נ.מ סאם:
זו הייתה כמעט שעת צהריים כאשר אני וכריס יצאנו מבית החולים.
נכנסנו לאוטו היפה שלו, והתחלנו לנסוע לעבר ביתי.
התיק שלי היה במושב האחורי. איך הוא הגיע לכאן? אולי כריס הביא אותו, כזה ג'נטלמן....
רגע מה?! יש לי מחשבות מטומטמות....
"אממ כריס..." התחלתי לומר בשקט, הוא המהם לעברי.
"תודה" אמרתי, מובך. "על מה?" הוא שאל, מחייך.
"אממ... על כל.. זה. היית איתי בבית שלך ואז נשארת איתי בבית החולים, ו.... כן. תודה על זה" הסברתי בשקט, נושך את שפתיי.
"אתה לא צריך להודות לי על זה, בסך הכל דאגתי לך" הוא אמר והנהנתי לעברו.
הוא נראה כל כך לוהט כשהוא נוהג.
פאק! מה לעזאזל אני חושב?!
פני האדימו ומיהרתי להסיט את מבטי ממנו.
"למה אתה כל כך אדום פתאום? על מה אתה חושב?" כריס שאל בשעשוע אחרי שהעיף בי מבט.
"אממ... לא.. זה שום דבר" מיהרתי לומר.
"נו בחייך, ממה אתה מתבייש? קדימה, תספר לי!" הוא דחק בי,
"אתה פשוט..." התחלתי לומר, אך הפסקתי.
"אני פשוט מה?" הוא שאל, כשחיוך עולה אל שפתיו.
"אתה פשוט נראה לוהט כשאתה נוהג" אמרתי במהירות ובשקט, מרגיש את הסומק עולה עד לאוזניי. למה אמרתי לו??
"הו תודה לך, סאם. אתה נראה די לוהט בעצמך" הוא אמר. נהפכתי לאדום יותר, אם זה אפשרי בכלל.
"אתה חמוד כשאתה מסמיק, אולי אני אגרום לך להסמיק לעיתים קרובות יותר" הוא הוסיף בשמחה.
"ת-תפסיק" לחשתי, מובך מהסיטואציה המאוד מביכה הזאת, בעוד כריס פשוט צוחק את הצחוק העמוק שלו, גורם שוב לפניי לעלות באש מרוב מבוכה.
"טוב טוב, בסדר, אני לא אגרום לך להסמיק הרבה" הוא אמר לבסוף. נשמתי לרווחה.
"אולי רק קצת" הוא הוסיף, מצחקק.
כיסיתי את פניי הלוהטות בכפות ידיי, למה הוא חייב להיות ..... כזה?
ואז הרגשתי את ידו מלטפת את גבי. המגע שלו גרם לי להתנחם... היה בו משהו.. אוהב? לא יודע, אבל זה הרגיש טוב, טוב מידי.
-------------------------------
שאר הנסיעה עברה בשתיקה, אבל לא שתיקה מהסוג הרע, שתיקה רגילה, אני הייתי בטלפון, והוא נהג.
כשהגענו לבית שלי, אמרתי לו תודה על שהסיע אותי, הוא חיכה עד שאיכנס לביתי ואז הוא נסע.
בעוד כמה ימים אני אצטרך לפגוש את החברים שלי (אם אפשר בכלל לקרוא להם חברים), הם התנהגו ממש מגעיל.
"אמא?" קראתי, והיא מיד הגיחה מחדרה ובאה לעברי. "בן שלי, איך אתה מרגיש?" היא שאלה וחיבקה אותי.
"אני בסדר" אמרתי וחיבקתי אותה בחזרה. לא הייתי בסדר. כאב לי הראש וממש לא רציתי ללכת מחר לבית הספר.
"אבא בעבודה, בוא נאכל ארוחת צהריים" היא אמרה והנהנתי לעברה בהסכמה, אני רעב.
----------------
ישבנו בשולחן האוכל ואכלנו את האוכל שלנו בשתיקה. אני תוהה אם לספר לה על מה שהרגשתי כלפי כריס... אבל היא בטח תחשוב שאני הומו או משהו. אני לא אספר לה, לפחות לא כרגע.
"סאם, מה עשית בלילה ההוא שיצאת מהבית? איפה היית לפני שכריס לקח אותך?" היא שאלה פתאום.
"אממ... רק הסתובבתי, ואז ישבתי על ספסל ואז כריס ראה אותי" הסברתי לה, לוקח עוד ביס מהפתיתים. השמטתי את הקטע בו החברים לשעבר שלי בכלל לא רצו להכניס אותי לביתם, היא לא צריכה לדאוג לגבי זה.
היא נאנחה, "אני באמת מצטערת על מה שאמרתי בלילה ההוא" היא אמרה בעצב.
"זה בסדר, אמא, כבר סלחתי לך" אמרתי, מנסה לעודד אותה.
"אני רק שמחה שאתה בסדר עכשיו" היא אמרה, מחייכת חיוך קטן.
"כן", עניתי "הכל בסדר". ושנינו המשכנו לאכול.
לא הרגשתי שהכל בסדר.