ'אלדיני כנראה לא ממש השתוותה לכך (על אף שזה עדיין היה יופי של ספר). "אבא שלך אדיר כמעט כמו אבא שלי."
הגבות של דראקוֹ התרוממו בעצלתיים. "אה, כן? ומה אבא שלך עושה?"
"הוא קונה לי ספרים."
דראקוֹ שקל את העניין. "זה לא נשמע מאוד מרשים."