הארי פוטר והגרסה הרציונלית ציטוטים

78

"מר פוטר..." קולה של המכשפה דעך. ואז היא נאנחה וכרעה ברך לידו. "מר פוטר," היא אמרה, קולה עדין כעת, "זאת לא אחריותך לדאוג לתלמידי הוגוורטס. זאת אחריותי. אני לא אתן לשום דבר רע לקרות לך או למישהו אחר. הוגוורטס הוא המקום הבטוח ביותר לילדים בכל עולם הקוסמים, ולמדאם פומפרי יש מרפאה שלמה, עם כל הציוד הדרוש. אתה לא תצטרך שום ערכת ריפוי, ובטח לא כזאת שעולה חמש אוניות."

"אבל אני כן אצטרך!" התפרץ הארי. "אף מקום לא בטוח לגמרי! ומה אם ההורים שלי יעברו התקף לב או תאונה כשאחזור הביתה לחג המולד — מדאם פומפרי לא תהיה שם. אני אצטרך ערכת ריפוי משלי —"

"מה בשם מרלין..." אמרה פרופסור מֶקגונַגל. היא נעמדה והשפילה אל הארי מבט שהיה קרוע בין רוגז לדאגה. "אין כל צורך לחשוב על דברים נוראיים שכאלה, מר פוטר!"

פרצופו של הארי התעוות במרירות לשמע הדברים. "ברור שיש! אם לא חושבים עליהם, לא רק שנפגעים, גם פוגעים בסוף באנשים אחרים!"

פרופסור מֶקגונַגל פתחה את פיה ואז סגרה אותו. המכשפה שפשפה את גשר אפה בהבעה מהורהרת. "מר פוטר... אם הייתי מציעה להקשיב לך קצת... יש אולי משהו שהיית רוצה לדבר איתי עליו?"

"כמו מה?"

"כמו העובדה שאתה משוכנע שאתה צריך תמיד לעמוד על המשמר מפני דברים נוראיים שעלולים לקרות לך."

הארי בהה בה בבלבול. זו הייתה אקסיומה ברורה מאליה. "ובכן..." אמר הארי באיטיות. הוא ניסה לסדר את מחשבותיו. איך באמת הוא יכול להסביר את עצמו למכשפה־פרופסור כשהיא אפילו לא מכירה את היסודות? "חוקרים מוגלגים גילו שאנשים תמיד מאוד אופטימיים בהשוואה למציאות. כמו למשל כשהם אומרים שמשהו ייקח יומיים והוא לוקח עשרה ימים או שהם אומרים שהוא ייקח חודשיים וזה לוקח יותר משלושים וחמש שנה. לדוגמה, היה ניסוי אחד שבו שאלו סטודנטים תוך כמה זמן הם בטוחים ב־50%, 75% ו־99% שהם יסיימו את שיעורי הבית שלהם, ורק 13%, 19% ו־45% מהסטודנטים סיימו במסגרת הזמנים שנקבו. והתגלה שהסיבה לכך היא שכאשר שאלו קבוצה אחת של סטודנטים על ההערכה שלהם במקרה הטוב ביותר, שבו הכול הולך הכי טוב שאפשר, וקבוצה אחרת להערכה שלהם במקרה הממוצע, שבו הכול הולך כרגיל, התקבלו תשובות כמעט זהות סטטיסטית. את מבינה, אם את שואלת מישהו למה הוא מצפה במקרה הרגיל, הוא מדמיין את מה שנראה כמסלול עם ההסתברות הגבוהה ביותר בכל צעד בדרך — הכול הולך לפי התוכנית, בלי הפתעות. אבל למעשה, מכיוון שיותר מחצי מהסטודנטים לא סיימו במסגרת הזמן שבו הם היו בטוחים ב־99% שיסיימו, המציאות מספקת תוצאות שהן קצת יותר גרועות מ'התרחיש הגרוע ביותר'. הדבר הזה נקרא כשל התכנון, והדרך הכי טובה לתקן אותו היא לשאול כמה זמן הדברים לקחו בפעם האחרונה שניסית לעשות אותם. זה נקרא שימוש במבט מבחוץ במקום במבט מבפנים. אבל כשאת עושה משהו חדש ולא יכולה להשוות לפעם קודמת, את חייבת להיות ממש ממש פסימית. כאילו, כל־כך פסימית שהמציאות מפתיעה אותך לטובה באותה התכיפות שהיא מפתיעה אותך לרעה. והאמת היא שזה ממש קשה להיות כל־כך פסימיים עד שיש לנו סיכוי סביר לצפות לדבר גרוע יותר ממה שבאמת קורה בסוף. למשל, אני עושה מאמץ גדול להיות דיכאוני ואני מדמיין מישהי מהכיתה שלי ננשכת, אבל מה שבעצם קורה זה שאוכלי־המוות הנותרים תוקפים את כל בית־הספר כדי לנסות לתפוס אותי. אבל בנימה אופטימית יותר —"

"עצור," אמרה פרופסור מֶקגונַגל.

הארי עצר. הוא עמד לציין שלפחות הם יודעים שאדון האופל לא יתקוף, כי הוא מת.

"אני חוששת שלא הבהרתי את עצמי," אמרה המכשפה, קולה הסקוטי המוקפד נשמע זהיר אף יותר. "האם קרה לך אישית משהו שהפחיד אותך, מר פוטר?"

"מה שקרה לי באופן אישי הוא רק ראיה אנקדוטלית," הסביר הארי. "אין לזה את אותו המשקל כמו למחקר מבוקר עם נבדקים מרובים, חלוקה אקראית לקבוצות, גודל אפקט גדול ומובהקות סטטיסטית גבוהה, שהתפרסם בכתב עת מדעי רציני שמשתמש בביקורת עמיתים ושתוצאותיו שוחזרו."

פרופסור מֶקגונַגל צבטה את גשר אפה, שאפה אוויר ואז נשפה. "אני בכל זאת מעוניינת לשמוע על כך," היא אמרה.

"אמממ..." אמר הארי. הוא נשם נשימה עמוקה. "היו כמה מקרי שוד בשכונה שלנו, ואימא שלי ביקשה ממני להחזיר מחבת לשכנה שגרה לא רחוק מאיתנו, ואני אמרתי שאני לא רוצה כי אולי ישדדו אותי והיא אמרה, 'הארי, אל תגיד דברים כאלה!' כאילו המחשבה על כך תגרום לזה לקרות ולכן אם לא אדבר על זה, לא יקרה לי כלום. ניסיתי להסביר לה למה זה לא מרגיע אותי והיא הכריחה אותי להחזיר את המחבת בכל זאת. הייתי צעיר מכדי לדעת עד כמה זה לא סביר סטטיסטית ששודד יבחר לשדוד דווקא אותי, אבל מבוגר מספיק כדי לדעת שלא לחשוב על משהו לא מונע ממנו לקרות, אז ממש פחדתי."

"וזהו?" אמרה פרופסור מֶקגונַגל אחרי שתיקה ארוכה, כשהיה ברור שהארי סיים. "אין שום דבר אחר שקרה לך?"

"אני יודע שזה לא נשמע כמו סיפור גדול," התגונן הארי. "אבל זה היה אחד מאותם רגעי חיים קריטיים, את מבינה? זאת אומרת, ידעתי שלא לחשוב על משהו לא מונע ממנו לקרות, ידעתי את זה, אבל היה ברור לי שאימא שלי באמת חושבת ככה." הארי השתתק, נאבק בכעס שהתחיל לעלות בו שוב כשחשב על כך. "היא סירבה להקשיב. ניסיתי להגיד לה, התחננתי בפניה לא לשלוח אותי, והיא פשוט זלזלה בזה. היא התייחסה לכל מה שאמרתי כאילו זאת בדיחה אחת גדולה..." הארי החניק שוב את הזעם שגאה בו. "זה היה הרגע שבו הבנתי שכל אלה שאמורים להגן עליי בעצם משוגעים ושהם לא יקשיבו לי לא משנה כמה אתחנן ושאני לעולם לא אוכל לסמוך עליהם שיעשו משהו כמו שצריך." לפעמים כוונות טובות אינן מספיקות. לפעמים אתה חייב להיות שפוי...

שתיקה ארוכה השתררה.

הארי ניצל את הזמן לנשום עמוק ולהירגע. אין שום טעם לכעוס. אין שום טעם לכעוס. כל ההורים הם כאלה; אף מבוגר לא יהיה מוכן לנהל עם ילד שיחה בגובה העיניים ולהקשיב לו באמת. ההורים הגנטיים שלו לא היו שונים אם הם היו בחיים. שפיות היא ניצוץ קטן באפלה, יוצא מן הכלל נדיר לאין שיעור בשיגעון השולט, ולכן אין שום טעם לכעוס.

הארי לא אהב את עצמו כשכעס.