לאחר שהתאוששתי קצת, ג'נקוק התיישב לידי, כולו מתלהב מהמצב החדש.
"אני יכול להצית אש. ממש מהידיים!!" הוא נשמע עליז כל כך, מרוצה סוף סוף.
"תראה לי מה כבר למדת" ניסיתי לשתף פעולה, להראות לו שאני שמח בשבילו. הוא חייך חיוך ערמומי ומאושר, "היונג, אתה ביקשת את זה" , ואני חייכתי אליו בכאב, כנראה לעולם לא אוכל לחייך שוב.
הוא הרים את כף ידו באוויר, נשם שלוש נשימות עמוקות והתרכז בידו המורמת. הוא קימט את מצחו ולאחר חמש שניות, ניצוץ של אש בקע מכף ידו. הוא חייך בסיפוק.
"ראית?! ראית את האש?!!" הוא צרח בהתלהבות, מנער את ידו, והאש נעלמה. "היונג. ראית?!!" הוא צעק בהתלהבות ואני הנהנתי. "וואוו! מטורף!" הסכמתי איתו.
"כן! הוא פשוט כשרוני. אף אחד לא הצליח להצית אש כבר ביומו הראשון כשליט יסוד. יש לך אח מיוחד. מאוד" נאמג'ון התקרב אלינו בחיוך מסופק. ג'ונקוק נראה בעננים, "תודה היונגים" ונאמג'ון פרע את שיערו השחור והפטרייתי.
ישבתי שם, על רצפת המרתף, מסתכל על ג'נקוק המאושר ועל הו-סוק ההמום, אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה להיות שליט הארבעה, אני לא רוצה שהם יסבלו בגללי, אני לא רוצה לחיות בעולם הזה, נמאס לי!
אחרי כמה שעות שבהם מידי פעם נתקפתי בקוצר נשימה וכאבים ולחצים בחזה, האישה המבוגרת הגיעה. "קים טאהיונג, עכשיו תורך" לא קמתי, ולא התיחסתי אליה.
"טאה!" קרא ג'ין. אבל אני רק הסתכלתי עליהם, כמו משוגע. "טאה מה יש?" ניגש אליי ג'ין, עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי על הקיר.
הוא התכופף אלי, נגע בפניי.
"אני לא רוצה את זה" אני לא לוחש לו בלי כוחות.
״אין לך כל כך ברירה, נערי״ הודיעה האישה המבוגרת וג׳ין סימן לה שהוא צריך להיות איתי רגע לבד.
״מה קורה? אתה לא נראה טוב״ ג׳ין החל לדאוג, יש לו מה.
״אני...לא...רוצה...להיות...״ התחלתי להתנשף, היה לי קשה לנשום מתחת לאדמה, וכל זה רק החמיר את מצבי.
״טאה...תקשיב לי רגע״ ביקש ג׳ין.
״אני יודע שזה קשה. אני יודע שאתה עובר תקופה קשה ומטורפת. אבל זה מה שיציל אותך. זה יעזור לך להחלים קצת, לתת לך כוח לקום על הרגליים. בבקשה טאה. אתה חייב לשרוד. למעני ולמען האחים שלך, תחשוב על ג׳ונקוק. מה הוא יעשה בלעדיך, בבקשה...״ הוא התחנן אליי. הוא צודק, זה יכול לשפר מעט את מצבי, אני אוכל ללכת כמו שצריך ולהתפרע קצת. אפילו שזה לא יהיה החלמה משמעותית, אני חייב להגן על ג׳ונקוק!
קמתי מהרצפה, נתמך בג׳ין. התקדמנו לעבר הקערות הכסופות שהונחו על הרצפה. יסוד האוויר לא קיבל קערה, הוא לא באמת צריך... נעמדתי באפיסת כוחות מול הקערות. עצמתי את עיניי בריכוז. משום מה, הרגשתי שאני יודע מה אני עושה, כאילו אני עושה את זה כל בוקר, מיד כשאני מתעורר.
נשמתי עמוק. אחד. שתיים. שלוש. ארבע.
״אאיייייי״ צרחתי.
כל הגוף שלי בער, כאילו אני מלא כווית. כל טיפת דם הזורמת בעורקיי הורגשה, ועם זה החלו רעידות מתחת לרגליי לכל הגוף. ראיתי שחור, וגלגלתי עיניי בעייפות ולאחר שלוש שניות שנדמו כנצח, התעלפתי.
חושך. דממה.
״קים טאהיונג!!!!״ נשמעה צרחה. שוב אני בבית, אמא לא שם, וגם לא ג׳ין או גא-ראם. רצתי למטבח, הו-סוק היה שם, ספוג דם, מחזיק את ידו השמאלית בכאב. ״טאהיוננגג״ מה עשיתתת?!!!״ נשמעו צרחות מאחורי.
״אמא?״
היא לא ענתה, ודחפה אותי על התנור החם. איבדתי תחושה.
היא ניערה אותי חזק. ״מה עשית? תמוות כבר!!!!!!!״
״אָאההה״ התעוררתי בצרחות, כולי ספוג זיעה. הו-סוק ישב לידי עם ג׳ין, ״התעוררת״ קרא ג׳ין, ואני הסתכלתי סביב. היה לי חם וקר בו זמנית, הרגשתי שאני מלא אנרגיה שלא הייתה לי מעולם. ״היונג...״ ניסיתי לדבר, אבל עדיין הייתי חלש. ״טאה. אתה פשוט אדיר!! לא ראיתי מה עשית. הכל רעד ו... ו...״ ג׳ונקוק קרא כשהוא רץ אליי, מחייך מאוזן לאוזן.
״איך אתה מרגיש?״ שאל אותי ג׳ין, ואני השפלתי את פניי. הרגשתי נורא, כל גופי כאב, והצלקות מחוטי הברזל בשפתיי בערו עכשיו בכאב. ״בסדר״ שיקרתי, לא רציתי שהוא ידאג יותר מידיי.
״אתה צריך לנוח קצת. ואז תתחיל באימונים״ הצהיר נאמג׳ון בסמכותיות. ״המנהלת לא תוכל לאמן אותך בסוף. קרה משהו... אני יאמן אותך״ הוא הסביר ופקד על כולם לתת לי לנוח. רק ג׳ין נשאר איתי, יושב לידי ומסתכל קדימה.
״היה לך סיוט״ הוא אומר בשקט.
״זה היה על אמא...״ הוא המשיך לומר בנימה שקטה אבל מתוחה. ״מה חלמת עליה?״ הוא שאל, מקווה שאסכים לענות על שאלתו.
״את מה שעשיתי להו-סוק היונג...״ עניתי חלושות. גם לא היה לי כוח לדבר, וגם התביישתי כל כך, שלחשתי את התשובה בעצב.
״אבל אתה לא היית אשם. למה אתה כל כך קשה עם עצמך?!״ התרעם ג׳ין והסתכל ישרות אל תוך עיניי העצובות והחולות.
״אולי תפסיק להגיד את זה? זה לא אתה אשם! מתי תבין?!!״ הוא נראה כועס ומאוכזב, אבל אני לא הגבתי. ידעתי שהוא מנסה לעזור לי ולשפר את מצב הרוח שלי ובמיוחד את הבטחון העצמי הירוד שלי, אבל גם ידעתי שזאת הייתה אשמתי. ידעתי שאני חמום מוח ופסיכופת!
״אז תגיד לי אתה היונג. אשמת מי זה?״ נשמעתי אדיש ורגוע, אבל בתוכי עלתה אש שהתפשטה כמו בשדה קוצים שוטים ועברה בתוכי. היא ניזונה בעיקר מהתסכול שלי, והשנאה העצמית שלי.
הוא השתתק. לא היה לו מה לומר, מה שמאשר את חשדותיי. ״אל תעיז לומר שזאת ההפרעה שלי ובלה בלה בלה. זאת האמת. אני עשיתי את זה וזה אך ורק באשמתי!״ לא הרגשתי טוב עם מה שאמרתי, אבל זו האמת, ולמרות שאני שונא לדבר עליה, היא הייתה חייבת להאמר.
״טאה...״ הוא התחיל לומר אבל אני קטעתי אותו. ״היונג. אני יודע שאני חולה, אני יודע הכל. אתה לא תוכל להסתיר ממני לזמן רב. אני בסוף אגלה את זה״ הוא הסתכל על ידי שנשארה עליה רק צלקת מכוערת, אי אפשר להחמיץ אותה.
״לפחות את מה שמותר לך. ספר לי״. ביקשתי, לא מתחנן, אלא מיואש. מהחיים האלו, החולי הזה, הדיכאון הזה, הסודות, ולהיות שליט הארבעה. בקיצור, אני מיואש מהכל.
״כן טאה. אתה חולה. לא רק בנפש, אלא גם בגוף. רק אני יודע את זה. אתה זוכר שהייתי אוסף אותך מבית האומנה או מהפנימייה? והיית עושה כל מיני בדיקות? לא היה מי שיטפל בך, לא אמא ולא אבא. אפילו לא הפנימייה או בית האומנה. ולכן, אני וגא-ראם טיפלנו בך.״ הוא דיבר בעצב, בקושי.
״הייתה לך מחלת לב נדירה מאוד. אני אפילו לא יודע את השם שלה, אבל היית חייב לעבור ניתוח דחוף״ הוא הסתכל עליי בעצב, אני לא כל כך זוכר האמת על מה הוא מדבר.
״לא היה לנו כסף לניתוח, וידענו שאתה תמות אם לא תעשה אותו, אז ניסיתי לגייס איכשהו את הכסף אבל לא הצלחתי. אמרתי לרופאים שיעשו את הניתוח, לא משנה מה ויש לי את הכסף. שיקרתי. לא היה לנו כלום! ואתה גססת לעייננו. ואז, כשאני יושב ליד מיטתך בבית החולים, מת מפחד שאתה לא תשרוד, הגיע מישהו גבוהה ויפה. הוא נראה עשיר ואצילי ממש. הוא אמר לי שאתה תחיה והבטיח לשלם הכל. לא האמנתי לו. אבל הוא שילם. את הניתוח וגם את מקומך בבית החולים וההחלמה...הכל״ היה משהו לא בסדר בסיפור הזה. אני מרגיש.
״אתה היית בן שמונה אוליי. אתה סבלת, מאוד. לא רציתי שתזכור את זה, למרות שידעתי שבמשך חייך אתה תסבול שוב. הרופאים אמרו שיש סיכוי ותהיה חולה עוד פעם. הייתי רק ילד בן אחת עשרה, וגא-ראם בת שש עשרה. היא הייתה האחראית ואף אחד לא שאל אותנו איפה ההורים שלנו, לאף אחד לא היה אכפת!״
״בסוף. האיש האצילי ראה את המצב והתגלה בפניי בתור ערפד. בהתחלה לא האמנתי, אבל אז הוא חשף את הניבים שלו והבטיח להשכיח ממך את הזיכרון הזה. וכך היה. עובדה שאתה לא זוכר כלום. לאחרונה, אתה שוב התחלת להתמוטט, השבוע זה היה כמה פעמים. אבל הבנתי שזה לא מהמחלה ההיא...״
״אז מה כל הסיפור הזה היה?״ שאלתי אותו מעוצבן. אני יודע שאני צריך לדעת מזה, אבל הוא סיפר את כל זה כדי שאני אבין שאני לוקה בנפשי?!
״סיפרתי לך את זה כדי שתבין. אמנם הוא השכיח ממך את הזיכרון, אבל הוא חיזק את ההפרעה שלך. כן. אתה הובחנת בתור ילד עם הפרעות נפשיות ופוסט טראומה. אתה הבוחנת כאחד שלא שולט בעצמו. אבל הוא, כשהוא השכיח ממך את זיכרון המחלה, הוא חיזק את זה כפליים. עכשיו זה החמיר. אני חושב שאתה לוקה במשהו גדול מזה... משהו שחשדתי זמן רב, אבל לא האמנתי עד ששמעת את הצפירות...״
״אלו הם תסמינים של סכיזופרניה. אתה שומע דברים, והיית צריך לראות דברים. אבל בגלל שכעת חשפת את כוחותיך כשליט הארבעה, המחלה תתנקה ממך בלפחות חצי ממה שהיית אמורה להיות״ זאת הייתה האישה המבוגרת שהגיחה מבין הצללים.
יש לי סכיזופרניה? מה זה בכלל לכל הרוחות?! ומי היא שתקבע שאני מטורף?!!
״זו מחלה נוירולוגית. במוח. מי שחולה בה רואה דברים שלא קיימים, שומע דברים וזה מטריף את דעתו. לעיתים, הוא רואה כאילו רוצים להרוג אותו והוא מנסה לברוח...דברים כאלה״ היא הפשיטה לי את המושג בשחצנות, תודה, אני לא מפגר עד כדי כך!
״קדימה. נחת מספיק. אין לנו זמן לדוש בנושא. אתה תתרפא, בנתיים לך לנאמג׳ון. תתאמנו על אמניות לחימה ותתחיל להכיר תרגילים ליסודות. תתחיל ממה שהכי קל לך. היסוד שאתה הכי מסתדר איתו״ היא הורתה ונעלמה כלעומת שבאה...
״אז...שנתחיל?״ נאמג׳ון נשמע להוט. בדיוק כמו שאני נשמע מדוכא...
התחלנו בתרגילים בסיסיים, אבל מהר מאוד התחלתי לתפוס את העניין והוא הגביר לי את רמת הקושי. לאחר שעות שבהם התאמנתי והזעתי בכל פיסת עור בגופי, הוחלט לתת לי מים, חתיכת אדמה ואש קטנה בתוך קערת ברזל.
״תנשום עמוק. תעצום עיניים. ותרגיש את החיבור ליסודות. כשתנשוף החוצה, היסוד החזק שלך יעלה ויגדל. אם זה יהיה אוויר נרגיש רוח פרצים, אז אל תדאג״ הסביר נאמג׳ון ואני התחלתי לנשום עמוק ולעצור עיניים בציות מוחלט.
אם הם צודקים, ואני נושא את המחלה במוח הזאת, אני חייב להיות צייתן. החלטתי. אני חייב להגן על אחיי. בכל מחיר!
נשפתי החוצה.
האש בקערה התפרצה החוצה והתרוממה עד לתקרת המרתף. אבל אז קרה משהו מוזר. האש החליפה צבעים עד שצבעה הפך לכחול זוהר וחזק. כחול מטורף ולא שגרתי.
״זה...זה לא יתכן״ קרא נאמג׳ון וכולם הביטו באש הגבוהה והכחולה, המומים ומזועזעים. ״מה קורה פה?!״ תבעתי לדעת, אבל אף אחד לא דיבר, אף אחד לא העתיק את עיניו מהמחזה המוזר שנגלה לעיניהם. ״היונג....מה קורה? למה יצאה אש כחולה?״ נתקפתי בפאניקה. משהו כאן לא בסדר.