"ומדוע בדיוק," אמרה פרופסור מֶקגונַגל בקול ספקני ביותר, "אתה חושב שתזדקק לערכת מרַפא, איש צעיר?" (אחרי התקרית המצערת בחנות השיקויים פרופסור מֶקגונַגל ניסתה להימנע מלהגיד "מר פוטר" כשמישהו היה בסביבה.)
פיו של הארי נפתח ונסגר. "אני לא מצפה שאזדקק לה! זה על כל צרה שלא תבוא!"
"ואיזו צרה עלולה לבוא?"
עיניו של הארי נפערו. "את חושבת שאני מתכנן לעשות משהו מסוכן ושזאת הסיבה שאני רוצה ערכת עזרה ראשונה?"
בתגובה הוא זכה למבט של חשד קודר וספקנות אירונית.
"חזיז ורעם!" אמר הארי. (זה היה ביטוי שלמד ממדען מטורף בסרט מדע בדיוני פופולרי.) "חשבת את זה גם כשקניתי שיקוי נפילת נוצה, אצות זימיזים ובקבוק של כדורי אוכל ומים?"
"כן."
הארי הניד בראשו בתדהמה. "איזה מין תוכנית נראה לך שיש לי בדיוק?"
"אני לא יודעת," אמרה פרופסור מֶקגונַגל בנימה קודרנית, "אבל היא מסתיימת או בזה שאתה מביא טון של כסף טהור לגרינגוטס או בהשתלטות על העולם."
"השתלטות על העולם זה מונח כל־כך מכוער, אני מעדיף לקרוא לזה אופטימיזציית העולם."
לא נראה כאילו הבדיחה המתוחכמת הזאת הרגיעה את המכשפה, שהמשיכה לנעוץ בו מבט מצמית.
"וואו," אמר הארי, כשהבין שהיא רצינית. "את באמת חושבת ככה. את באמת חושבת שאני מתכנן לעשות משהו מסוכן."
"כן."
"כי זאת הסיבה היחידה שמישהו יקנה ערכת עזרה ראשונה? אל תביני אותי לא נכון, אבל עם איזה מין ילדים משוגעים את רגילה להתמודד?"
"גְרִיפִינְדוֹרִים," התיזה פרופסור מֶקגונַגל את המילה, שנשאה מטען של מרירות וייאוש שרבץ כמו קללה נצחית על כל התלהבות ושמחת נעורים שהיא.
"סגנית המנהל פרופסור מינרווה מֶקגונַגל," אמר הארי והניח את ידיו על מותניו בתקיפות. "אני לא הולך להיות בגְרִיפִינְדוֹר —"
בשלב הזה קטעה אותו סגנית המנהל ואמרה משהו על כך שאם הוא כן יהיה שם היא תברר איך הורגים מצנפת, הערה מוזרה שעליה בחר הארי לא להגיב, אם כי המוכרת נראתה כאילו היא חווה התקף שיעול פתאומי.
"— אני הולך להיות ברֵייבֶנְקְלוֹ. ואם את באמת חושבת שאני מתכנן לעשות משהו מסוכן, זה רק אומר שאת לא מבינה אותי בכלל. אני לא אוהב להסתכן. זה מפחיד אותי. אני מנסה כאן להיות זהיר. להיות שקול. אני מנסה להתכונן למצבים בלתי צפויים. כמו שההורים שלי תמיד שרו לי: היה נכון, נכון תמיד".
(למען האמת, הוריו של הארי שרו לו רק את השורה הזאת מתוך גרסתו של טום לרר להמנון הצופים והקפידו לא לחלוק איתו את שאר השיר.)
יציבתה של פרופסור מֶקגונַגל התרככה מעט — אם כי בעיקר כשהארי אמר שהוא הולך לרֵייבֶנְקְלוֹ. "ולאיזה סוג של מצבים אתה חושב שתהיה מוכן אם תקנה את הערכה הזאת, איש צעיר?"
"מפלצת נוראית נושכת את אחת מחברותיי לכיתה ובזמן שאני מגשש בטירוף בנרתיק עור המוק שלי אחרי משהו שיכול לעזור לה, היא מביטה בי בעצב ובנשימתה האחרונה אומרת, 'למה לא היית מוכן?' ואז היא מתה, וכשעיניה נעצמות אני יודע שהיא לעולם לא תסלח לי —"