קוברה

פרק 5

(שוכתב בתאריך 1.02.2021)
•קריסטיאן•

אני לא יודעת למה, אבל תמיד כשיש לי יום חשוב, הגוף שלי מעיר אותי הרבה יותר מוקדם מהשעה שתכננתי לקום בה. כנראה זה פשוט הרגל או גן שירשתי מהאבא הקפדן שלי.

ואם כבר מדברים על אבא שלי, אתמול התקיימה מסיבת השיבה שלו הביתה. בכל קיץ אבא שלי נוסע לנסיעת עסקים ארוכה וחשובה ביותר של 3 חודשים, כמעט מבלי ליצור איתנו קשר, וכשהוא חוזר, אנחנו חוגגים את הצלחתו וחזרתו שלם ובריא.
זה מנהג שחוזר על עצמו בכל שנה מאז שאני זוכרת את עצמי.

הפעם היה לי הרבה יותר קשה להתמודד עם הנסיעה הזאת, מכיוון שאחותי הגדולה קתרין הצטרפה אליו למסע הזה, במסגרת הכשרתה לעסקים המשפחתיים.
כשאני נזכרת בקתרין, אני מרגישה צביטה בליבי.
מאז שהתחילה להתעמק בעסקים של אבא, היא התרחקה ממני.
אבא תמיד אמר שאסור שיהיו לה הפרעות מהסביבה בתקופה שכזו, וכשאמר זאת הוא התכוון, בין היתר- אליי.

התנגדתי וניסיתי להחזיר אותה אליי- אבל ללא הצלחה.
אבא שלי והעסקים שלו מאוד השפיעו עליה והיא התרחקה ממני, ואפילו כשהתעקשתי שלא, היא אמרה לי שאם אני באמת אוהבת אותה ורוצה בהצלחתה- שאתרחק ממנה.
וכאחות שאוהבת את אחותה- נאלצתי לעשות זאת בעל כורחי ובכאב רב.

כשאני נזכרת בכל זה, הלב שלי מתייסר.
קת היא החברה הכי טובה שלי, ולמען האמת- החברה היחידה שלי.

לעזאזל. למה אני נכנסת למחשבות כאלה דכאוניות בחמש וחצי בבוקר?

אני בוחרת לנער מעליי את המחשבות השליליות האלה ולהיות אופטימית.
זאת רק תקופה, קריסטיאן. אני משננת לעצמי במוח.

אני נאנחת, קמה מהמיטה ומתחילה להתארגן ליום הראשון בכיתה י״א.

•דין•

אין כמו לחזור הביתה אחרי ציד טוב בשעות הבוקר המוקדמות. האוויר צלול, ריח היער פראי, והתיאבון בשיאו. הפעם ניצלתי את הציד כדי לשחרר את כל העצבים שהצטברו בי ממאורעות אמש, והצלחתי להקיז 16 ליטרים של דם איילים לתוך מיכלי הברזל הענקיים שנשאתי איתי.
״ציד מוצלח הוא תחילתו של יום מוצלח״, כך אומרים אצלנו.

הבית שקט במיוחד, כשליאון לא נמצא כאן. הוא נמצא כרגע עמוק בצינוק, מורעב, מרצה את עונשו. הנחמה היחידה שלי היא שלפחות יש לי ראש שקט למשך חודש.

אני מכניס את מיכלי הברזל לתוך המקרר, ועולה מעלה כדי להתארגן לקראת "היום הגדול של תחילת הלימודים" תחת הסוואה של נער בן 16 מטופש. אני יודע שהמעקב על קריסטיאן הולך להיות המטלה הקלה ביותר, כלוחמו של קוברה.