עכשיו נשארו עוד שני בעיות עיקריות. הראשונה: צמיד המעקב עדיין עליי. והשנייה: עכשיו כשגא-ראם כאן, והיא רוצה לעזור לי, היא יכולה להשיג לי מידע לגבי הו-סוק ואי-סו, ולכן, הבקשה שלי תצטרך להתחלף, ואני לא יודע מה לעשות.
הלכתי באותו הבוקר לסדר את מיטתה של גא-ראם כרגיל והצגתי בפניה את שני הבעיות מהמחשבה. היא התקרבה למיטה ולחשה. ״אני אשחרר ממך את צמיד המעקב, סמוך עליי. ולגבי הבקשה...״ היא תהתה בינה לבין עצמה כשהיא לוקחת משהו מהשידה שליד השולחן. ״תבקש לראות את שליט הערפדים, לפי השמועות, הוא לא ממש אוהב את יונגי, אחיו הצעיר והפזיז.״
׳מה הוא יעזור לי?׳ שאלתי בראשי, והיא הסתובבה אליי בחיפזון לשמע הדפיקות הפתאומיות והרמות שנשמעו בחוץ. היא דחפה לשרוולי הענק פתק והלכה לדלת. תחבתי את הפתק עמוק יותר כדי שלא יפול והמשכתי לסדר את הסדינים.
היא פתחה את הדלת, בחוץ עמד יונגי.
״אני מצטער על שהפרעתי לך בשעה כזאת, אבל מבקשים שתגיעי ברגע זה למשרדך, זה לא סובל דיחוי״ אמר יונגי בסמכותיות, בודק אם מישהו מקשיב. אני המשכתי בעבודתי כרגיל, עושה עצמי מרוכז כולי בקיפול שמיכות ממשי רך.
״למה? קרה משהו?״ היא שאלה כאילו בדאגה. יונגי נאנח.
״כן. קבוצה של עבדים אנושיים הגרים ברחוב העוּמֵגָרים גנבו כ10 כלי נשק מהמפעל ליצור נשק קסום בצד המזרחי של המדינה. זה כל מה שאני יודע״ הוא אמר בלחישה מאוסה והם יצאו מהחדר כשהשומר נכנס לבדוק את קצב עבודתי.
כשהגיעה הזמן שלוקחים אותנו לשירותים, נכנסתי לאחד התאים וסגרתי את הדלת אחרי. הרעשתי קצת כאילו אני מנסה להשתעל אף שהחוטים חסמו את השיעול, כדי שלא ישמעו את קולות רשרוש הנייר המקופל. פתחתי אותו בזהירות ובשקט מופתי. על הנייר הסתלסל הכתב הדקיק והעדין של אחותי:
׳תבקש ללכת לָשליט, הוא יעזור לך, כי הוא מפחד מדמך. אבל הוא ירדוף אותך כל ימי חייו כדי להרוג אותך. בחצר הארמון כולם מדברים עליך. יש לי מידע מסווג שאומר שעכשיו השליט טוען שזה איננו הזמן להרוג אותך, ולכן הוא ירדוף אותך. הוא יגרום לך סבל. וגם יונגי. הם לא ישתפו פעולה כי הם לא כל כך אוהבים זה את זה. ולכן, אני אמצא את הו-סוק והחברה האחרת, אני יודעת שהם ביחד במחנה עבודה. אוציא אותם משם׳
זכרתי את כל הפרטים והורדתי את הפתק בשירותים.
אבל איזה עזרה אני אבקש ממנו? ולאן נלך?
השאלות רצו במוחי בכל פעם שהאזור היה נקי מערפדים. זה היה ממש סיוט לנקות את מחשבותיי בכל פעם שערפד שומר, או אציל עברו לידי.
נשארו עוד יומיים עד לבקשה שלי, הזמן עבר כל כך מהר מאז שקיבלתי את הפתק מגא-ראם, כאילו הוא בורח ממשהו.
אני מעסה את רגליו של יונגי שלפתע פתח את פיו. ״עוד מעט תוכל לפצוח בשירה, קים טאהיונג״ צמרמורת חלפה בגופי, כמו בכל פעם שהוא דיבר אליי או קרא בשמי. בחודשים האחרונים אפילו הסיוטים החמירו, ואני רואה את עיניו האכזריות שוב מלאות בדם חם, שוב הוא גונח מעל גא-ראם האומללה.
באותו לילה, לילה לפני היום הגדול. אחרי שהתוכניות שלי השתנו לפחות שלוש פעמים, התקשתי להירדם. קודם זה היה, לבקש את גא-ראם והאחרים ולברוח. אחר כך זה היה לגנוב את צמיד השמש של יונגי, לשחרר את צמיד המעקב שלי ולברוח. ועכשיו זה לבקש לראות את השליט ולומר לו משהו, שאגב אין לי מושג מהו, לשחרר את האחרים ולמצוא את שני אחיי האחרים. פשוט בסך הכל, כן, ממש...
סוף סוף אני נרדם.
״אני עוד אהרוג אותך. אני אחתוך אותך לחתיכות קטנטנות!!״ קולו של יונגי צווח עליי כשאני מנסה לרוץ בכל הכוח. גא-ראם בעקבותיו, יורה עליי חיצים קסומים וגופי נשרט מהם עד לעזוב דם.
דם.
אני שוחט את אבי בצוואר, אבל לא עמוק מספיק, דם מתפרץ ונוזל על הרצפה. מכל עבר נשמעות צרחות, אני מסובב את הראש ורואה את אימי, בוכה כשהיא שוכבת פצועה על הרצפה. אני מסכל על ידיי האוחזות בסכין ומתמלא כעס. ואז הסכין מונפת לעבר ג׳ונקוק ו...
אני מתעורר.
כולי מזיע ורועד. שוב חלמתי סיוט, שוב אני בתוך גלגל נורא שלא עוצר לרגע. אני מרים את ידיי עד לגובה עניי, בודק אם אין עליהם דם. ברור שאין. אני עוצם עיניים בעל כורחי ונרדם שוב, הפעם, עד הבוקר.
היום, בשעה שלוש אחר הצהריים. אני לא יכול לחכות כבר. גא-ראם לא נמצאת, כנראה היא משחררת את הו-סוק, ואי-סו. זה סוף סוף קורה, אני סומך על אחותי הבכורה, בעיניים עצומות.
אני מסדר את מיטתו של יונגי, מניח עליה בגדים מגוהצים ונקיים. מחכה שיסיים להתלבש ונועל לו את נעליו. הוא מקדימה, אני מאחוריו עם עוד עבד, והשומר במאסף, כמו בכל יום... ״היום, הוא יום גדול. היום הלורד סו-בין שוב מגיע לביקור. אני רוצה שהכל יהיה מושלם לקראת בואו״ הוא פקד עלינו.
סו-בין, היה בן דודו של יונגי. הוא היה גדול ממנו בשלוש שנים ואהוב מאוד על השליט, אפילו יותר מיונגי עצמו. יונגי מאוד כיבד אותו, למרות שלא ממש חיבב אותו. בפעם האחרונה שסו-בין היה כאן, יונגי העביד אותנו בפרך, הכריח אותנו לקרצף את הרצפה עם מברשות שיניים, הוא היה יום בו הצליפו בנו כל רגע, כדי שהכל ייצא מושלם.
השעה שתיים בצהריים הגיע. עוד שעה ואוכל להריח את החופש, אבל זה לא נראה שיונגי זכר משהו בכלל, הא היה עסוק כלכך בסו-בין, עד שאף אחד לא עניין אותו, אפילו לא הוא עצמו.
ברבע לשלוש, הגיע לפתע שומר ונעמד לידי. תפס בזרועי והוביל אותי משם אל המרתפים. זהו זה, הולכים להוריד לי את חוטי הברזל המייסרים, סוף סוף.
הגענו לחדר הקפוא והמוכר, זה ששכבתי בו לפני חצי שנה. נשכבתי ונקשרתי למיטה, הרופא הקוסם הגיע.
הורדת החוטים הייתה כואבת בדיוק כמו תפירתם. זה היה מייסר, מצמרר, וכואב עד מוות. עדיין, נאסר עליי לומר מילה או להשמיע קול. עליתי למעלה מוחזק על ידי השומרים. הגענו לטרקלין, סו-בין ויונגי עמדו שם. אפילו נעליה של גא-ראם היו שם.
הוטחתי ארצה בחבטה רועמת. הושבתי על ברכיי כשראשי מורכן, מביט הרצפה בפחד נורא ואיום. ״הלורד יונגי...״ התחיל סו-בין לומר, ״בשביל זה הבאת אותי?!״ הוא שאל באזהרה. יונגי הנהנן. ״בא תראה, הלורד סו-בין היקר, עד כמה בני האנוש יעשו הכל בשביל החופש. גם אם זה כרוך בבזיונם״ צחק יונגי בקול גבוהה ומזוויע.
״בקש את רצונך, ילד קטן ומופרע. קים טאהיונג...״ הוא קרא בשמי, כמעט שכחתי איך לדבר. השתתקתי מפחד, מצמרמורת, ומהשקט שפקד את פי במשך חצי שנה.
״הלורד...״ התחלתי לומר בפה בפה יבש.
״אני מבקש ממך, הלורד, שתמסור אותי אל שליט הערפדים עוד היום״ זהו, אמרתי את זה, סוף סוף.
שקט. אף אחד לא דיבר, אף אחד לא זז פרט לאגרופיו הקפוצים של יונגי. הוא חייב למלא את בקשתי, הוא הבטיח, ואני יודע שהוא לא יכול להפר הבטחה בתור ערפד ממעמד המלוכה. ״למה לך?״ הוא שאל בקול סמכותי וקר אפילו יותר מבדרך כלל.
״כי, הוא היחיד שיכול לתת את מבוקשי. לא אפרט יותר״ העזתי לומר בקול שקט ועייף, אבל עדיין יציב.
״קחו אותו אל גוב באריות שביקש להיות בו. אבל דע לך קים טאהיונג, שלא יעבור יום בו לא ארדוף אותך. לא יעבור רגע בו אנסה לענות אותך, לא משנה כמה רחוק תהיה״ הוא הכריז, ובנימה זו, גררו אותי משם שני שומרים כשהם מזריקים לי את החומר שגורם לי לראות את החושך כל פעם מחדש.