"עלמתי?" שאלתי את המוכרת שנימצאה מאחוריי הדלפק עם הפנים לכיוון הרצפה
"אני מצטערת, זה יעלה לך 7 דולר" אמרה בחיוך, "תירצה שאארוז לך אותם?" הוסיפה וחייכה חיוך ממכר, למה היא לא מסתכלת לי בעיניים?,
"אני אשמח שתיסתכלי לי בעיניים כשאנחנו מדברים, אלא אם כן זוהי לא אפשרות בישבילך" ביקשתי ממנה ולמשך שניות ארוכות היה נראה שהיא במלחמת רגשות ומחשבות עם עצמה ולבסוף היא הרימה את ראשה והסתכלה לתוך עיניי עם עיניה הורודות והגדולות, המנהיגה חזרה,
"7 דולר אמרת עלמתי" חייכתי לה בחזרה והוצאתי שטר של 20 מהארנק שלי והושטתי לה "מה שמך?"
"אני לא חושבת שזה הכרחי אדוני" היא אמרה והשפילה את עיניה אל הקופה ומשמה הוציאה עודף,
"אני חושב שזה הכרחי, אני רוצה לדעת למי להודות על שירות נדיב" אמרתי,
"אסטריד לאפאייט אדוני, ההורים שלי הם הבעלים של המאפייה, בעצם זהו עסק משפחתי בלבד"
"נשמע נחמד, שמי הוא גבריאל מייסון, ולא אדוני"
"אם תסלח לי אני מעדיפה לקרוא לך בשם כבוד, אני לא ארצה להסתבך בגין חוסר כבוד למלוכה"
"אז אם כך הסירי דאגה מליבך מפני שאני לא קשור למלוכה הזו אלא לזו שנמצאת מעבר לאוקיינוס"
"אסטריד!" צעקתי בשנייה שראיתי שכל האי קורס לתוך עצמו ושנייה לפני שהספקתי לתפוס את ידה היא נפלה לתוך הים הגדול,
"גבריאל?" אבי הגיעה לידי והסתכל עליי בעיניים שלא אהבתי, עיניים מרחמות שאומרות, 'אין שום דבר לעשות' אבל זה לא נכון יש המון לעשות, הנחתי את ידיי על מעקה הספינה ובהחלטה של רגע אמרתי לאבי,
"תידאגו לזרוק צהסיפון את הסולם, שנוכל לעלות ממנו" וקפצתי אל תוך הים הסוער בעקבותיה של הלוחמת שלי,
ורוד, אדום, אדום, רגע, ורוד, החזרתי את ראשי חזרה לאותו מקום ואז ראיתי אותה, שיערה התנופף ברוח ונראה שזור כוכבים ועינייה נצצו יותר מתמיד, בשתי ידיה היו סלסילות פיקניק והיא התהלכה אל עבר קן החוף, מחכה לאנשים שיחזרו ונפרדת מחבריה שמתכוננים לעלות,
"ורנון זה אמור להספיק לשבוע שלם על הסיפון," היא אמרה לבן אדם שעמד מולה בקול מתוק
"תודה לך ילדתי, את ממש מלאך" הגבר ענה לקח את שתי הסלסילות והלך,
"שמרת לי את השלוש עשרה שקל, לאפאייט?" שאלתי אותה והיא הסתובבה, היא לבשה שמלה לבנה עם תחרה מסביב ונצנצים עליה, לא הייתי צריך שתגיד לי בישביל לדעת שזהו לא הסגנון שלה, הציפורניים השחורות, האיינליינר והמגפיי צבא השחורות שלה אמרו לי לבדן,
"גבריאל מייסון, שמרתי לך את העודף, הוא מחכה לך"
"אז למה שלא נלך להביא?" שאלתי מקווה למשוך כמה שיותר זמן איתה,
"אני אשמח, אבל זה יצטרך לחכות לקצת יותר מאוחר אם אין לך בעיה?" ספק שאלה ספק קבעה,
"אין לי בעיה, תוכלי אולי לספר לי קצת על יום ההחלפה הזה, אני חדש זוכרת?" אמרתי והוצאתי ממנה קצת צחוק פעמונים, אני המלך לעתיד של ממלכתי, כל חיי אבי לימד אותי להיות קר מחושב ונעים כשצריך, אז למה איתה אני מוציא צדדים שלא הוצאתי לעולם, למה איתה אני נוטה לחייך ולצחוק יותר פעמים מאשר עם אמא שלי אפילו,
"בכיף, מה אתה לא יודע על היום?"
"למה את לבושה בלבן, למה כולם לבושים בלבן?" שאלתי לאחר מבט זריז לצדדים,
"לאחר שהשומרים שלנו חוזרים והבאים בתור עולים לספינות החלטנו לעשות מזה יום משמח, החלטנו להפסיק לבכות ולהתעצבן על זה, אז אנחנו לובשים בגדי חג לבנים ובאים עם מתנות לאלו שחזרו ומביאים ציוד לאלו שעוזבים, לפעמים זה לוקח שבוע ולפעמים חודשיים, זה תלוי לפי המצב של הבטיחון שלנו, שלא תבין לא נכון אני די עצבנית ששבוע הבא אני הולכת, היו לי כמה תכנונים לעשות אבל...." עצרתי את דבריה נדהם,
"את הולכת, מה זאת אומרת את הולכת?" שאלתי
"זה לפי תורות, כל מי שהופך לבן שמונה עשרה אוטומטית ברשימה של השומרים, נשים זה מי שמתנדבת אז היא נכנסת לרשימה, אנחנו לא מחוייבות, נשים יוצאות מהרשימה אם הן חולות או מתי שהם נכנסות להיריון ויולדות, אבל אז הן מחויבות לשלם מיסים כרגיל, גברים יוצאים מהרשימה אם הם חולים, התור שלי הוא מתי שהם חוזרים, ולפי המצב הבטחוני זה שבוע הבא" היא סיימה את דבריה,
"אז את התנדבת?"
"כמובן, אני לא אתן לאף אחד להגן עליי ועל הבית שלי אם לי יש אפשרות לעשות זאת בעצמי"
וזה מה שהיא עשתה, היא הגנה על הבית שלה, על האנשים שלה, ועל משפחת עד עכשיו ואף אחד אחר לא היה שמה בשביל להגן עליה אבל אני נשבעתי שאני הגן עליה בכל יום, שעה, דקה ושנייה בחיי וזה מה שאני אעשה, פגעתי במים וצללתי יותר עמוק בניסיון למצוא אותה אבל החושך ששרר מסביבי לא הועיל בכלל למשימה עד שממקום עמוק יותר מתחתיי ראיתי אור, את האור לה שזוהר, כאילו קורא לעזור לה, צללתי יותר ויותר עמוק וניסיתי להילחם בזרמים שהגיעו וניסו למשוך אותי יותר רחוק ממנה, עוד קצת ו...
"אני אוהב אותך לוחמת שלי" לחשתי לשפתיה הורודות של אסטריד בעודנו נפרדים לדרכנו בפתח ביתה,
"אני אוהבת אותך נסיך שלי" היא לחשה חזרה ושנינו נשענו קדימה לנשיקה אחרונה לפני זמן לא ידוע שלא ניפגש בו, הנשיקה הייתה שונה בקצת ואני קיוויתי שאני היחידי שהרגשתי זו, אני לא רוצה שזה יהיה הזיכרון האחרון שלה ממני לזמן הלא נודע הזה אז הוספתי ולחשתי,
"אהבה, כוח, חוכמה"
"מה זה?" שאלה במבט מבולבל,
"שלושת יסודות הרגש והאופי שהמשפחה שלי הולכת בעקבותם במשך שנים, אהבה מובילה לכוח, כשאת מאוהבת את מרגישה שאת יכולה לעשות הכל, כוח מוביל לחוכמה, כשאת חזקה מרוב כוחות את חייבת להיזהר במעשייך, וחוכמה מובילה לאהבה, רק מי שחכם באמת לא יוותר על התענוגות שנמצאות באהבה" סיימתי בדבריי והושטתי את ידיי אל השרשרת שנחה על צווארי והורדתי אותה, השרשרת והתליון היו עשויים מכסף טהור, התליון היה בצורת משולש מעוגל במעט שמחולק לשלושה חלקים שעל כל אחד מהם יש אותך אחרת אהבה,L, כוח,S, חוכמה,W, כל אות הייתה משובצת ביהלומים שנצצו כמו הכוכבים שזה עתה נמצאו מעלינו, ענדתי אותה לאסטריד שנראתה נדהמת ממעשיי ולא העיזה להוריד את עיניה משלי לבסוף הנחתי את ידי על לחיה ולחשתי לשפתיה פעם אחת אחרונה מתחת לכיפת הכוכבים המיוחדת שלנו, "אהבה, כוח, חוכמה"
אהבה שיש לי לאסטריד היא זו שגרמה לאורה לקרוא לי מתוך מעמקיי הים, כוחי היה זה שעזר לי להגיע עד אליה ולהחזיק בה קרוב וחוכמתי הייתה זו שאמרה לי לא לוותר עלינו, הצלחתי להגיע עד אליה ובקושי רעב עליתי עד למעלה לים הסוער וליד הספינה, מלמעלה ראיתי את אבי מסתכל ומחכה לנו ולידו נימצאו איתן, ג'ורג', תומאס ומיכאל, הסולם חבלים היה נמצא זרוק מהספינ וממש לידי, שמתי עליו יד אחת ואת אסטריד שעונה על כתפי ואז יד שנייה שניתלית עליו, לא הייתי צריך לעשות הרבה מפני שבשנייה שראו שאנחנו על הסולם הרגשתי את כולם מושכים אותו למעלה עד שהגענו לסוף ואיתן ומיכאל מיהרו לקחת את אסטריד מידיי לרצפת הסיפון, אבי התקרב ובא לעזור לי אבל האדרנלין עדיין זרם בעורקיי וגרם לי לרוץ אליה ולהניח את ידי על צווארה, בחיפוש אחר דופק,
"אין דופק" תומאס אמר,
"אין מצב כזה" לחשתי והתחלתי ללחוץ על חזהה שלוש פעמים ואז להנשים את שפתיה,
'1...2...3...נשימה...נשימה....נשימה...1...2...3...'
נשף האירוסים מתקרב עם כל יום שחולף וכף גם ההזדמנויות שלי לספר לאסטריד מי אני באמת חולפות ונעלמות להן, אני חייב לעשות משהו עם זה, אני צריך לספר לה על הנשף, על התוכנית שלי עם סיינה, על הכל, כולל על המנהיגה,
"אסטריד..." שאלתי אותה בעודנו שוכבים על הדשא ליד האגם, מסתכלים על השקיעה שצבעה את השמיים בורוד כמו עיניה של אסטריד, ראשי היה טרוד באיך היא תגיב והאם תשנא אותי עקב זה שהסתרתי ממנה סוד שכזה כשלפתע הרגשתי דמעה אחת בודדה יוצאת מעיני, זה הולך להיות קשה,
"כן גבריאל..?" היא שאלה וסובבה את ראשה לכיווני מסתכלת עליי עם עיניה הגדולות שכל מה שאני רוצה זה להסתכל עליהן לנצח ולטבוע באין סופיות שלהן, היא הייתה נראית מודאגת, כנראה למשמע קולי הטרוד והדמעה שמזמן זלגה לה ונספגה באדמה,
"אני צריך לספר לך משהו" אמרתי לה בכנות מלאה אבל לא יכולתי להביא את עצמי לספר לה על הנשף וכל השאר,
"מה זה?" שאלה ברצון להקשיב,
"צריך ללכת... כבר מחשיך" החלטתי שזה לא הזמן הנכון, אחריי שאני אמצע את מה שאני מחפש במשרדו של המלך אני אלך אליה ואגלה לה הכל, לא לפני, קמתי ממקומי על הדשא והתחלתי לאסוף את כל מה שהבאנו איתנו לתוך התיק,
"גבריאל?" שמעתי את אסטריד שואלת מאחוריי ולא יכולתי להקשיב לה עוד, אפילו לא הסתכלתי עליה והיא הבינה ונתנה לי רגע שקט, כרגע עליי להתרכז בדבר אחד בלבד וזה הנשף והתוכנית, טעות אחת והכל ייפול, טעות אחת וכל השלום השתבש, אני לא יכול לטעות, אני צריך לחזור למי שהייתי, אני צריך לחזור להיות נסיך הקרח לקרת הנשף ולהקפיא את כל הממלכה יחד איתי.
"גבריאל, היא איננה" אבי אמר מלידי לאחר דקטת שלמו שרק ניסיתי לעשות החייאה ושום דופק לא הופיע, הדמעות כבר התחילו לזרום על פניי ולא טרחתי לנגב אותם כי גם ככה יהיו חדשות, קירבתי את פניי לשלה לנשיקה אחרונה ולחשתי כדי שרק היא תשמע,
"אני מצטער שלא סיפרתי לך, אני מצטער שלא אמרתו ואני מצטער ששיקרתי, בבקשה, תקומי עכשיו וכל חיי לא תיצטרכי להרים חרב, בבקשה לוחמת שלי" נישקתי לשפתיה הרכות והקרות כקרח ולא יכולתי לזוז מהן אבל דבר כלשהו גרם לעיניי להיפתח וזוהי הייתה תזוזה כנגד שפתיי, הרמתי את ראשי וראיתי זוג עיניים ורודות מביט בי,
"היי..." היא לחשה בקול שקט ומצמצה.