קוברה

פרק 65

קריסטיאן

אני נאחזת בעיניו של דין, כשקצב הנשימות המהיר שלי דועך ומתאזן. התשוקה הפראית והעונג המתפרץ שמלהיטים את דמי מתפוגגים לאיטם ומפנים את מקומם לשלווה הנינוחה שעוטפת אותי ומותחת חיוך שיכור על שפתיי.

עיניו בוחנות את זוויות פי המתעקלות לחיוך ומשהו חמים ושונה נשקף מהן.

הוא מושך אותי אליו כך שאנחנו שכובים פנים אל פנים, חזה אל חזה. הוא כורך את רגלי על מותנו כדי לקרב בינינו, הזין שלו נצמד לבטני הרכה ומבשר לי שהוא עדיין קשה. אני נוגסת בשפתי, בוחנת את ארשת פניו בעיניים זהירות. הזרע שדאג להשפריץ על כל גופי נמרח כעת על גופו המגרה והשרירי ומדביק בינינו, נותן תחושה שגופינו מתמזגים לאחד. זו לא רק תחושת הדביקות של הזרע אלא תחושה של קרבה ואינטימיות, כשנוזל הזכריות שלו מסמן את שנינו, עור על עור.

ידו המלטפת את ישבני עולה ללטף את תלתליי לאחור במחווה רכה. נדמה שאנחנו יכולים לשכב שעות כך, כשעינינו לוחשות מילים בלתי נשמעות אחת לשנייה, ידו מנחמת ומרגיעה. אני לא מצליחה לפענח מה משתקף מעיניו הבהירות של דין, אך נראה שהזרע המרוח על גופו כלל לא מפריע לו.

הקרבה אליו מסבה לי רוגע אך גם רוקמת מתח מחודש בבטני. אני לא יכולה להתעלם מהגוף העירום והגברי שלו צמוד אליי ומזקפתו העבה שמעוררת את התאבון שלי מחדש, כאילו לא שבענו זה מזה.

וכאילו לעולם לא נשבע.

"כל מה שהיה צריך כדי להרגיע אותך הוא הזין שלי, הא?" שפתיו מתעקלות כשהוא הראשון לשבור את השתיקה בינינו. חיוכו המתגרה יפהפייה ולא מעצבן, באופן משונה.

אני מצחקקת ואז מעבירה את אצבעי על זוויות החיוך של פיו. "אם לא היית מטפל בכוס שלי אחרי המציצה המושקעת שנתתי לך, הייתי גורמת לזין שלך לדמם," אני ממצמצת בתמימות שטנית. "בעזרת השיניים שלי."

כמו הפסיכופת שהוא, במקום לכעוס או להרים גבה הוא מחייך חיוך של טורף. "מעולם לא פגשתי נערה עדינה כמוך, נסיכה."

עיניו הנוקשות סורקות את פניי בשעה שאני צוחקת בפראות. עכשיו תורו ללטף באצבעו המחוספסת את זוויות פי המחייכות, עד שצחוקי דועך וכל שנותר על שפתיי הוא חיוך מאופק.

אני מתעמקת במבטו. "אני לא מבינה איך אתה מסוגל להרוג. אתה יכול להיות נחמד כשאתה רוצה."
"כשאני רוצה. ומרבית מהזמן אני לא רוצה." כרית אצבעו חולפת על התפר בין שפתיי, הבעת פניו מבשרת לי שהוא מוטרד ממשהו.
הוא מעורר את סקרנותי. "מתי כן?"

"כשנסיכה קטנה מוצצת לי את הזין, למשל." הוא אומר בקול זאבי, ולפני שאני מספיקה לגלגל את עיניי, פיו נוחת על פי בנשיקה מסחררת, שפתיו מפשקות את שפתיי ולשונו פולשת ביניהן, טורפת את חלל פי. דין אף פעם לא טועם או מגשש את דרכו באפלה, כדרכם של נערים שהתנשקתי איתם בעבר. הוא פולש לתוכי, כובש אותי במעשה שאמור להיות אוהב והופך אותו להרסני וצמא דם, ולכן אני אוהבת את הנשיקות שלו.

הוא קורע ממני את שפתיו בנהמה רכושנית, סחרחורת תשוקה תוקפת את ראשי. "בפעם הבאה אגמור בתוך הפה המתוק שלך. אני רוצה שהטעם שלי יישאר עלייך, יכבוש אותך." אני גונחת, מבקשת את שפתיו חזרה על שלי כאילו אני משוועת לאוויר. לפי גוון עיניו החייתי, נראה שגם הוא זקוק לי, ולכן הוא לוכד את שפתיי ומטביע עוד חותם אלים עליהן, לפני שהוא מכריח את עצמו להפסיק, מתנשם בלהט כנגד שפתיי. אני מלקקת את שפתי התחתונה, מחויכת. "יש לך מוח של אדם קדמון."

קולו צרוד. "אנשי זאב הם קדמוניים, במובן מסוים."
עיניי מבזיקות לעברו בחדות. "אנשי זאב?"
הוא נאנח, משעין את ראשו לאחור. "אבא שלך לא טרח לספר לך, אני מניח."
ידי תופסת בכתפו, לא נותנת לו אפשרות להתחמק. "אתה גם איש זאב?"
"לא." הוא מתעכב על מבטי העיקש במשך כמה רגעים. "אבל נועדתי להיות, עד שההתפתחות הזו נעצרה כי נהפכתי לערפד."

אני מסיטה את עיניי ומהרהרת על כך במוחי.

איש זאב? איך דין יכול להפוך מאיש זאב לערפד? ומה זה אומר עליו בכלל?

רק רגע.
עיניי נפערות לעברו.
יכול להיות שהוא פאקינג מוטציה?

הוא זוקר את גבתו. "אני מרגיש שיש לך שאלה."
"איך זה אפשרי בכלל?" אני פולטת לעברו מיד. "אתה גם איש זאב וגם ערפד?"
"לא בדיוק." הוא מתקן אותי. "הזאבות עוברת בשושלת דם. זה תנאי הכרחי, אך זה לא מספיק בכדי להפוך לאיש זאב. אתה צריך לעבור חניכה כבר מינקות. לרוב זה קורה על ידי אב המשפחה, או על ידי ראש השבט. האלפא." שפתיו נמתחות במרירות. "במקרה שלי, הוא היה שניהם."

ליבי פועם במהירות.
זו הפעם הראשונה שדין מדבר על אבא שלו, ובכלל, על עברו.
אני שותקת, צמאה לשמוע עוד ועוד ממה שהוא הסתיר בפניי עד כה.

הוא ממשיך. "כשאתה מתבגר, אתה מקבל את הנשיכה בגיל שלוש עשרה ונהפך לאיש זאב מין המניין." עיניו מצטמצמות על נקודה אקראית בחדר. "החניכה שלי נקטעה באמצע."
גבותיי מתכווצות. "למה?"
עיניו מאפילות לעברי. "זה כבר סיפור שאבא שלך צריך לספר לך."
"הוא לא יספר לי בחיים." אני מאיצה בו נואשות. "תמשיך לספר לי."
הוא אומד אותי תחת מבט נוקשה ועמוק. "זה לא סיפור שיתאים לאוזניים העדינות שלך, נסיכה."

אני נאנחת קלות, נלחמת בדחף להילחם בו כדי שיספר לי את הסיפור במלואו, יודעת שהוא רק יאטם בפניי מכפי שהיה קודם.
במקום זאת, אני אוחזת ברגע הנדיר הזה בעשר אצבעות ומתפשרת להמשיך לדבר איתו באיזור הנוחות שלו.

אני פורשת את כף ידי על חזו במגע רך, מביטה בו בזהירות. "אתה יכול להמשיך לספר לי מה עוברים בחניכה?" עיניו שוקעות לתוכי כשהוא שותק למשך כמה רגעים, ולכן אני מוסיפה, "מרגיע אותי לשמוע אותך מדבר על זה."
"אם אספר לך את תברחי, לא תירגעי."
אני שולחת אליו חצי חיוך עוקצני. "כבר הסכמנו על זה שאני משוגעת. עכשיו ספר לי."
שפתיו מתעקלות. הוא מתרווח על המיטה ומושך אותי לשכב על חזו, ולמרות התנוחה אני עדיין מביטה בו. "הסיבה שאני מי שאני היום נשענת לא מעט על החניכה שעברתי. מלמדים אותך להיות חיית טרף. לצוד בידיים חשופות, לסחוט כמה שיותר כאב מהקורבן וליהנות מהדם החם שנשפך על הידיים. זאב יודע לצוד באמת, בניגוד לאחווה של אבא שלך, שם ציידים מלכלכים רק את כלי הנשק שלהם בדם."
אני זעה במקומי, מנסה לקלוט את כל המידע החדש הזה בבת אחת לפני שהוא ממשיך. "כמו כן, זאב לעתיד משויך מגיל קטן לנקבה מהשבט. רצוי שיהיו באותו הגיל, כי שניהם צריכים להתפתח ובסופו של דבר להזדווג בגיל המתאים."

פניי מתעוות לעברו בשאלה. "להזדווג?"
"להזדיין, נסיכה קטנה."
"אה." שפתיי נפערות מעט. "ומה הגיל המתאים? שמונה עשרה?"
עיניו נחות על שלי. "שלוש עשרה. צריך לזיין בתולה בערב החניכה, כשהנשיכה עדיין מדממת לך מהצוואר."
גרוני מתכווץ. "זה נשמע כמו אונס."
לסתו נהפכת לנוקשה. "זה אונס שמסווה תחת מטרה. אצלנו זה נקרא חניכה, ואצלכם באחוות הציידים זה נקרא שידוך."

המילה הזאת מרגישה כמו חבל תלייה שנכרך סביב גרוני.

אני מסיטה ממנו את עיניי כדי שלא יראה את הדאגה והפחד שנשקף מהן. "נראה לך שאבא שלי ישדך אותי?"
הוא תופס בסנטרי, מנחה אותי להביט בו. "את באמת חושבת שהוא לא ישדך את הבת היפהפייה שלו לאחד מהגברים באחווה?"
אני בולעת את רוקי. "אף גבר לא ירצה אותי. אני סוררת מדיי בשביל להיות רעייה." אני חוזרת על מילותיו של אבי.

הוא מניד בראשו, אלימות נוטפת מעיניו. "אם אף גבר לא היה רוצה אותך, אבא שלך לא היה ממנה מישהו כמוני להיות קרוב כל כך אלייך." עיניו מתעכבות על שפתיי ברעב. "הוא יודע מי אני, ומה מושרש בדם שלי מילדות. הוא יודע שלא אתן לאף אחד להתקרב אלייך." נשימתו מחוספסת. "הוא לא ימנה כלב שמירה מהאחווה כדי לשמור על האוצר הכי יקר שלו, אלא זאב אלפא טורף."

לחיי מתחממות כשהוא קורא לי אוצר.
אני לא בטוחה שאבא שלי רואה בי כאוצר שלו, אלא יותר בכיוון של חתיכת בשר מקולקלת שהוא רוצה להיפטר ממנה, גם אם יצטרך לזרוק אותה לכלבים.

"אם אאבד בתולים לא אהיה ראויה לחתונה," אני מביטה בו ברמז, אפילו תחינה קטנה.
"קרום בתולים תמיד אפשר לתפור." הוא אומר, צל עוין מאפיל על פניו כאילו הוא מכיר זאת מניסיונו הקרוב.
"אני לא רוצה להתחתן עם אף אחד מהגברים של אבא שלי." אני ממלמלת, דאגה מפציעה בחזי. "אני אהרוג את עצמי לפני שזה יקרה."
"חבל. אבא שלך מצפה ליורש." הבזק של שטניות חולף בירוק של עיניו, מעורר את חשדי.

אני נזכרת מיד בעיניים השטניות ששלח בי בזמן שהחדיר לתוכי את הזרע הלוהט שלו, בבעלות שאין בה ספק, כאילו ייעודו של הזרע שלו הוא למלא את הכוס שלי. נדהמתי, אך הרגשתי טוב כל כך מכדי שזה יפריע לי. כעת, אני לא יכולה להתעלם מהתחושה המציקה שרובצת עליי בשל הפעולה הזאת ולא עומדת להבליג עליה, במיוחד אם הייתה לו כוונה זדונית מאחוריה.

"אני על גלולות, במידה ותהית לעצמך." אני מבהירה בפניו.
פניו מרצינות. "גלולות?"
"למניעת הריון," אני מסבירה בחשדנות. "אתה לא בודק את זה לפני שאתה נמצא עם אישה?"
"מעולם לא זיינתי בת אדם, כך שהנתון הזה לא בדיוק עניין אותי." הוא אומר באגביות, כאילו לא הטיל עליי הרגע כמה פצצות במקביל.
"זה עומד לעניין אותך מעכשיו, דין. אתה לא יכול להכניס אליי את הזרע שלך בלי רשותי." אני מתעצבנת נורא, לא מוכנה לשאת את הסיכון שיש בזה.

אני מתמידה בנטילת גלולות. הן תקפות גם למניעת הריון אבל כרגע אני לוקחת אותן כדי להסדיר את המחזור שלי. מעולם לא הבנתי למה אמא ואבא הקפידו שאהיה במעקב רפואי צמוד בכל הנוגע למערכת הרבייה והפוריות שלי כבר מגיל אחת עשרה, אבל לאחרונה התבהר בפניי שיכול להיות שהם תולים בי תקווה לנכדים בגלל שלקתרין אסור להביא ילדים לעולם.

מעבר לכך שאני לא רוצה להיכנס להריון בטעות מבן זונה מנייאק וללדת תינוק חצי בן אדם חצי ערפד שהוא בגדר פאקינג מוטציה, אני לחלוטין לא רוצה להיכנס להריון בגיל צעיר כל כך.
אני רק בת שש עשרה, ולמרות הרמיזות והשמועות המתלחששות במשפחה על השידוך המתקרב שלי, אני יודעת שאבא לא ישדך אותי לאף אחד. הוא לא יישא בבושה שאסב לו, בתור רעיה חולת נפש שלא ראויה לבעלה, בתור סחורה פגומה.
פעם זה העליב אותי אבל כיום אני מוצאת בכך יתרון. החלום הכי גדול שלי הוא להיות מהנדסת חשמל, לעסוק בפיזיקה בכל שעה ביום ואפילו להביא למיזמים טכנולוגיים פורצי דרך שישתלבו בעולם הרפואה ויצילו חיים. לא ארצה להביא ילדים לעולם לפחות עד גיל עשרים ושש, אחרי שאסיים עם לימודי התואר שלי ואפתח קריירה יציבה.

עיניו של דין ניצתות באש מגורה, כמו שתמיד קורה כשאני מאתגרת אותו להתמודד מול זעמי. הוא מושיט את ידו אל סנטרי ותופס בו בסמכותיות. "רשות?" הוא מבטא את המילה בקול אפל, כאילו היא מפוקפקת, מלאת שטנה ולא נכונה בתכלית שלה.

"כן." אני מישירה אליו מבט עיקש. "אם אתה לא רוצה שאתרחק ממך שוב, שאגעל ממך ולא אוכל לסבול את הנוכחות והמגע שלך, הגיע הזמן שתלמד לקבל ממני רשות בכל הנוגע לחיים ולגוף שלי."

"אני לא אבקש רשות לשום דבר כשאת שייכת לי, קריסטיאן." הוא גוער בחומרה, מהדק את אחיזתו בסנטרי. "אני מופתע שאבא שלך לא חינך אותך לזה, בתור גבר מסורתי שידוע בקנאתו הרבה לאשתו ולבנות שלו."

אני מהדקת את שפתיי, שונאת שהוא מדבר על אבא שלי ומשתמש בו כנקודה הרגישה שלי. "הוא לימד אותי שאני שייכת לו עד שאתחתן ואהיה שייכת לגבר אחר, וגם אז זה יקרה בהסכמתו." ואני לא אתחתן לעולם. אני יודעת את זה.

ארשת פניו מאפילה כמו שמיים שחורים. "אז תוכיחי לי את זה, לעזאזל." הוא רוכן קרוב אליי בנהמה, מפתיע אותי.
עיניו לוכדות את שלי בעוצמה שגורמת לעולמי להיעצר. "תצייתי לו מעתה והלאה, נסיכה. תמלאי אחר מבוקשו ואל תגרמי לי לפקפק בשייכות שלך אליו." הוא משחרר את אחיזתו בסנטרי ופורש את אצבעותיו הארוכות סביב גרוני, מהדק אותן באיטיות מחרידה אל תוך עורי כדי שארגיש בלחץ המתגבר שהוא מפעיל, בעודו מבריש את שפתיו על שפתיי מבלי להתיק ממני את המבט שהולך לרדוף אותי בחלומותיי. "תהי שלו, רק כדי שאוכל לגנוב אותך ממנו."

הוא שוב מנסה להפחיד אותי. לגרום לי להירתע, להיות מאוימת ממנו.
הוא לא מכיר אותי.
הוא לא יודע שאחרי גשם של דמעות אני מתחילה בסערת רעמים.

אני מצמידה את צווארי הזקוף לתוך טפריו בהתרסה, להט וזעם משתלבים בחזי. "אף גבר לא יצליח לגנוב אותי מאבא שלי, ובטח שלא אתה." הפתעה נזעפת נשקפת מעיניו. למרות שהקשר המיני שלי עם דין הוא נעיצת סכין בוגדנית בגבו של אבא, הלב שלי לא מסוגל להיות שייך לגבר אחר.
נתתי את כל האהבה שלי למשפחתי, ונותרתי ללא אהבה כלפיי עצמי.

קולי מתרכך מבלי שאני שמה לב לכך כשאני מודה בעצב. "גם אם תעקור את ליבי מהחזה ותטרוף את הנשמה שבו, הוא יהיה שייך לו."

עיניו נאבקות בשלי. אנחנו קרובים עד כדי כך שאני מסוגלת לראות את עיניי משתקפות דרך הירוק העז בעיניו, נראות כחיצים שחורים שנורים לתוך שטח היער שלו, של הזאב שעדיין נמצא בו.

"טמנת לי מלכודת." הוא מסנן על שפתיי. "כשנכנסתי לכאן היית חלשה. יכולתי לשבור אותך בשנייה. ועכשיו אזרת אומץ לשלוף ציפורניים קטלניות."

אני מרגישה את הארס שירשתי מאבי בוער בדמי.
לא הצלחתי להבין את התחושה שצברתי הלילה, אבל לגרום לדין להתפרק ולגמור בשבילי הסב לי כוח מחודש.
הידיעה שגם אני מסוגלת להרוס אותו במגע שלי, להפיק ממנו גניחות מיוסרות ולסחוט ממנו זרע רוממה את גאוותי, והרי רק בגאווה אוכל להכריע גבר כמותו.

עיניי משפדות את שלו. "כשאתה מכור למלכודת היא תצליח ללכוד אותך בכל פעם מחדש." אני מסובבת את ההודאה שלו בפניי כחיצים נגדו, מציתה את עיניי היער שלו באש.
מעולם לא כופפתי ראש בפניי גברים שהם לא אבא שלי, וזה גם לא יקרה לעולם. גם לא בפניי גבר שמצליח להפחיד אותי.

"לפעמים אני לא יודע אם אני מעדיף אותך מפוחדת או עקשנית." הוא נוהם בקול עמוק, מרטיט את עצמותיי.
"אם אתה מעדיף אותי מפוחדת זה אומר שאתה לא חזק מספיק כדי להתמודד איתי." אני יורה בחזרה. "ואם אתה לא יודע להתמודד איתי, אמליץ לאבא שלי למצוא שומר ראש חדש כדי שיגיע לאבטח אותי." אני מגחכת. "מי יודע. אולי הוא יסכים לזיין אותי לעומתך."

הוא לופת את גרוני חזק יותר בחריקת שיניים מזהירה. "את לא תדברי ככה כשהזרע שלי בתוכך." אני נדלקת ויורה מיד בחזרה. "אני אדבר ככה גם אחרי שהזין שלך היה בפה שלי."

עיניו להוטות ביצר חייתי, כשהוא מתבונן בי במשך כמה רגעים, רואה שאני לא נכנעת למבטו.
לבסוף. שפתיו נפרשות בשטניות. "אני מעדיף אותך עקשנית. יותר כיף לצוד חיה שנאבקת בך מאשר חיה שבורחת."

***

בסוף השעתיים המעצבנות במיוחד של שיעור היסטוריה, כעשר דקות לפני ההפסקה, המורה עוצר את השיעור כשהוא שולף סרגל ארוך מהתיק שלו ואוחז בו בצורה מאיימת כשהוא מתדרך אותנו בנהלים לקראת יריד ההתרמה שמתקיים היום בערב באחריותו.

הוא מזהיר כל אחד מאיתנו לא ללכת להזדיין בשיחים כפי שקורה בכל שנה, ומי שיעז להתעסק איתו יקבל עונש קשה שכולל, בין היתר, חבטות בתחת עם הסרגל הזה.

כל הכיתה דוממת, וכך גם אני. כולנו יודעים שהוא מורה מיוחד במינו, ועם זאת, אני שומעת כמה גיחוכים מצד תלמידות מאחוריי שנראות כאילו היו שמחות לקבל ממנו חבטות בתחת.
ולפעמים אני חושבת שלי יש תסביכי אב.

הצלצול רועם בכיתה וכל התלמידים ממהרים לברוח מהכיתה, ובעיקר מהמורה הפסיכופת שלנו.

אני יוצאת מהכיתה והולכת אל הלוקר שלי, עורמת על ידיי את הספרים עבור שיעור פיזיקה ומחליקה אותם אל התיק שלי. אני מציצה מעבר הלוקר ורואה את ג'וני הולך בצורה מוזרה ועקומה בעודו מתקרב אליי בנפנוף יד נלהב. "ביץ'!"

"ג'וני?" אני נועלת את הדלת, ומתקדמת לעברו במהירות, אוחזת בכתפו. "הכול בסדר? למה אתה הולך בצורה כזאת?"
"אהה..." הוא מסמיק כמו עגבנייה ומסיט את מבטו לצדדים, בודק שאף אחד לא מקשיב לנו. הוא רוכן לעברי בלחישה. "את יודעת מה זה קוס-פליי?"
אני זוקרת גבה חשדנית. "לא..."
הוא נוגס בשפתו. "נו, משחק תחפושות סקסי. אחות וחולה, פרה וחלבן, מורה ותלמידה, ארנב וגזר..."
עיניי נפערות בהבנה. "אההה." אפי מתעקם באחת. "רגע, מה? ארנב וגזר?"
"את יודעת, כשאת מכרסמת לו את הזין." הוא מסביר בפשטות.
"אהה. אוקיי." אני מהנהנת. "אבל מה זה קשור להליכה המוזרה שלך, ג'ון?"

הוא שולף את הפלאפון שלו מהכיס, מחייך בזדוניות בעודו גולל בין התמונות בהודעות שלו עם בן. "עיצבתי לי גם תחפושת סקסית של נער צופים וצילמתי אתמול לבן." הוא עוצר על התמונה הנועזת, ופניי נקרעות לרווחה. "הוא ממש אהב את זה, וכתב לי שהוא מגיע תוך רבע שעה לבית שלי ועד אז הוא רוצה שאחכה לו על הברכיים עם פה פתוח ואמתין כדי לאכול את העוגייה הארוכה שלו."
הוא מראה לי את ההודעה כהוכחה, וגל של חום תוקף את לחיי. "אלוהים אדירים." אני מכסה את פי. "זה נשמע לוהט ברמה לא אנושית."

"כן," הוא גונח, מטה את ראשו הצידה כשהוא חולם בהקיץ. "והזין שלו, קריס, הזין הענק שלו...הוא דחף את כולו לתוך הפה שלי, זיין את הגרון שלי חזק, ולא היה לו אכפת שנחנקתי."

אני בולעת את הרוק שלי, נחרדת להבין ששנינו מצצנו אתמול זין בו-זמנית.

"ואז, הוא כופף אותי על המיטה והבטיח לי שהוא יזיין אותי עד שלא אצליח ללכת, ותראי אותי," הוא פורש את ידיו לצדדים בחיוך מרוצה. "על שני משככי כאבים ועדיין הולך כמו זונה שדפקו אותה בסמטת רחוב."
אני מתנשמת בלהט. "וואו, ג'ון. זה נשמע סיפור...מאוד עמוק."
הוא צוחק. "כן, הא?"
גבותיי מרצינות לעברו. "אבל אתה בכל זאת צריך להיזהר, ג'ון-ג'ון. התחת שלך עדיין לא הספיק להחלים. אם תיקחו את הסקס שלכם לקיצון אתה עלול לקבל זיהום."
הוא מושך בכתפיו, כאילו מה שאני אומרת הוא שטויות. "אני יודע שזה קשוח, אבל אני ממש אוהב את זה." הוא מחייך חיוך קטן לעצמו. "אני אוהב אותו."

אני נאנחת, עדה למראה של החבר הכי טוב שלי מסומא מאהבה.
אני רוצה להיות שמחה בשבילו. אני רוצה להרגיש שהוא הולך בדרך הנכונה. אני לא יודעת מה טיב היחסים ביניהם או אם בן באמת השתנה לטובה, אך נראה שג'וני שמח. מאושר.

והלוואי שהייתי מאושרת בשבילו. הלוואי שלא הייתי פוחדת שיפגע, כי חיי גרמו לי להבין שאהבה היא כמו וורד.
היא יפהפייה, אך ברגע שתאחז בה יפצעו אותך קוצים שינקזו ממך את כל דם החיים.

***

בעודי מתמקמת בשולחן הקדמי במעבדת פיזיקה ומסדרת את כל המרקרים שלי ביישור מושלם, המורה נכנס לכיתה, מברך אותנו לשלום בחיוך נעים ומיד מתחיל לדבר על נושא השיעור.
״אני יודע שחיכיתם לרגע הזה כבר מאז השנה שעברה, ולכן היום נעשה שיעור העמקה ב...״ הוא מסתובב אל הלוח, ומדבר בעודו משרבט את הכותרת המדהימה, ״שלושת חוקי ניוטון.״

עיניי נדלקות במרץ. מושא אהבתי בפיזיקה הם שלושת החוקים הנפלאים האלה, במיוחד כי הם שייכים למדען שאני המעריצה הכי גדולה שלו בייקום הזה- אייזק פאקינג ניוטון.

חיוך נפרש על שפתיי כשאני כותבת את שם השיעור בכותרת יפה במחברת, מותחת תחתיה קו ישר בסרגל ומוסיפה לב קטן בקצה.
המורה מפנה את מבטו חזרה אלינו בשאלה. ״לפני שנתחיל, מי רוצה לומר לי בקצרה מה אומרים שלושת החוקים האלה?״

אני משתנקת, מצביעה ישר בהתלהבות ובחוסר סבלנות.

עיניו מחייכות לעברי, אבל אז הוא בוחן את השורות האחרונות של התלמידים בכיתה בבררנות זדונית. "הממ...״ הוא טופח על סנטרו. ״אולי הפעם נבחר במישהו שלא שמענו עד כה?"
אוף! אני מורידה את היד שלי וכמעט מגלגלת עיניים במיאוס.
אני יודעת שהמורה מעריך אותי מאוד בתור התלמידה המצטיינת במגמה והוא רק מנסה לתת הזדמנות שווה לכולם, אבל זה עדיין קצת מעצבן, במיוחד כשמדובר בנושא שנוגע לי ללב.

עיניו ניצתות כשהוא מתביית על אחד התלמידים, ואני מסתובבת כדי להבחין במי הוא מביט. עיניי נפערות בסקרנות כשאני מזהה שהוא בוחן את דין, שנראה טרוד בשרבוטי עיפרון במחברת שלו.
גיחוך מרושע עולה על שפתיו. "טרוצקי. הכבוד כולו שלך."

דין נועץ בו מבט חד ומאיים, כזה שמבשר לו שברגע שהשיעור יסתיים הוא הולך לכרות לו את הראש. כולם מסתובבים כדי להביט בו וכך גם אני, מקווה שהוא לא עומד להביך את עצמו במעמד כזה.

״בשמחה.״ הוא מהדק את לסתו באנחה, ומניח את העיפרון על השולחן לפני שהוא נשען קדימה ומשלב את אצבעותיו זו בזו. ״החוק הראשון נקרא חוק ההתמדה. הוא קובע שכל גוף יתמיד במצבו, כל עוד אין כוחות חיצוניים שפועלים עליו.״ מצחו מתקמט ברצינות מחרידה. ״הניסוח המקורי של ניוטון לחוק הזה היה: "כל גוף ממשיך במצב מנוחתו או בתנועה קצובה בקו ישר, אלא אם כן יאלץ לשנות מצב זה על ידי כוחות הכפויים עליו."

שפתיי נפערות מעט, כשאני המומה לשמוע אותו מדקלם את החוקים האהובים עליי בצורה מדוייקת שכזו ואפילו מצטט את ניוטון בין השפתיים המלאות שלו.
פאק. זה מדליק.

הוא מתנשף במיאוס. ״החוק השני הוא חוק התאוצה. הוא קובע שתאוצה של גוף היא תמיד פרופורציונית לכוח שפועל עליו, ובאותו הכיוון.״ גבתו מזדקרת. ״הניסוח המקורי של ניוטון לחוק הזה היה...״
אני ממלמלת בשקט יחד איתו, "השינוי בתנועה הוא תמיד פרופורציונלי לכח המופעל, ובכיוון הקו הישר שממנו הכוח הופעל.״

אוי אלוהים.
אני בטוחה שבשלב הזה אני כבר פאקינג מסמיקה.
מעולם לא חשבתי שקיים גבר שיודע לצטט ככה את ניוטון, וזה גורם לי...להרגיש את זה, בין הרגליים.
אני נוגסת בשפתי. את אוהבת את זה, דלורי?
אני שואלת את הבת המטופחת בין רגליי במחשבתי, והיא ממשיכה לפעום בתשובה חיובית.
חתיכת אידיוט מזדיין.
איך לא ידעתי עד עכשיו על הידע שלו בפיזיקה? אם הבן זונה היה מדקלם לי את החוקים האלה הייתי נותנת לו ללקק את הכוס שלי כבר בתחילת השנה.

הוא נועץ מבט יהיר במורה המופתע לחלוטין. ״החוק השלישי הוא חוק הפעולה והתגובה, והוא עוסק בכוחות הפועלים באינטראקציה בין גופים. החוק קובע כי כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון.״

מבלי לשים לב, אני כורכת תלתל משיערי סביב אצבעי, בוהה בלסת המחודדת להפליא שלו מזווית הראייה שאני נמצאת בה.
מעולם לא רציתי שיזיין אותי כמו שאני רוצה עכשיו.

הוא חוזר לתפוס בעפרון שלו בהיסח דעת. ״ואם אנחנו כבר בשיעור העמקה, חשוב לדעת ששלושת חוקי התנועה של ניוטון מהווים את הבסיס לפיזיקה הקלאסית כולה, והופיעו לראשונה בשנת 1687 בספרו ״פרנקיפיה - העקרונות המתמטיים של פילוסופית הטבע.״ אני ממליץ לכם לקרוא אותו. הוא מאוד...״ עיניו הירוקות נלכדות בשלי באמצע המשפט שלו, אך אני לא מסיטה את מבטי גם כששפתיו מתעקלות בזדוניות. ״מסקרן וייחודי.״

קשר העין שלנו נותר כל-כך אינטנסיבי, ואני מודה על כך שהוא לא מסוגל לקרוא את מחשבותיי, כי אם היה מגלה כמה אני רוצה אותו עכשיו הוא היה מזיין אותי על השולחן הזה, מול כל התלמידים והמורה שמניד לעברו את ראשו בהתרשמות. ״מרשים מאוד, טרוצקי.״ הוא זוקר את אצבעו. ״אתה צריך להשתתף יותר בשיעורים האלה. הידע שלך יכול לתרום לנו המון.״
״אני יודע.״ הוא משיב בארשת פנים נוקשה, לא מתאמץ להעמיד פני נחמד, וחוזר להתעסק בעיפרון שלו על המחברת. 

אני מסתובבת חזרה למקומי בחיוך נרגש, תוהה לעצמי איך אצליח להתרכז בהמשך השיעור כשאני כל כך חרמנית עכשיו וכל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא הזין הענק שלו בתוכי.

***

דין

אני משליך את כל ספרי הלימוד לתוך הלוקר שלי בשעה שאני מזהה למטה תנועת רגליים קטנות שעומדות לידי.
רגליים קטנות של נסיכה קטנה.
שפתיי נמתחות בזחיחות, רגע לפני שאני טורק את הדלת ופניה היפות של קריסטיאן נחשפות בפניי.
היא נשענת על הלוקר הסמוך, ורמז חושני מבעבע מאחוריי האגמים השחורים של עיניה. "זה היה נחמד לשמוע אותך מרחיב על חוקי ניוטון בשיעור פיזיקה."
אני זוקר את גבתי. ״נחמד?״
היא סורקת את גופי בבוטות, לא מתביישת להיות נחרצת במטרה שלה. ״כן.״

אני מהדק את לסתי, נאבק ביצר שקורא לי לחטוף אותה לאחת הכיתות הסמוכות וללמד אותה לקח שהוא ממש לא נחמד.

היא שוב כורכת תלתל סביב האצבע שלה בהיסח דעת. "מה גרם לך להתעניין ככה בפיזיקה?"
אני מצמצם את עיניי לחריצים קטנים. היא שוב עושה את התנועה הזאת, תנועה שמבשרת לי שהיא מתעניינת בי.

אלוהים, האם צחקת עליי מלמעלה במשך כל הזמן הזה בידיעה שהדרך לחרמן את הילדה המשוגעת הזאת היא בעזרת מקצוע מדעי?

אני זוקר את סנטרי ביהירות. "תמיד הייתי ילד סקרן, עד שיום אחד, ישבתי מתחת לעץ ונפל על הראש שלי תפוח..."
שפתיה נפרשות לחיוך מושלם כשהיא מצחקקת מהבדיחה החנונית שככל הנראה מצחיקה רק אותה, מכל האנשים ביקום הזה.
ובדיוק בגלל זה אני מלקק את שפתיי ומרסן חיוך.

האמת היא, שמעולם לא התעניינתי בחרא כמו פיזיקה. לפחות עד לאותו לילה שחיטטתי בחדרה ומצאתי ספרים, מאמרים וציורים של ניוטון באחת המגירות שלה.
ביום למחרת, השגתי עותק של הספרים האלה ובמשך כל הלילה עקבתי באובססיה אחר כל מילה ושקעתי בכרכים העבים כאילו אני קורא את מוחה, כי כל מה שמעניין אותה, מעניין אותי פי כמה, לעזאזל.

היא מחייכת בהתלהבות שגורמת לה להיראות תמימה באופן מסחרר. ״אתה מכיר גם את ההסבר של ניוטון לחוקי קפלר על תנועתם של כוכבי לכת?״
אני רוכן לעברה בקול נמוך. "לא, אבל את מוזמנת לדקלם אותו בזמן שאת מוצצת לי."
היא משיבה לי בחיוך עוקצני. ״בתנאי שתדקלם את חוקי ניוטון כשאתה אוכל לי את הכוס.״
״תענוג לעשות איתך עסקים.״ אני נוגס בשפתי, קרוב לשפתיה, מבחין בלחייה המאדימות בסימן ברור של תשוקה.
פאק, הנסיכה הקטנה והמוזרה שלי משגעת אותי בכל פעם מחדש.

שפתיי מתעקלות. ״את מנסה לחזר אחריי, נסיכה קטנה?״
גבותיה מתכווצות כשהיא ממצמצת בהכחשה. ״לא.״ עיניה ניצתות. ״אני לא צריכה לחזר אחרי גבר שהודה שהוא מכור אליי.״
פאק. היא הולכת להשתמש בעובדה הזאת עד סוף ימיה.
אני מניד בראשי, מקניט אותה בחזרה. ״יכול להיות שהידע שלי בפיזיקה חירמן אותך יותר מהזין הגדול שמצצת אתמול, נסיכה?״
היא משלבת את ידיה, מנסה להיראות מתריסה למרות שהיא נראית כל כך פאקינג חמודה עם הלחיים הסמוקות האלה. ״זה לא היה מחרמן, זה היה מרשים.״
גבותיי מזדקרות בהפתעה. ״מה אמרת?״
היא מחייכת בשובבות. ״אם אני זורקת לך מחמאה תתפוס אותה בעשר אצבעות אחרת היא תחלוף ולא תחזור.״
ידיי משוטטות במורד גבה. ״אני תמיד יכול לתפוס משהו אחר בעזרת האצבעות שלי.״
היא מעקמת את אפה. ״מה...״
אני תופס בישבנה דרך החצאית שלה ומצמיד את גופה אליי. ״תפסיק להיות כזה...״ היא רוטנת, תופסת בידיי ומסלקת את מגעי מהעיגולים העסיסיים שלה. ״סוטה מזדיין, דין.״
״כשאת תפסיקי לשגע אותי,״ אני נוהם לעברה בשיכרון.
היא מתנתקת ממני, והולכת כמה צעדים לאחור בחיוך שכולו רעל מתוק כשהיא מבטאת בשפתיה ללא קול, ״לעולם לא.״ ומסתובבת לדרכה.

אני מוצא את עצמי עומד באמצע המסדרון, מכושף, מתבונן בתלתליה מתנודדים על גבה כשהיא מתרחקת ממני.
היא יכולה להתרחק, אבל לעולם לא לברוח.

_________________________________
קוראים אהובים שלי!!!😍😍❤️‍🔥
מה קורה? התגעגעתי בטירוף, כמו תמיד!❤️😚
זו ציפור? זו מטוס? לא, זה פרק 65 שעלה לכאן אחרי שבוע בלבדדדד מאז הפרק האחרון!!!🤩🔥🥳🐈🐈🐈🍆🍆🍆
הפרק היה אמור להיות קצת יותר ארוך, אבל הבנתי שאחרי פרק עמוק כמו הקודם הדבר הנכון הוא לא להעלות פרק ארוך מאוד אחד אחרי השני אלא גם לתת לעצמי מרווח לנשימה.🥰
שבוע הבא אני יוצאת להגנ״ש! אני עומדת לעלות לשמירות בחטמ״ר בנימין במשך שבוע, ואני קצת בלחץ, מודה, אבל מקווה לטוב, וגם מקווה שזה לא יקשה עליי להמשיך לכתוב כרגיל במהלך שבוע השמירות.🥰 ההגנ״ש עומד להיות המטרה המרכזית שלי באותו שבוע, כי עם כל הקושי שבדבר, להגן על יישובים במדינת ישראל כקצינה בצה״ל זה זכות שלא אזכה לה שוב אחרי שאשתחרר.
אז תספרו לי!- איזה חלק הכי אהבתם בפרק?💞
אני הכייי אהבתי את החלק של הפיזיקה, כשקריס מתחרמנת לדין על הצורה בגלל שהוא יודע לדקלם את חוקי ניוטון🤣 כן, אני מודה שהאהבה של קריס לפיזיקה לא באה משום מקום, היא באה ממני.😂❤️ וכן, גם אני סימנתי לבבות במחברות פיזיקה ומתרגשת בתרגילים שהיינו עושים בשיעורי פיזיקה כשהייתי בתיכון.😝💗

אז עד לפרק הבא-
שעומד להיות מטורף ואני מקווה שיבוא מהר כמו זה!-
אוהבת ומעריכה אתכם מלא, רומל.🖤