נ״מ - רפאל
״תלמידים, אני מבקש, שקט!״ התעלמתי כמו כל שאר התלמידים מהמנהל רמיס והמשכתי לדבר עם חבריי. ״אני לא מאמינה. היא נראת כלכך נחמדה..״ אמרה אבני, החברה הכי טובה שלי, במעט אכזבה.
סביו, החבר הכי טוב שלי ובן זוגה של אבני, גלגל את עיניו. ״תאמיני לי, בייב, היא השטן בפניי מלאך. היא משחקת את עצמה תמימה וטהורה, יפיהפה ושווה, אבל כשמכירים אותה באמת היא חושפת את הפרצוף האמיתי והעלוב שלה והופכת למפלצת.״ עכשיו אני גלגלתי את עיניי. ״סביו, היא האקסית שלך. אתה לא יכול לדבר עליה ככה מאחורי הגב...״ חייכתי חיוך קטן. ״אתה צריך להגיד לה את זה ישירות בפרצוף הנוראי שלה.״ סביו צחק בעוד שאבני הביטה בי ברוגז.
״מה?״ שאלתי בתמימות. אבני צבטה את גשר אפה בתסכול. ״אתם כאלה בנים.״ רטנה. סביו חייך והתקרב אליה. ״נכון. אבל מה? היית מעדיפה שאהיה בת?״ אבני חייכה בחזרה. ״לא. אם היית בת לא הייתי יכולה לעשות את זה.״ היא התקרבה אליו עוד יותר ובדיוק כשהיה נראה שהיא עומדת להצמיד את שפתיה אל שלו, היא בעטה קלות במפשעתו.
סביו התכווץ מכאב ופניו הפכו אדומות. ״אלוהים, יש לך מזל שאני ממש מחבב אותך.״ אבני חייכה חיוך מתוק ותמים ורכנה בשביל לנשק את שפתיו. הוא החזיר לה נשיקה והניח את ידו על לחיה. גלגלתי את עיניי וכחכחתי בגרוני. כן, אני לגמרי מרגיש גלגל חמישי מאז שאבני וסביו נהפכו לזוג. אבל אין לי כלכך ברירה לסבול את כל הנשיקות והפלירטוטים שלהם. אחרי הכל, הם עדיין החברים הכי טובים שלי. כמובן שיש לי עוד חברים טובים בפנימייה, אבל אף אחד מהם לא קרוב אליי כמו אבני וסביו. את סביו הכרתי כשהגעתי אל הפנימייה לפני ארבע שנים. היינו שותפים לחדר והתחברנו במהרה. אבני הצטרפה לפנימייה רק כשנה מאוחר יותר. בהתחלה סביו לא סבל אותה. הוא טען שהיא סתם ילדה עשירה ומפונקת. אני לא הקשבתי לו והלכתי ודיברתי איתה. ומזל שעשיתי זאת. אם לא, יכול להיות שהיא לא הייתה מחוברת אלינו עכשיו ושסביו והיא לא היו זוג. כשחושבים על זה, הם די חייבים לי.
הם התנתקו זה מזו. אבני סמוקה וסביו מרוצה, לשניהם שפתיים נפוחות. ״אתם יודעים,״ התחילה אבני להגיד. ״שמעתי ש-״ צפירה חזקה ומתמשכת נשמעה בחצר וקטעה את אבני. שלושתינו התכווצנו והנחנו את ידינו על אוזנינו. הצפירה הפסיקה והרמתי את מבטי ישירות אל המנהל רמיס המחזיק בצפצפה. ״תלמידים, בפעם הבאה שאני מבקש שקט תקשיבו לי ואז לא נצטרך להגיע לזה!״ הוא נאנח. ״מספר הודעות. קודם כל, הסתיימו השיפוצים בקפיטריה, יש מכונות חדשות ואופציות נוספו לכם לארוחות. דבר שני, הצטרפו אלינו השנה המון תלמידים חדשים מה שאומר שגם החדרים השתנו. רשימת החדרים תלויה על לוח ההודעות בחדר המנוחה.״ מייד כל התלמידים התחילו להתלחשש, חלק בחשש וחלק בשמחה, על רשימת החדרים ועל מי שהם מקווים להיות איתם. ״תלמידים, בבקשה! נותר עוד דבר אחד!״ הפעם כולם השתקקו. ״תודה. הדבר האחרון הוא שנבחרת הפוטבול ונבחרת השחייה זקוקים לעוד אנשים. הזמנים של מבחני הקבלה תלויים גם כן בחדר המנוחה, ליד רשימת החדרים. אתם משוחררים.״
גל של תלמידים התפרץ לעבר חדר המנוחה, ואני, סביו ואבני איתם. מאז שהצטרפתי לפנימייה הייתי שותפו לחדר של סביו, קיוויתי מאוד שזה ישאר כך. הגענו אל חדר המנוחה ולפני שהספקנו להיכנס אל קהל התלמידים, אבני משכה אותנו אל אחת הספות, התיישבה, והורתה לנו לעשות כמוה. התיישבנו והבאנו בה ברוגז. ״אבני,״ אמרתי. ״אני רוצה לדעת עם מי אני בחדר.״ סביו הנהן לידי בהסכמה. אבני גלגלה את עיניה ואמרה, ״גם אני רוצה לדעת מי תהיה השותפה שלי השנה, אבל אין סיכוי שנצליח להיכנס בגוש הזה, עדיף לשבת לרגע ולחכות שקצת תלמידים יעזבו לחדרים שלהם. חוץ מזה, אני בטוחה שאתם תהיו ביחד.״ סביו הביט בי. ״אני מקווה שבאמת נהיה ביחד. ואם לא, אני רוצה איזה שותף מגניב שיסכים שתהיה בחדר שלנו מהבוקר עד הלילה.״ הוא העביר את מבטו לאבני וקרץ לה. ״וכמובן שהוא יצטרך להסכים גם לך להיכנס.״
קריאות התרגשות, שמחה, אכזבה, ועצב מילאו את החדר. קיוויתי שאני אהיה מאלה שישמחו. מייקל, אחד החברים הוותיקים שלי, רץ אלינו ביחד עם קייטי, תלמידה ג׳ינג׳ית ונמוכה שלא כלכך הכרתי, אבל ידעתי שהיא חברה של אבני. ״אבני!״ קייטי קראה בהתרגשות כשהיא הגיעה אלינו. ״אנחנו שותפות חחדר!״ אבני צווחה בשמחה וקמה מהספה. ״רגע, ברצינות?״ קייטי הנהנה במרץ. ״ברצינות!״ אבני חיבקה אותה. ״אומייגד, יהיה לנו מעולה ביחד!״
״אני יודעת!״
מייקל הביט בהן, חייך, והחזיר את מבטו אלינו. ״אני מצטער מאוד להרוס את המסורת, אבל, סביו, השנה אתה איתי.״ סביו חייך והביא לו כיף. הרגשתי קצת אכזבה, אבל שמחתי בשביל סביו. לפחות הוא עם מישהו נסבל. אבני הביטה בקבוצת התלמידים שהלכה וקטנה. ״טוב, אני חושבת שכבר אפשר להיכנס לשם. רפאל, בוא נלך לראות מי השותף שלך.״ היא התחילה ללכת. קמתי מהספה והלכתי אחריה ביחד עם מייקל, סביו, וקייטי. פילסנו את דרכינו בין כל התלמידים והגענו על הדף המקושט. חיפשתי את שמי. ״מצאתי,״ אמרה לפתע קייטי, היא זרקה לי זוג מפתחות שהיו על ליד מספר החדר שלי והכנסתי אותן לכיס מכנסיי. ״רפאל, אתה בחדר 65 ביחד עם.. מישהו בשם סטון?״ סטון. השם הזה מעורר בי זכרונות מאז ומתמיד. חלקם טובים, חלקם פחות. ״סטון? זה מישהו חדש?״ שאל סביו. אבני הביטה בו. ״זה מה שניסיתי להגיד לכם קודם, לפני שהצפירה של רמיס קטעה אותי. סטון הוא תלמיד חדש, והוא אחיה הקטן של לונה, האקסית שלך, סביו.״
״אוי, אלוהים. יש שניהם כאלה?״ סביו מלמל. ״בהצלחה לך, רפאל. נראה לי שתצטרך את זה.״ כן, גם לי נראה.
״אתה תמיד מוזמן לחדר שלנו,״ אמר לי מייקל, מנסה לעודד, אך לא כלכך שמתי לב אליו. סטון.. סטון.. סטון.. זה חייב להיות צירוף מקרים. כן, זה מה שזה. ״תגיד, סביו,״ סביו הרים אליי את עיניו בשאלה. ״מה שם המשפחה של לונה?״
״סארט. למה?״ אלוהים, לא. סטון סארט. סטון סארט שלי.
למה לעזאזל שיחזור לפה, מה כבר יש לו לחפש כאן? וממתי יש לו אחות גדולה? ממתי לונה היא אחותו הגדולה? הוא זוכר אותי? בטח שלא, למה שיזכור? למרות שעברו רק כמה שנים.. אוי, אלוהים, הוא לגמרי זוכר אותי. ״רפאל?״ פתאום הבנתי שלא עניתי לסביו. ״הא? אה, אמ, סתם.״
״או- קיי..״ הוא מלמל. ״טוב נראה לי שאלך לחדר, אני רוצה לפרוק את הדברים שלי.״ הוא התחיל ללכת ומייקל אחריו. הורדתי ממנו את מבטי ונתקלתי במבטה הדואג של אבני. ״אתה בסדר, רפאל? נראת קצת חיוור מקודם.״ חייכתי אליה. ״בסדר גמור. סתם הייתה לי קצת סחרחורת. אבל עכשיו אני בסדר.״ השלמתי כשראיתי שמבטה הדואג גדל. ״אה, אוקיי.״ אמרה. ״אני חושבת שגם אני וקייט נלך עכשיו.״ היא התחילה ללכת וכשעוד הביטה בי אמרה, ״בהצלחה עם סארט!״ אני בהחלט אזדקק לזה.
נאנחתי בתסכול והלכתי אל כיוון המעלית. הגעתי לקומה השניה וחיפשתי את חדר 65. מצאתי אותו והוצאתי את אחד המפתחות שקייטי הביאה לי מהלוח. העברתי את המנעול מול הסורק אך והדלת נפתחה. מישהו כבר היה בתוך החדר ויש על אחת המיטות. הוא לא התייחס לזה שנכנסתי אל החדר. ״היי?״ כחכחתי בגרוני וסטון הרים אליי את עיניו ו.. וואו, העיניים האלה. הייתי מזהה אותן בכל מקום. בניגוד אליי, סטון לא נראה כאילו הוא ממש יודע מי אני או מה אני רוצה מחייו. ״אני רפאל.״ אמרתי כבדרך אגב. ״סטון,״ השיב לי ואמר את מה שכבר ידעתי. הוא קם מהמיטה ויצא מהחדר. פשוט ככה. הבטתי בדלת הנסגרת מאחוריו ונאנחתי. הבטתי במזוודות שלי שכבר הונחו ליד מיטתי. התקרבתי אליהן והתחלתי לפרוק אותן.
✰✰✰
כאן מסתיים הפרק הראשון של young memories. אני מתלבטת אם להמשיך את הספר או אם הוא לא שווה את זה. מרגיש לי שהוא לא כתוב משהו אבל במקרה הכי גרוע אני תמיד יכולה לעשות שיכתוב. אז.. אם קראתם עד לכאן ובנתיים אהבתם, תצביעו לסיפור ☆ אני גם אשמח לשמוע מה אתם חושבים עליו ואם לדעתכם שווה לי להמשיך אותו. אם אחליט להמשיך, כנראה שיהיו קצת שינויים בפרק ויכול להיות שאני אוסיף פרולוג. אז ביי לבנתיים ♥︎