הגענו.
הו-סוק עצר את הרכב וכולנו נשפכנו ממנו החוצה בסקרנות. הרכב עמד לצידי שדה חיטים עצום שהתפרס לאורך הכביש המהיר. מצמצתי את עיניי מהרוח המציקה וניסיתי לאתר אחר הנער המדובר, אבל לא ראיתי כלום.
״שם!״ הצביע קאי אל בין החיטים, וגרם לכולנו לסובב את הראש יחד אל הכיוון אליו הצביע.
ישב שם נער קטן בין החיטים, ידיו מחבקות את רגליו בישיבה והוא כולו דרוך כשהוא כל רגע מסתכל סביבו בפחד ואז מרכין את ראשו בין רגליו.
״טאה. זה התפקיד שלך. לך אליו״ הורתה לי גא ראם כשאני מסתכל עליה המום, אני לא ילד רגיש שמנחם את כולם, וחוץ מזה, הוא קשור אל יונגי, אני יותר מפחד שאהרוג אותו מאשר ארגיע אותו.
״אני יודעת את זה״ גא-ראם קוראת את מחשבותיי ואני התחלתי להסמיק. שכחתי שהיא יכולה לעשות את זה. ״אבל אתה יודע הכי טוב, מכולנו, את ההרגשה שהילד הזה מרגיש עכשיו. את הפחד הזה שמלווה אותו, וכנראה גם האשמה שאוכלת אותו על זה שעזב את הבית. אתה מכיר טוב יותר מכולנו מה זה לשוטט לבדך, להיות בודד מול כנופיות בריונים. אתה יודע הכי טוב לתת את המענה הזה של הרגשת ביטחון. כך אתה גרמת לג׳ונקוק לשרוד״.
היא הטיחה בפניי את המידע הכי צורם על עצמי. זה כאילו מישהו שופך לך על הפנים מים רותחים למרק ואומר לך לבשל איתם תפוחי אדמה. זה גרם לי לאבד תחושה, וכמעט להרשות לדמעות לזלוג במורד לחיי, מזל שלמדתי לעצור אותן במשך חיי.
אני מהנהן בהסכמה שקטה ויורד משולי הכביש אל שדה החיטה באיטיות. הוא ישב שם, ברכיו צמודות אל גופו, מביט בי בפחד ובחשד, בודק אם יוכל לברוח או להתנפל עליי. הוא נראה קטן יותר מקאי וג׳ונקוק, אולי בשנה, אבל ארשת פניו הראתה שהוא עבר לא מעט לגילו הצעיר, הוא נראה נואש וכועס.
כשהוא ראה שאני מתקרב היישר אליו, הוא התיישב על ברכיו באיום והרים אליי פגיון קטן וחד. כשהוא ראה שאני לא נרתע, החליט לעשות מעשה פזיז וחשף את ניביו החדים כשהוא מסתכל עלי כאילו ברעב, הוא לא ידע שאני חייתי כבר עם ערפדים מספיק כדי לראות שזו הצגה של ילדון מפוחד.
״אל תדאג. אני כאן לעזור״ אני מרים את ידיי כאילו בכניעה ומנסה לשאת על פני הבעה רגועה. הוא לא זז, ממשיך לחשוף את הניבים ולכוון אליי את הפגיון.
״יונגי שלח אותי. אוקיי?!! אני קים טאהיונג״ עכשיו הייתי ממש קרוב אליו. הוא נעמד מולי, באותו המצב המאיים כביכול ולא מאמין לדבריי. הוא בחן את פניי וכשהגיעו עינייו אל שפתיי המצולקות הוא קפא ופער את עינייו.
הוא הוריד לאט את הפגיון והחזיר את הניבים למקומם. ״אז זה הסימן שהוא נתן לך...״ נסיתי להבין את יונגי. האמת, שזה הגיוני. אף אחד עוד לא נראה עם הצלקות האלו בחיים מחוץ לטווח הערפדים, זהו מראה חריג, אולי הכי חריג שנראה מזה שנים. אבל איך גא-ראם ידעה לשלוח דווקא אותי? ואם ידעה על הסימן, למה היא לא אמרה לי את זה וזהו?!
״בא. נעלה אל האחרים. ודרך אגב, אל תחשוף את הניבים שלך כל כך מהר. אתה תמות עוד לפני שתדע איך להשתמש בהם״ הצעתי לו בקרירות, מעדיף לשמור עת החיוך השורף לאלו שאני אוהב מאשר לערפד קטן בן משפחתו של יונגי.
הוא היה המום מההערה שלי והרכין את ראשו בבושה. עליתי חזרה לכביש והוא אחריי. בגדיו קרועים ומוכתמים בדם, פניו מלוכלוכות מלאות בסימני דם קרוש ששמתי לב אליהם רק כשהיינו שוב על הכביש, פניו חתומות והוא לא הוציא אף מילה אחת מאז שהוצאתי אותו משדה החיטה.
גא-ראם ניסתה לשאול בשלומו אבל הוא רק הנהן במבוכה וניסה להסתיר את ידיו המצולקות מלאות החתכים המלאים בדם קרוש וקשה. מרוב שפניו היו מלוכלכות, רק יכלתי לנחש שגם עליהן, יש צלקות דומות.
אחרי שכמעט כולם התבוננו בו, ובחנו אותו בחוסר אמון, הגיח קאי מהרכב, משפשף את עיניו ומהפק באדישות. ״שוב נרדמת?!!״ נזף בו ג׳ונקוק, וקאי רק הנהנן. ״מהרגע שעצרנו כאן, הוא נרדם. בהתחלה זה היה על הכביש, ואז בפגוש, ועכשיו בפנים!״ התרעם ג׳ונקוק וגא-ראם צחקה בשקט, אבל קאי לא התיחס אליו, הוא רק קרא בקול. ״אתה!!!״ והצביע על אחיו הצעיר של יונגי.
שניהם היו בהלם. הילד הצעיר לא פצה את פיו ורק לחייו האדימו בבושה כשהוא מרכין אל ראשו. אבל לא קאי, הוא נראה כועס, מאוד. ראיתי דמעה קטנה מבצבצת מעינו ושם נעצרה.
״מה יש קאי?״ שאלתי אותו בסקרנות, זה לא התאים לו, בכלל.
״הוא מכיר אותך. מה קורה כאן?״ שאל ג׳ונקוק בתמיהה, וכולם חיכו בשקט.
״הוא...למדנו יחד באותה כיתה, באמריקה!״ פלט בקול שקט, הוא נראה כועס על הילד, כנראה הם היו יותר מסתם שתי חברים לכיתה.
״כשגרת בהוואי?! איך הוא הגיע לשם?״ שאל ג׳ונקוק והסתכל על הילד המבויש בהפתעה.
שקט.
״בא ניכנס לרכב. אנחנו חייבים להמשיך. נדבר על הכל כשנמצא מקום לחנות בו ללילה״ ניסתה גא-ראם להקל על המתח בין השניים, אבל אז קאי התקדם אליו במהירות כשגבותיו מצטמצמות לפס אחד.
״אתה!!! איך אתה מעז להראות את הפרצוף שלך כאן?!!!! אתה רוצה למות?!״ הוא הרים את אגרופו לעבר הילד שנשאר קפוא מולו, ללא הבעת פנים וללא רתיעה מאגרופו המורם של קאי.
״זה מספיק״ נשמע קול צרוד וסמכותי, ואיכשהו הוא השתייך לגרוני. אחזתי בזרועו המורמת ולא נתתי לה לרדת על פרצופו של הנער, נשאתי הבעת פנים אדישה ומשועממת כשהוא הסתכל עליי המום כמו כולם.
״שמעתם מה נונה אמרה. בא נעוף מפה.״ הורדתי את זרועו, עזבתי אותה והתיישבתי במקומי בפגוש האחורי. ג׳ונקוק לקח איתו את קאי למושב האחורי ברכב יחד עם גא-ראם והו-סוק. נסענו.
כל הדרך אף אחד לא צייץ. כולם עסקו במחשבות כאלו ואחרות כשהרוח שורקת באוזנינו. ״מעניין מה קרה בניהם שם, בהוואי״ אי-סו התיישבה לידי והרהרה בקול כשהיא מסתכלת על אחיו הצעיר של יונגי בחשד, משכתי בכתפי בחוסר עיניין, ממשיך להרהר בגורלם של חבריי ואחי כמו בכל יום.
אחרי שלוש שעות נסיעה הגענו לקצה יער קטן ושקט, בו לא נתפוס תשומת לב רבה כל כך כמו במקום מיושב. בכל זאת אנחנו שישה ילדים צעירים ובחורה, מסתובבים, חבולים, עם בגדים קרועים עם פנים מדוכאות, לא נראה ולא נשמע טוב בכלל.
הקמנו מדורה, הוצאנו מעט מהאוכל שנשאר וניסינו להסתפק בזה, פרסנו את שקי השינה וחיממנו את ידינו הקפאות מסביב למדורה הנעימה והמנחמת. האן-סול הוא זה שישמור ראשון הלילה, אני אחריו ואז הו-סוק עד הבוקר, ככה עדיף.
———
כשהגיע המשמרת שלי באותו הלילה, ראיתי תזוזה משק השינה של הילד הצעיר, אחיו של הערפד, בהתחלה לא התייחסתי, כולם פה סובלים מסיוטים בלילות ולפעמים אפילו צורחים מתוך שינה. אחרי כמה דקות ראיתי שהוא רק זז בשקט, אבל אז, שמעתי יפחת בכי קלה, ואחריה עוד אחת, ואז הוא התרומם מעט מהשק והסתכל לכיוון משכבו של קאי כשפניו רטובות וכועסות, או מתחרטות?
קמתי ממקומי והתקרבתי אליו. הוא נבהל בהתחלה, אבל אני הרגעתי אותו, ״הכל בסדר?״ שאלתי בשקט כדי לא להעיר את האחרים. ״אההממ״ הוא הנהנן ללא קול, מפוחד ולחוץ. ״רוצה לשבת איתי קצת? לא תזיק קצת חברה״ ניסיתי להשמע נחמד ומרגיע למרות שזה היה די קשה בהתחשב שמי שיושב מולי עם דמעות הוא אחיו של הערפד שמירר את חיי במשך שנים.
הוא קם אחרי בשקט וניגב את הדמעות. ישבנו מתחת לאחד העצים ונשענו על הגזע העבה בדממה.
״אז...איך קוראים לך?״ שאלתי בקול רגיל ורגוע.
״צ׳וי באום-גיו״ הוא לחש ואני הנהנתי.
״ובקיצור?״ שאלתי בסתמיות, אולי הוא ישתף איתי פעולה.
״בומגיו״ הוא קרא וניסה להסתיר את חיוכו, מוזר.
״למה אתה מחייך?״ שאלתי.
״אמא שלי לא אהבה את הכינוי הזה. היא הייתה קוראת לי תמיד בשמי המלא לעומת כלום״ הוא המשיך לחייך כשהוא נראה כנזכר בחיים טובים יותר.
״אתה אוהב אותה? את אמא שלך?״
החיוך נמחק באחת.
״היא....היא הייתה...״ הוא לחש בקול עצוב, קולו המתקתק והעדין התחלף לצרוד וחמוץ.
״זה בסדר...אתה....״
״לא״ הוא אמר לפתע ופערתי את עיני בהלם.
״כלומר...פעם אהבתי אותה, היא הייתה אישה טובה ואמא הכי טובה בעולם. אבל...אבל היא...היא נטשה אותי. היא עזבה אותי השאירה אותי לטיפולו של השליט ששלח אותי לבית יתומים עלוב ואכזרי...״ הוא הרכין את ראשו בכעס עצור ונשם עמוק, הוא כנראה גר בעבר עם אמא שלו בחו״ל עד שהיא החזירה אותו לכאן.
״אני מצטער״ אמרתי, אבל האמת, שלא ממש הצטערתי בשבילו. לא יודע למה הרגשתי ככה, אולי פשוט כי כשאני שומע אותו מדבר בקולו המתקתק והאצילי אני שומע את יונגי.
הוא חייך בלעג על דברי והסתכל פתאום ישר אל תוך עיני. ״אתה יודע שאני יכול לקרא מחשבות. נכון?!״ הוא שאל בחיוך ערמומי ודוחה והצבע התחיל לרדת לי מהפנים. שיט. ניסיתי לשמור על ארשת פנים אדישה ומודעת לדבר שהוא קורא מחשבות.
״בדיוק. אתה קורא מחשבות. אז בא תגיד לי אתה מה אני חושב עליך״ סיננתי לעברו בקול סתמי, אבל היה בו רק אותו המבט, המחייך ומלגלג בהתנשאות. ״מה שחשבתי שתחשוב עליי״ הוא התחיל לומר בצחקוק שקט ומוזר.
״אח של מין יונגי, הערפד שמירר את חייך. אני עוד ערפד מפלצתי בעל עתיד דומה לאחי, אני דוחה, מגעיל, טיפש, וחסר מודעות עצמית. אני צל ואף אחד לא מסתכל עלי, אני ילד קטן וטיפש שאפילו לא יכול להגן על עצמו ולהשתמש בכוחותיו כערפד. אמרתי נכון?״ הוא המשיך לתת את המבט הזה כשהוא קורא את מחשבותיי אודותיו כספר שפתוח לפניו והא סתם רק מעיין בו.
״אמרת נכון מאוד״ לא נרתעתי והסתכלתי אליו באותו מבט חודר. ״סליחה שאני לא מחייך אליך ככה, פשוט סימן ההכר שלי לא מאפשר לי כל כך״ עקצתי בתחושת סיפוק ועצב כשראיתי את פניו מתעוותות ונהפכות למה שרציתי. הכנעה, צער, חרטה על מעשה של אח, ובושה.
״מצטער״ הוא הוריד את עיניו אל הדשא הרך וחסר הצבע בשמי הלילה.
״אין לך מה. לא אתה אחראי לדברים שקרו לי בגלל אחיך. אבל אתה כן צריך להתבייש במעשיו ולא לחזור על הטעויות שהוא עשה״ הטחתי בו והוא הרים את עיניו אל פניי, שרק הסתכלו אל היער הלילי והרדום, בוחנות כל תזוזה של ענפי העצים הגבוהים והישנים את בדממה.
״אז...מה קר בינך לבין קאי? אם מותר לי לשאול...״ ביררתי בזהירות. הוא נאנח מעט והסתכל על גופו הישן של קאי בדממה.
״הוא צודק...אני האשם...״ הוא התחיל לומר בקול שקט ועצוב.
״אני גרמתי לאמא שלו לנטוש אותו...ואז לאמא שלי לעשות את אותו הדבר...״ הוא נראה כעוס ושבור, מתחרט ועצוב, הוא לא הסתכל עליי, אבל מיד המשיך.
״אני התעללתי בו במשך כל השנים שלמדנו יחד מאז שהוא הגיע להאווי. הפכתי אותו לאומלל ומנודה. כשהתחלנו לגדול, כך גם כוחתנו גדלו והתעצמו. עירבתי אותו באיזה קטטה טיפשית והאשמתי אותו. כשההורים נכנסו לתמונה עם בית הספר, פירסמתי בין כולם שהוא ערפד... אמא שלו ידעה שזה לא נכון, אבל בכל זאת נרתעה ממנו וזרקה אותו במושבות האוויר. כשאמא שלי גילתה הכל, היא החליטה שהיא לא רוצה ילד ערפד ובריון ושלחה אותי לשליט. זהו בקיצור״ הוא סיים לדבר ודמעה רכה ירדה במורד לחייו.
קאי עבר מעשי בריונות במשך שנים? מעולם לא שמעתי על כך ממנו, אבל זה רק חיזק לי את השנאה לבומגיו.
״לפני שתהרוג אותי בגלל מה שעשיתי. אני חייב לומר לך, מי שהיה אחראי לכל היה השליט בכבודו ובעצמו.״ הוא הרים את ראשו.
מאיפה הוא הביא את זה עכשיו?!
״הוא היה יוצר איתי קשרים בטלפתיה וזה פוצץ לי את הראש מכאבים. הוא כל הזמן איים עלי, שאם לא אתעלל בשולטי היסוד, אני יהרג. בין אם הוא יעשה את זה או הם״ עכשיו הדמעות זרמו להן במהירות. הוא נראה אומלל מתמיד.
״אני מצטער לשמוע.״ החזרתי לו בשקט והוא רק הנהן, עצוב לראות ילד בגיל כל כך צעיר, מדבר על דברים כל כך קשים.
הא נתן לדמעות לזרום, כשהוא בוחן את האנשים הצעירים ישנים בנחת בליווי שריקת רוח הלילה הקרירה וריקוד העצים הגבוהים שנראו כצלליות בלילה העבה.