דין
אני עולה אל חדרי כבן אדם גוסס, חייב מנת כאב כדי להרגיע את עצמי.
אני מגשש אחר הכספת הנסתרת, פותח אותה לפי קוד ומוציא את התרופה היקרה שלי מתוכה, עטופה בבד קטיפתי אדום הנועד לשמור עליה.
אני מוריד אותו בעדינות, חושף את פגיון הכסף האישי שלי.
ידי מאגרפת את ירכתיי שידת העץ בחדרי בעודי נשען קדימה, עוצם עיניים, מרגיש את חוד המתכת הקרה על החזה שלי רגע לפני שאני נועץ אותה עמוק, נוהם בכאב רב.
מוות הוא מה שמגיע לי.
עיניי העצומות מכווצות בריכוז. המתכת החדה חותכת עמוק בבשרי, כשאטומים רעילים של כסף מתפשטים במערכת הדם שלי באיטיות מייסרת. אני מתנשם במאמץ דרך אפי, להבות כאב חורכות את עורקיי והופכות את דמי אל לבה סמיכה המבעבעת החוצה ממני, נשפכת על כף ידי ובמורד גופי במפל רותח של דם.
אצבעותיי הרועדות לופתות את השידה בכוח עד שהעץ נשבר בקול פיצוח עז. "פאק," אני נאנח, משעין את היד על הקיר כשהשנייה לא עוזבת את הפגיון הנעוץ בחזי.
הספקתי לשכוח את עוצמת הסבל שפגיון כסף מסב לערפד. חלפו מספר שנים טובות מאז הפעם האחרונה שעוניתי בצינוק של קוברה, והזמן החולף גורם לגוף לשכוח.
שפתיי מתהדקות בזעם שוצף.
אלוהים אדירים. אני לא מבין למה אני ממשיך לבזבז כוחות ולשקר. כבר אין טעם לזה. גופי זוכר טוב מאוד את כל קשת העינויים שעבר, ופגיון מעולם לא הכאיב לי באותה עוצמה נוראית שאני מרגיש עכשיו. קריסטיאן היא הסיבה שהפעם כואב לי הרבה, הרבה יותר, מאשר דקירת הפגיון עצמה.
במשך שנים ארוכות קוברה ניסה לשבור את רוחי. כשהבין שהוא לעולם לא יצליח להרוס אותי ישירות, הוא החל לפגוע בחשובים לי, תחילה בליאון ובהמשך בג'יאנה, ושמח לגלות שפגיעה באחיי היא הדרך היחידה לערער אותי.
לא הצלפות. לא הרעבה. לא עינויים. כל אלה היו רק תחושה גופנית שהתגברתי עליה. הוא מעולם לא הצליח להחליש אותי דרכי אלא דרך אחרים.
הוא בטח יהיה מאושר לדעת שהוא סוף-סוף מצא את כלי העינויים המושלם עבורי.
הבת שלו. הנסיכה שלי.
אחד העונשים הקשים ביותר שקיבלתי ממנו על בשרי.
גבותיי מצטעפות בייאוש. עצם המחשבה עליה מאיצה את קצב הדימום שזורם לאורך גופי העירום, מהחזה אל הבטן ועד לכפות הרגליים. נחילי דם זורמים גם אל הזין שלי ומכסים אותו כמו ורידים. היא בכל מקום. הכול מכוסה וכאוב בה.
פגיון כסף הננעץ בלב של ערפד הורג אותו מיידית, כי מתכת הכסף היא רעל עבור ערפדים. זו הסיבה שאין לי ולא חפץ אחד עשוי כסף באחוזתי. הכול עשוי זהב או עץ.
כשהוא ננעץ בכל מקום אחר, הוא מסב עינויי גיהינום ומהווה סכנת חיים. אם אשאיר אותו נעוץ מספיק זמן בתוכי, אזכה להגיע אל סופי.
ומה אתה חושב שיקרה אז?
תתבונן בה מתוך תהומות הגיהינום ותצפה בקנאה איך גבר אחר שוזר את האצבעות שלו בתלתלים שלה?
טועם כל פינה שכבשת בגופה העירום והאצילי?
מזיין אותה?
"פאק!" אגרופי מוטח בקיר ויוצר בו חור. מתסכל להבין שאפילו מוות מוחלט לא יביא לי שלווה מהכאב.
אם לי אסור לקבל אותה אף אחד אחר לא יקבל.
בכל מקרה אין מישהו בעולם המזויין הזה שראוי לקבל אותה, ודווקא משום שאני הגבר הכי לא ראוי לזה, היא צריכה להיות שלי.
לא של אבא שלה. לא של בעלה לעתיד. שלי.
ידי לופתת את ניצב הפגיון ומסובבת אותו לעומק עד שאנקה מיוסרת נפלטת ממני. המתכת בבשרי חותכת עמוק ורחב יותר באופן הזה, אבל שום דבר לא עוזר לי.
היא שם. מתהלכת לפניי. טהורה, פגיעה ומושלמת. דחף לתפוס אותה מתעורר בי אך היא בורחת, מזכירה לי שלעולם לא תהיה שלי.
"לא," ראשי נד מצד לצד במהירות. "תצאי." אני נוהם, מוציא את הפגיון ודוקר שוב באותו מקום.
עיניה היפות ממשיכות להביט בי, הפעם מתחת לשמיים עטורי כוכבים. אני שומע אותה מדברת אך לא מצליח ללכוד את המילים הסוערות שלה. הכול מתערבל במוחי ונשמע כמו סיוט מתמשך.
"תצאי!" אני זועק, "תצאי ממני, קריסטיאן," אני מתחנן, גופי רועד ומכוסה בזיעה קרה. "תצאי מהראש שלי,"
אבל היא עדיין שם, מתריסה נגדי, משגעת אותי, לא נותנת לי לומר לה מה לעשות. אני רואה אותה בכל התצורות שלה, מתחלפות כמו תמונות המתעופפות בסחרור של סערת הוריקן. היא מחייכת. כועסת. גומרת. בוכה. צוחקת. כן, נסיכה קטנה...אם היית עדה לאיזה מצב שפל הבאת אותי, הייתה לך את כל הרשות לצחוק את הצחוק היפה שלך.
אני שולף את הפגיון ועובר לדקור את כתפי. את בטני. את הירך שלי. דוקר כל מקום שיכול לעזור לי לדמם אותה החוצה ממני, עד שרגליי הרועדות מתחילות לאבד איזון. עיניי נפקחות למראה גופי עקוב מדם כלאחר מלחמה. איבדתי כמויות גדולות של דם, שלולית אדומה מכתימה את הרצפה תחת כפות רגליי.
אני מוציא את הפגיון מבשרי, דם מטפטף מהפגיון התלוי בין אצבעותיי בעודי מדדה את צעדיי לאחור ונופל אל המיטה, ידי האוחזת בפגיון נשמטת על הכרית, משאירה עקבות מוכתמות.
כל נשימה שאני לוקח סוחטת ממני דם וכרוכה בכאב. גופי המותש שוקע לתוך המיטה, יחד עם נשימותיי המאטות כמו קצב פעימות ליבי. הנברשת המעוטרת שתלויה בתקרה הופכת לאורות מעומעמים המתכהים כשעיניי הכבדות מאבדות ריכוז. מאבק אחרון כדי להשאיר אותן פקוחות מותיר אותי חסר כוחות. עפעפיי נסגרים עד שראייתי נכבית ואני נופל אל תרדמת של חושך וריק.
***
"דין," קול קטן נשמע מבעד לערפל של כלום.
"דין?" הקול מתגבר, חודר את אובדן החושים שלי.
אני נאנח בתגובה. גופי כבד כאילו משקל עצום מונח עליו.
אני מנסה לפקוח עיניים אך הן נעולות.
"דין..." הקול מרחף מעליי. קול יפהפייה...הקול של...
עיניי נפקחות בכבדות. דרך ראייתי המעורפלת אני מזהה זוג עיניים שחורות מביטות בי בדאגה, אורות מסנוורים מבזיקים מאחוריה. היא נאנחת בהקלה, ואז נעלמת מטווח ראייתי.
עפעפיי צונחים חזרה בכניעה תשושה.
"דין!" היא צועקת ומעוררת אותי בבת אחת. אני מפנה את ראשי הצידה, מגלה את קריסטיאן שוכבת עירומה לידי, חיוך שטני על פניה. "היי, דין."
"פאק," אני ממצמץ בבהלה, בטוח שאני הוזה.
"התגעגעתי אליי?" היא משעינה את ראשה על כף ידה, תלתליה מתפזרים על כריות מיטתי. אני מטייל במבט לאורך גופה העירום המכורבל לצידי ואז חוזר אל עיניה החצופות. היא טובלת את האצבע שלה בדם המכסה את חזי ומוצצת אותה בגניחה מתענגת. "ממממ. לכאב שלך יש טעם כל-כך טוב."
אני בוחן את מבטה בסחרור, ראשי הולם. "הכאב שלי מוצא חן בעינייך, נסיכה?"
היא מהנהנת. "אני מתה על זה." היא רוכנת אל גופי ומלקקת שביל של דם מהבטן עד לגרון שלי, מפיקה ממני אנחה. "מה את עושה כאן?"
היא מצחקקת בעוד שפתיה על חזי. "אתה לא רוצה שאהיה פה?"
"לא," אני ממלמל. "אני חייב להתרחק ממך."
גבותיה מתכווצות בחמלה ולרגע קט אני מאמין שהיא תעזור לי ותלך מכאן, אבל אז היא משנה את פניה ומטה את ראשה באכזריות. "הממ. כאילו זה אכפת לי." היא מרימה את רגלה אל עבר הצד השני של גופי, מתיישבת עליי בפישוק ובמראה שיכול להרוג אותי מרוב יופי.
היא משחקת בשדיה העגולים, לוחצת עליהם ומקפיצה אותם בהתגרות מול עיניי הרעבות.
"תראה אותך." היא נלהבת, מפיקה הנאה מהסבל שהיא גורמת לי. "אתה נראה כמו שק חבטות מזדיין. כל מה שהייתי צריכה כדי לרמוס אותך הוא כוס יפה וכמה דמעות מסכנות." היא צוחקת, רעה אליי. רעה כמו שאני רע אליה וזה פאקינג מגיע לי. "מעניין מה אמא שלך ואחיך הבכור חושבים עלייך מלמעלה, כשהם רואים אותך במצב הזה...בגללי." היא כורכת תלתל סביב אצבעה, עיניה מלוכסנות לעברי ברוע טהור. "הם בטח ממש גאים לראות אותך מקיז דם על הבת של קוברה," שפתיה מתעקלות, "אותה בת שהביאה לשפיכת הדם שלהם."
אני מתכווץ, לא יכול לסבול את האמת באמירה הזאת.
היא צובטת את פטמותיה, גונחת בצורה מלוכלכת. "הו, כן. אני בטוחה שאתה מרגיש עכשיו את כל הכאב שאתה גורם לי, דין. אבל מה אם אומר לך שזה לא מספיק לי?"
אני מתאמץ לנשום לעומת ההתנהגות שלה כלפיי. אני לא מסוגל לספוג את הנוכחות שלה כאן יותר, ועם זאת, גם לא מצליח לזוז כדי לסלק אותה. גופי מתנהג כמשותק.
"מה את רוצה ממני?" אני ממלמל בחולשה.
"אני רוצה עוד." היא נועצת ציפורניים באיזור ליבי. "אני רוצה להוציא את הלב שלך מהחזה ולמחוץ אותו עד שכל הכאב יטפטף לי על כפות הידיים. זה מה שמגיע לך על כל מה שאתה מתכוון לעשות לי, חתיכת בן זונה." היא צועקת כנבגדת, מכה את חזי באגרוף שאני כלל לא מרגיש.
כל מה שאני מתכוון לעשות לה? איך היא יודעת?
משהו פה מרגיש מוזר. כמעט לא אמיתי.
האם זה חלום או המציאות?
אני סורק אותה מבעד לראייתי המעורפלת, ולפתע מבחין שמשהו בה באמת נראה שונה. היא מעולם לא התנהגה בשטניות כזו. היא גם מעולם לא הביטה בי בכזו רמה של אכזריות. לא כי היא לא מרגישה תיעוב כלפיי, אלא כי היא פשוט לא מסוגלת להביע אכזריות, אבל גם כשהיא מנסה לעשות את זה, היא נראית כמו מלאך קטן וחצוף.
עכשיו היא שטן בהתגלמותו, מתענגת על הכאב שלי.
"מי את?" אני שואל, כי זאת לא קריסטיאן שלי. היא נשמעת כמו השדים שבי.
"מי שהלב הנואש שלך רוצה שאהיה." היא זוקרת את סנטרה, מבלבלת אותי, לא נותנת לי רגע אחד כדי להרהר בדבריה. "זה בטח ממש כואב לדעת שבזמן שאתה סובל ומדמם, אני לא מרגישה אלייך כלום."
משהו בי נשבר עוד קצת למרות שכבר חשבתי שלא נותר בי מה לשבור...
"לעזאזל, תראה אותך. אתה פאקינג פגוע." היא רוכנת מעליי, מנידה בראשה, עיניה מביעות רחמים. "אתה לא מבין? שום דבר בינינו הוא לא אמיתי."
"איך את אומרת לי את זה?" אני מתנשם. למרות שגופי מאובן וחסר תחושה, אני מרגיש בבירור את ליבי נמחץ.
היא מושכת בכתפיה בקרירות. "אני לא צריכה להגיד לך את זה כדי שתדע שזאת האמת."
"זאת לא האמת," קולי רדוד כשאני מדבר מתוך יצר הישרדותי וחסר מחשבה. "את יודעת שכל העולם שלי סובב סביבך. את הסיבה לכך שאני במצב הזה עכשיו."
ידיה עוטפות את לחיי באיטיות. אני לא מרגיש במגע שלה וזה מתסכל אותי באופן דפוק כי כל מה שאני רוצה הוא להרגיש אותה קרובה אליי. היא ממצמצת, קולה רך. "למה?"
אני טובע בעיניים שלה. "כי אסור לי לקבל אותך,"
היא רוכנת אליי, שפתיה קרובות לשלי. נשימתי מתעבה מרוב גירוי, והזין המתקשה שלי חושק בשטן העירום והיפהפה שנמצא לפניי.
"הגעת למצב הזה כי אתה פאקינג אידיוט." היא מצחקקת על שפתיי בלעג. "תראה איך שוב נפלת בפח שקוברה טמן לך. יש לך מטרה אחת לממש למען המשפחה שלך וגם את זה אתה לא מצליח לעשות, חתיכת מזדיין."
"אני יודע," אני אומר, ובכל זאת לא יכול להסיט את מבטי משפתיה המלאות.
עיניה מצטמצמות בשאלה. "מה אתה רוצה?"
"תנשקי אותי," אני ממלמל. כבר לא אכפת לי אם זה חלום או מציאות. כוחי אוזל ממני ואם אלו הרגעים האחרונים של חיי, אני צריך לקבל ממנה נשיקה.
"או-קיי," היא מחייכת במתיקות, חוטפת את הפגיון מידי הרפויה ומצמידה אותו לגרוני במהירות. "אם אתן לך נשיקה זה רק תמורת כאב."
עיניי העצומות למחצה מתרוצצות בין עיניה. "אני מוכן. גם ככה כואב לי איתך."
היא גונחת בזעם. "אתה לא מבין את הנקודה!"
"איזה נקודה?"
היא מנתקת ממני את הפגיון ומתרוממת חזרה לישיבה, מרחיקה ממני את שפתיה. "אתה חייב להרוג אותי, דין. אין דרך שבה תוכל לסלוח לעצמך על בגידה באמא שלך ובאחיך הבכור." היא מחווה בידה אל גופי מכוסה הדם, "אתה מלקה את עצמך כבר מעכשיו."
אני מתנשם חרישית, לא מסוגל לחשוב בבהירות.
היא מנידה בראשה באכזבה לנוכח שתיקתי. "אתה רוצה להוציא אותי ממך?"
"כן," אני עונה מיד, כמעט מתחנן.
"אז יש דבר אחד שאתה צריך לעשות בשביל זה." היא לוקחת את ידי בידה, עוטפת אותה סביב הפגיון ומכוונת את הקצה אל ליבה. "תנעץ בי. אתה צריך להרוג אותי ואתה יודע את זה."
נשימתי מתחדדת אך אני לא נוקט פעולה. המחשבה לנעוץ בה את הפגיון מתגרה יותר מתמיד כדי להעניק לעצמי חופש ממנה, ועם זאת, אני לא מסוגל לזוז כדי להשלים את הפעולה.
היא שמה לב לזה לוחצת את ידה על שלי, דוקרת את הפגיון בתוכה לאט. דם נוטף ממנה.
צד אחד בי שמח על שהיא לוקחת שליטה ונועצת בעצמה כי אני לא מסוגל לעשות לזה, והצד השני רוצה לעצור אותה.
היא זועקת בכאב. אני מביט בפצע המעמיק שלה, רוצה לעצור את הדקירה אבל היא מובילה אותי לנעוץ בה את הפגיון עמוק יותר. אני מתנגד לכך במחשבתי אבל לא מסוגל להזיז את ידי והיא מנצלת את זה, האחיזה שלה בי היא כמו פאקינג אגרוף מתכת.
ואז, רגע אחרי, ידיה נשמטות לצדדים. אני מביט בה, עיניה העצובות נפערות, דמעות זולגות מהן. ידיי הן היחידות שאוחזות בפגיון ואני עדיין לא מצליח לשחרר ממנו למרות שאני מאוד רוצה.
״לא,״ אני אומר כשדם משפריץ מתוך גופה. ״לא, לא, לא,״ אני מתנשם בשל המראה שלה דועכת לנגד עיניי...
והדבר הכי גרוע הוא שהכאב שלי לא חולף, אלא הופך לייסורי נצח....
״לא!״ אני פוקח את עיניי בצעקה מיוסרת, מתנשם במהירות.
אני ממצמץ בבלבול, עיניי מתרוצצות סביב החדר בחיפוש אחר קריסטיאן, אך אין כל זכר אליה. לוקחות לי מספר שניות כדי להבין שאני פצוע. אני נאנק בניסיון להזיז את גופי הכאוב, והדבר הראשון שאני מרגיש הוא את הפגיון המתכתי והקר באחיזת ידי.
אני מסתכל בחלון, ושם לב שכבר מתחיל להיות מואר בחוץ.
שיט, כמה פעמים דקרתי את עצמי? האם הזייה על קריסטיאן הייתה הדרך של המוח שלי לעורר אותי מחוסר הכרה?
אני מתרומם לכדי ישיבה באיטיות, נשען על לוח המיטה בהתנשפויות עמוקות. כמות הדם על הרצפה מעידה כי דקרתי את עצמי המון פעמים, כך שרעל הכסף חדר למערכת הדם שלי בכמות גדולה וגרם לי להזיות.
אני מסובב את ראשי מצד לצד, משחרר כאבים תפוסים מעורפי.
טוב, לפחות לא מתתי. ומעבר לזה, אני מרגיש...קצת יותר טוב, להפתעתי.
אבל גם אחרי שמתקלחים אפשר להתלכלך שוב בבוץ. לכן חשוב שאתמיד בזה אך באופן מתון יותר, כדי לנקות את עצמי בכל פעם שאני מתלכלך מאבק המלאכים של קריסטיאן.
אני קם מהמיטה והולך להתקלח, שוטף מעצמי את כל הדם שהתייבש ונדבק לגופי, מטה את ראשי אל מרצפת האבנים במקלחת, נותן למים לשטוף את שיערי.
אני תולה מגבת על מותניי ויורד אל המטבח, מוזג לי מנת דם אחת ומתיישב בסלון, לוגם אותה באיטיות ומחזיר אט-אט חיי מוות בין עורקיי המצומקים.
אני נורא חלש. אם מישהו יתפוס אותי כעת הוא יהרוג אותי בקלות, אך זה הדבר האחרון שמטריד אותי עכשיו.
אני מפיל את ראשי לאחור על משענת הספה, מביט בעיטורי הזהב הקלאסיים המקשטים את תקרת האחוזה, ונאנח.
זה רק עניין של כמה שעות עד שהיא תחזור לתקוף אותי.
אך כרגע אני נהנה מהשקט במוחי. זה לא מבשר על טוב או רע. זה מבשר בעיקר שאני מרגיש כלום. מרוקן לגמרי.
מת.
***
קריסטיאן
אני מתקדמת בכבדות לאורך המסדרון הבית ספרי, מעורערת וחלשה אחרי סוף שבוע שלם של כהות חושים. לא יכולתי להתמודד עם כלום ולכן הייתי צריכה בריחה קצרה מהעולם שתעזור לי לשכוח מהרצח שלהן ומהתנהגותו הבלתי סלחנית של אבא כלפיי.
איבדתי את עצמי בין אלכוהול לסמים, וכנראה שהשילוב השפיע עליי חזק גם כי חלף הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שעישנתי.
הספקתי גם לשכוח שאחרי כל סטלה אלוהית יש ירידה של גיהינום, והעובדה שהתעוררתי בבוקר לכתם מחזור על התחתונים שלי לא עוזרת להפחית את מה שאני מרגישה כעת.
לחזור לתיכון אחרי המקרה מבעית אותי יותר משחשבתי.
כל צעד שאני לוקחת כרוך בדריכות ותחושת מחנק מכל כיוון אפשרי, כאילו סכנה אורבת ממש לנגד עיניי ואני מפספסת אותה.
זאת רק מחשבה, קריס. זאת לא המציאות.
אני מנסה לשנן במוח כדי להפחית את תחושת החרדה שמוחצת את ליבי, אבל הניסיון להירגע מתרסק כשאני חולפת על פני הלוקרים של קרין ואלואיז ונעצרת מולם. תמונות ופרחים ומכתבי געגוע מודבקים על דלתות המתכת לזכרן. דמעות מציפות את עיניי כשהאשמה מופנית אליי במלוא הכוח. בגלל הקיום שלי אנשים חפים מפשע מתים.
"אני מצטערת," אני ממלמלת בצער לעבר התמונות שלהן, כאילו הן מסוגלות לשמוע אותי וכאילו ההתנצלות הזאת תעזור במשהו. אני משפילה את פניי ומתקדמת אל הלוקר שלי, שפתיי הרועדות מתהדקות כדי לחסום יבבות בכי שמאיימות להתפרץ.
לא הגעתי במדי מעודדות למרות שיש אימון צהריים היום. כבר כתבתי לויקה שאני צריכה לדבר איתה בפרטיות בהפסקה, ואני מתכוונת לפרוש רשמית מנבחרת המעודדות. לא אכפת לי שזה יפגע במסלול המצוינות שלי הכרוך בין היתר בשתי מקצועות ספורט. אני לא מסוגלת לקחת בה חלק יותר. אם עוד מישהי תיפגע בגלל בחירה דפוקה שלי, אשים קץ לחיי.
ובכנות, אני גם ככה לא עומדת להשתמש במסלול המצוינות הזה. אבא בחיים לא ייתן לי ללמוד, וגם אם כן, כנראה שאגיע לאשפוז במוסד סגור או למוות בטרם עת, לפני שאצליח לפתח איזה שהיא קריירה.
אני יודעת שזה נשמע טראגי אבל זה מה שאני מרגישה כבר הרבה מאוד זמן. מאז שהתחלתי ליטול תרופות פסיכיאטריות בבית הספר היסודי, רובצת בי תחושה קבועה שלא אשרוד את החיים האלה. הייתי בטוחה שהכול יסתיים כבר בגיל אחת עשרה, אבל אז עברה שנה. ועוד שנה. ועוד שנה של חיים, ואחריהן עוד שנתיים שהובילו להיום. אבל אני יודעת שכל זה יסתיים מוקדם בגלל משהו.
אם הדיכאון והחרדה לא ידחקו אותי לקצה, הם בטח יובילו למחלה קשה. ואם לא מחלה, אז לפחות מובטח לי מוות בידי אחד מהאויבים של אבא, כי יש הרבה כאלה, והם מחפשים להרוג אותי.
זה מנחם אותי, באיזה שהיא דרך מעוותת.
אני לוקחת את ספר אזרחות הכבד מתוך הלוקר ומבחינה בדין חולף על פניי בהתעלמות מוחלטת- ממש כאילו אני שקופה- ונכנס אל הכיתה.
אנחת רוגז תקועה בגרוני.
באיזו פאקינג זכות הוא מתעלם ממני כשאני זו שכועסת עליו, לעזאזל?
הוא עדיין לא ביקש סליחה על שניצל אותי תוך כדי שינה, ואפילו לא על שדיבר אליי מסריח בשבוע שעבר, רק בגלל שיצאתי להגנתו בפני קתרין ואנשי אחווה נוספים.
זה לא בסדר ואני מסרבת להיות בחורה שמשלימה עם התנהגות כזאת.
מה שלא יהיה הקשר בינינו, הגיע הזמן להציב גבולות. הוא לא יכול להתרחק ממני ביום ואז להתגנב לחדרי ולנשק אותי בלילה.
אין לי כוח לספוג אף גבר, כשליבי מוצף מאבא והבעיות שלו איתי, ולכן אתעמת עם דין עד שיצא לו עשן מהאוזניים ואראה לו שאיתי הוא לא יתעסק, בטח לא כשהוא נחשב למגן שלי וצריך לגרום לי להרגיש בטוחה.
בסוף השבוע הזה הייתה לי נפילה, אני מודה. התפרעתי איתו כי רציתי לפרוק רגשות והאמנתי שהלשון הפלרטטנית והזין הענק שלו יעזרו לי לשכך את הכאב, אך אני אפילו לא ממש זוכרת מה עשינו ובטח לא אם זה עזר לי באותם רגעים אבודים.
אני אפילו לא יודעת אם לסמוך על הזיכרון שלי ולהאמין שהוא לא ניצל אותי שוב. עצם המחשבה שרוב סוף השבוע הזה נמחק ממוחי וקיים רק בהבזקי רגעים, מבעיתה אותי. יכול מאוד להיות שמשהו קרה וגרם לריחוק בינינו ואני אפילו לא יודעת מה, אבל זה גם ככה לא משנה.
הוא פגע בי, ואין לו רשות להתעלם ממני כשהוא בעצם צריך להתחנן לסליחה.
צלצול מרעיש ברחבי המסדרון וקוטע את מחשבותיי. אני מצמידה את ספר אזרחות לחזי וטורקת את דלת הלוקר בהטחה, זוקרת סנטר ונכנסת אל הכיתה בזעף. אני מתיישבת בשורה הראשונה ומסדרת את חומרי הלימוד במהירות ותוך כדי שהמורה לאזרחות נכנס לכיתה בחיוך השליו הייחודי לו.
הוא מתחיל להעביר שיעור מרדים במיוחד, כמו תמיד, עד שדפיקה רמה בדלת מפרה את השעמום. כל הכיתה משתתקת כשהמנהל נכנס לכיתה, עייפות מצטברת ניכרת על פניו, ואחריו נכנס...
העט נשמט מהאחיזה בין אצבעותיי ונופל לרצפה כשפניי נפערות.
הרנסקו.
הוא מגניב לעברי מבט קצר ושב לבחון את כל שאר התלמידים בכיתה. רק אז אני מבחינה שכל התלמידים מביטים בי בחשדנות בשל התגובה שלי. אני ממהרת לכחכח בגרוני ולהשפיל מבט, מעמידה פנים שאני לא מכירה אותו.
מה הוא עושה פה?
"בוקר טוב, תלמידים." המנהל מהנהן לעברנו ואנחנו משיבים בברכת בוקר טוב חזרה. "כמו שכולכם יודעים, קרתה טרגדיה מצערת בנשף ליל כל הקדושים האחרון. בהסכמה משותפת של צוות ההנהלה, החלטנו כי במהלך השעתיים הקרובות כל תלמיד מהכיתה יגיע למשרד שלי, שם תפגשו את-"
"אותי," הרנסקו קוטע אותו בקשיחות. "חוקר מוסמך מטעם המשטרה. כולכם הייתם עדים לרצח, ולכן אתן מחויבים לעבור חקירה. אם תביעו התנגדות בפניי, אשלח אתכם לעבור אותה בתחנת המשטרה המחוזית." המנהל נועץ רשימת שמות על לוח השעם מאחור.
הרנסקו מצביע לעברו. "אתם תצאו מכאן ותגיעו אליי לפי הרשימה הזאת. תעמדו בזמנים." הוא יוצא מהכיתה בחדות, והמנהל משלים את דבריו בכחכוח גרוני, "ביאנקה," אני מסתכלת לעברה יחד עם כולם, פניה מלבינות כמו סיד. "את הראשונה. בואי איתי." היא בולעת את הרוק וקמה מהכיסא, מצטרפת אליו. "בהצלחה, תלמידים." הוא מאחל לנו לפני שהוא יוצא יחד עם ביאנקה בעקבות הרנסקו.
ברגע שהדלת נטרקת גל של רעש מכה בכל הכיתה. התלמידים קמים מהכיסאות ובודקים את הרשימה בצעקות של פחד והתלהבות. אני הולכת בעקבותם, עומדת על קצות אצבעותיי כדי להצליח לראות את התור שלי ברשימה...
ופניי מחווירות כשאני מגלה ששמי לא מופיע בה, וגם לא שמו של דין. הרנסקו לא יכל ליצור רשימה חשודה יותר.
***
אני חותמת על טופס פרישה מהנבחרת ויוצאת ממשרדה של ויקה אל המסדרון. אני לא רואה את ג'וני בסביבה ושולחת לו הודעה, מקווה שהכול בסדר איתו ושהוא סתם בחר לא להגיע היום כדי לעבוד על עומס הזמנות הבגדים שהוא מקבל לאחרונה.
אני לוקחת את ספר ומחברת פיזיקה ומכניסה לתוך התיק, שומעת כחכוח גרון מאחורי דלת הלוקר שלי.
אני סוגרת אותו ומגלה את ורוניקה, נשענת על הלוקר הסמוך בידיים שלובות. "אז למה סילקו אותך מהמעודדות?" היא תוקפת.
אשלי וביאנקה עומדות מאחוריה באותה תנועת שילוב ידיים מתואמת. ביאנקה כבר הספיקה לעלות על מדי הקפטן, כנראה ויקה מיהרה להחזיר אותה לשלטון רגע אחרי פרישתי.
אני נרתעת. "מי אמר שסילקו אותי?"
אשלי מחווה בידיה אל התלבושת שלי. "את לא לבושה במדים." היא מטה את ראשה. "זה בגלל מה שקרה בנשף?"
אני בולעת את רוקי. מפליא באיזה קלות היא מסיקה מסקנות שגויות. "לא. אני עזבתי מבחירה."
"אוקיי," ורוניקה מושכת בכתפיה, לא מסופקת מהתשובה. "אז למה עזבת את המעודדות?"
"זו ההחלטה שלי. אני לא חייבת לך שום הסברים."
"וואו, מישהי פה עצבנית." היא צוחקת באופן שמרטיט לי את העצבים. "זה פשוט קצת מוזר שרגע אחרי ששתי מעודדות שלך נרצחות, את מחליטה לעזוב את הנבחרת."
עיניי מצטמצמות. "מה את רוצה ממני, ורוניקה?"
"תשובות." שפתיה מתהדקות. "למה לקחו את כולנו לחקירה חוץ ממך?״
״אני לא יודעת.״ אני עונה באדישות למרות שאני רועדת מבפנים.
"את כן, למען השם!״ היא צועקת, מפתיעה אותי.
"כולנו יודעות שיש לך קשר למקרה. קודם ניסית לרצוח את אלכסה ועכשיו קרין ואלואיז מתות. אנחנו מפחדות." אשלי מעירה בטיפשותה.
״וגם מאוד הגיוני שתצאי מהנבחרת אם יש לך אשמה בדבר.״ ורוניקה מוסיפה.
אני מתנשפת, מנסה להירגע כשקירות האשמה סוגרים עליי מכל כיוון. אני רוצה להסכים איתן, כי אני באמת מרגישה אשמה.
האשמה שלי במוות שלהן הורגת אותי ורובצת על ליבי כמשקל של טון. אני רוצה לומר להן שלא בחרתי להיות זו שנשארה בחיים, והלוואי, הלוואי שהייתי מתה במקומן...
אבל זה לא מה שאני אומרת להן, כי הן לא יבינו את זה, ולכן אני עונה, תוך השתדלות לשמור על קול יציב, "לא, יצאתי מהנבחרת כי אני לא מרגישה בטוחה להיות מעודדת אחרי המקרה. עכשיו תעזבו אותי לנפשי." הן חוסמת את דרכי כמו בריוניות.
אני מסתכלת סביב כשליבי פועם בחוזקה עד כדי כך שרעש רועם באוזניי.
ברגעים כאלה אני שוב מרגישה הילדה הקטנה והמוחרמת בבית הספר היסודי, חסרת ישע וזקוקה לעזרה מפני קבוצה של מרשעות.
אני בדרך כלל נכנסת למצב מתקפה, אך כרגע אני פשוט קופאת ומחפשת גלגל הצלה בקרבת מקום.
עיניי נתלות בתקווה על דין, שעומד במרחק קצר מאיתנו. הוא מסתכל על הסיטואציה מהצד, לא מתערב ולא מעז ליצור איתי קשר עין למרות שאני יודעת שהוא שם לב אליי. הוא תמיד שם לב, אבל הפעם בוחר להעלים עין.
ליבי נצבט באכזבה. למה דווקא עכשיו, כשאני מרגישה כמו שבר כלי וצריכה את העזרה שלו, הוא בוחר להתעלם?
ומה לעזאזל חשבתי לעצמי? שדין יגן עליי בכל מצב?
הוא צריך להגן עליי רק שאני בסכנת חיים, ולא בכל ריב או וויכוח שיש לי במהלך היום.
ובכל זאת...זה פוגע, כי חשבתי שאכפת לו ממני ומהרגשות שלי.
אני נושכת את לחיי מבפנים, בולעת את גודש הדמעות בגרוני.
"מצטערות, אנחנו לא מאמינה לך.״ אשלי אומרת בכעס. ״תפסיקי להיתמם. כולנו יודעות שתכננת את זה מראש.״
אני קופצת את ידיי לאגרופים ונושמת עמוק, לוקחת את המושכות חזרה לעצמי ומתקרבת אליה בזעם. ״את לא-״
״אני לא חושבת שהיא אירגנה את זה,״ ביאנקה קוטעת אותי, מגחכת אל אשלי בזדוניות, ״היא בסך הכול פחדה לרקוד איתי שוב אחרי הריקוד הלוהט שלנו ביריד כי ידעה שלא תצליח לעמוד בפניי, ונתנה את קדמת הבמה לשתי בנות עלובות.״
אני חושקת שיניים. ״או כי לא רציתי שתכפי עליי את השפתיים הדוחות שלך שוב, מול כל התיכון.״
״כן?״ היא משעינה את כפות ידיה על המותניים, נעמדת מולי. ״בחייך, קריסטיאן. את רק מעמידה פנים שאת לא רוצה אותי.״
אני מחייכת בעוקצנות. ״אני באמת לא רוצה שום דבר שקשור אלייך.״
״מה שתגידי.״ היא צוחקת. ״דרך אגב, אני ממש בעד ההחלטה שלך לעזוב את המעודדות. הגיע הזמן להחזיר את הנבחרת לימים הטובים שלה בהנהגתי.״ היא מנופפת בקוקו שלה ומפנה אליי את גבה לפני שאני מספיקה לענות לה, מתהלכת במסדרון בהליכה זקופה.
ורוניקה ואשלי נועצות בי מבטים שיפוטיים רגע לפני שהן הולכות בעקבותיה כמו כלבות.
אני אפילו לא מייחסת חשיבות לעקיצה של ביאנקה, וחוזרת לנעוץ בדין את מבטי הפגוע, ולא אכפת לי כמה חלשה ושברירית אני נראית.
הפעם הוא מעז להסתכל עליי במבט ארוך, כאב ותשישות נשקפים ממנו כשהוא מנסה לאמוד את מצבי ממרחק.
אני מנידה אליו את ראשי באכזבה ומסתובבת, הולכת אל דרכי.
____________________________________
קוראים מושלמים שלי!!!😍😍
מה קורה? התגעגעתי!🥰❤️
אז כמו שאתם רואיםםם שוב חזרתי להרגליי כתיבת הלילה שלי👹🔥
את האמת שלא תכננתי שזה יהיה ככה, במשך כל השבוע התאמצתי לכתוב אבל תקפו אותי מחסומי כתיבה מטורפים ומשולבים בדיכאון שתקף אותי. גם במשך כל השבת לא הצלחתי לכתוב נורמלי וזה תסכל אותי ברמות.🥲
אני שמחה שכן הצלחתי להתגבר על המחסום ובכל זאת להעלות היום פרק, בטווח של שבוע וחצי מהאחרון!😀🩷
הפרק הזה היה קצר יחסית אבל חייב שלפעמים יהיו פרקים כאלה, בשבילי הם מרווח נשימה ומהווים מעין פרקי ביניים.
הוא בעיקר מהווה הכנה לקראת הפרק הבא והמושלם- שאתן לכם ספוילר על מה הוא- סעודת השידוך אצל קוראדו💍🫣🕺🏻✨
כן כן שמעתם נכון, בפרק 72 דין שלנו הולך לשמוע איך משוחחים על השידוכים של קריס ואתם כבר יכולים לתאר לעצמכם איך הוא יגיב❤️
הוא בטח ילחץ להם את היד ויתן להם את ברכת הדרך, אפילו יקנה להם גיפט קארד ואיזה קישוט של ברכת הבית או אפילו פמוטים לשבת🥰😂
ומה שכתבתי פה זה עוד כלום לעומת מה שהולך לקרות! רק היה חשוב לי לתת לכם טעימה לקראת הפרק הבא כי זה לא אוזכר כאן בפרק.
אז תספרו לי! מה הקטע שהכי אהבתם בפרק?💕
אני הכי אהבתיייי את הקטע שהוא הוזה את קריסיייי, וואו היא הייתה כזאת סקסית ורעה שם, ממש שטן ועפתי על זה.😈 אהבתי את איך שהוא היה נואש אליה והודה שכל העולם שלו סובב סביבה, גם אם הוא הודה בזה רק במסגרת ההזייה שלו. אעאנריאעא איזה בן זונה.🥺💕💕
אז לפני שאסיים אאחל לכולנו צום קל וגמר חתימה טובה, שתבוא עלינו ועל כל עם ישראל שנה מבורכת ורק עם בשורות טובות, שנה של שלום, נחת, אהבת חינם, קבלה עצמית וקבלת האחר.💙🤍✡️
אז עד הפרק הבא-
פרק 72 האגדי שהוא אמאלה ואבאלה וכמה חיכיתי לכתוב אותו-
אוהבת ומעריכה אתכם מלא, רומל.🖤