"לא נמאס לך להרים אותי כאילו אני עלמה במצוקה?" שאלתי את גבריאל בחזרה ובהתגרות בזמן שכולם התגדדו סיסי המעגן לקבל את פנינו ולראות מי חזר בחיים ומי לא, למזלנו כולנו חזרנו, לא הספקנו להיות שמה זמן רב בשביל להיכנס לקרב מול אנשי אקווהלין, הממלכה שנמצאת דרום מכאן והמלחמה מולה רבת שנים, הרמתי את עיניי אל עבר גבריאל וראיתי את עיניו מקובעות לארמון, הוא דואג, יכולתי לראות את זה בקמט שנמצא במצחו, "על מה אתה חושב?" שאלתי
"כלום, בואי ניקח אותך הביתה" הוא ניער את ראשו כמנסה להתנער ממחשבותיו ולאחר מכן הוריד את ראשו אליי, שעדיין הייתי מוחזקת בין שתי ידיו,
"כולם להתחיל לרדת, ארבעתכם ראשונים" הקפטן אמר והסתכל עלינו "אני לא רוצה שיהיה מגע או אפילו מבט ביניכם לבין האסיר שלנו, אותו נוריד אחרון" סיים את דבריו ונתן לנו הנהון קצר והסתובב לתא של האסיר, מייקל,
"אני ואיתן הולכים להביא את התיקים שלנו, נפגוש אתכם למטה או.קיי?" ג'ורג' אמר והוא ואיתן מיהרו ללכת להביא את תיקם, והשאירו אותי ואת גבריאל לבד, ופעם ראשונה ששמתי לב שהוא לא סוחב רק אותי, הוא סחב גם את התיק שלו וגם שלי ביחד על גבו, כמה כוח יש לו?
"את מעדיפה לרדת ברגליים רגיל או שאני אמשיך להחזיק אותך?" שאל אותי והעיר אותי ממחשבותיי בזמן שהתקרבנו אל עבר הירידה מהסיפון אל הקרקע המוצקה, הבחורה החזקה שבי רצתה להגיד ברגליים אבל אני הכנה והאמיתי הבינה שזה פשוט בלתי אפשרי עכשיו, אני חלשה ועייפה מדי לזה עכשיו,
"אני מעדיפה שתמשיך להחזיק אותי.." לחשתי בקול חלש ומובס, אני לא אוהבת להראות חלשה בעיניי אחרים, וככה כולם יחשבו, שאני צריכה שמישהו יחזיק אותי אחרת אני אפול, הייתי קרובה לשנות את דעתי כאשר גבריאל כאילו קרא את מחשבותיי אמר,
"לא משנה לי מה אחרים יחשבו, וזה לא צריך לשנה גם לך, כולם יחשבו שאת גיבורה, לא יותר ולא פחות מהאמת"
והתחלנו לרדת, הבנתי שהוא צודק, אין סיכוי שהייתי מצליחה לרדת לבד את כל זה ועוד ללכת עד לבית, הנחתי את ראשי על חזהו ועצמתי עיניים, שומעת את כולם מריעים לנו שחזרנו בשלום ושומעת כאלו שבוכים ומחכים לבשורה הרעה מכול, הרגשתי שאנחנו כבר על הקרקע ולא בירידה ושמעתי את איתן וג'ורג' מצידנו מדברים עם גבריאל ומכוונים אותו בין הקהל אל עבר הכניסה האחורית של המאפיה שמובילה אל הבית שלי,
"אסטריד! אסטריד!" שמעתי את שמי ופקחתי את עיניי למראה של אימי בוכה ואבי מחזיק אותה שלא טיפול ואז הכה בי, עצמתי את עיניי ,אני חבושה בראשי ומישהו סוחב אותי על ידיו, הם כנראה חשבו שאני מעולפת או יותר גרוע מזה,
"אמא!" קראתי, גבריאל הוריד את ראשו אליי והבין אותי שוב בלי מילים והתקרב אל הוריי, "אמא!" קראתי שוב פעם שהיינו קרובים יותר וניסיתי לקום אבל גבריאל עצר ממני ויכולתי לראות שאבא שלי התעצבן מזה והוא מביט בגבריאל באיו שלא הביט בו בכלל אלא בי, למה?
"יש לנו אסיר בספינה, אותו אחד שפגע באסטריד, אז אנחנו צריכים ללכת לפני שהוא יראה מישהו מארבעתנו, הוראה מהקפטן" איתן הסביר את הסיבה למהירות שלנו ואימי הנהנה בזמן שאבי המשיך לבחון את גבריאל, אפשר להבין, הוא היה מישהו שאבי לעולם לא ראה,
"נלך אחרי שהילד כאן יוריד את ביתי" הוא אמר, וגבריאל עדיין לא הביט בו, כנראה הוא לא רוצה שיראו את צבע עיניו? אבל כולם בספינה ראו את צבע עיניו, לא? אם כי לעולם לא ראיתי אותו מסתכל לאנשים בעיניים חוץ מישהו מאיתנו,
"אם הבת שלך תגיד לי להוריד אותה אני אעשה את זה, אבל נכון לעכשיו צריך ללכת, שמעת, הוראת הקפטן" גבריאל ענה לאבי ולא יכולתי שלא לשמוע את טון קולו שלא משתמע לשתי פנים, אבל נראה שאבי רק התעצבן מזה יותר והתקרב אליי בשביל לקחת אותי מגבריאל,
"אני לא יכולה ללכת לבד אבא, אני חלשה מדיי לזה" אמרתי
"אז אני אסחוב אותך עד לבית" הוא אמר בזמן שאיתן גבריאל וג'ורג' הפנו את מבטם לעבר הספינה, לבדוק מה מצב ההורדה,
"מתחילים להוציא את האסיר אדוני, זה באמת לא הכרחי" גבריאל ענה בטו חסר סבלנות,
"מי אתה חושב שאתה? לעולם לא ראיתי אותך בממלכה, למה שאני אסמוך עליך עם ביתי!" הוא העלה את קולו יותר ויותר אבל שמר עליו בו זמנית שקט,
"גבריאל מייסון אדוני, נסיך הכתר של נוורדור!" גבריאל ענה לו באותו טון צועק ושקט והרים את עיניו לאבי, "וכמו שאמרתי, זה לא הכרחי" סיים את דבריו הסתובב והתקדם אל עבר ביתי, משאיר את הוריי פעורי פה ועיניים מאחורה, ולמען האמת לא אכפת לי מזה כרגע, חזרתי הביתה בידיו של זה שאני אוהבת, שרדתי.
הגענו כמה שיותר מהר אל מדרגות הבית שלי והוריי הגיעו דקות ספורות אחרינו בזמן שאיתן וג'ורג' אמרו להתראות והלכו לעבר הבית שלהם, אמי פתחה את הדלת עם המפתח ונתנה לנו להיכנס ולאחר מכן סגרה את הדלת אחרינו, גבריאל הוביל אותי לספה והניח אותי עליה בישיבה, נשענתי עלי והנחתי את ראשי בזמן שעיניי עדיין היו על גבריאל, וזה היה קשה יותר ויותר להזיז אותן ממנו, הוא הוריד את התיקים והניח על הרצפה, ולאחר מכן התיישב לידי על הספה, הוריי היו במטבח מכינים אוכל במגש ושתייה תוך כדי שהם העבירו מבטים ביניהם והסתכלו עלינו, אף אחד לא העז לדבר במשך דקות ארוכות עקב המצב שנסעתי עם חבריי וחזרתי עם נסיך,
"איך את מרגישה?" גבריאל שאל ושבר את השקט, העברתי את מבטי מהוריי אליו וחייכתי חיוך כואב שידעתי שלעומת כולם הוא היקרא דרכו, "איך העורף והצוואר? עדיין כואבים?" שאל כאשר אמי ואבי בדיוק הביאו לנו את האוכל, אם כי אני מקווה שהם הביאו גם לגבריאל אחרת זה יהיה מביך מבחינתי יותר ויותר,
"מה קרה לה בעורף?" אמא שלי צעקה והסתכלה אל אבא שלי,
"מכה קטנה, זה הכל" לחשתי, לא יכולתי לדבר מרוב עייפות וחולשה שהרגשתי כרגע,
"אסטריד, מה קרה שמה?" אבי שאל,
"כלום באמת, נפלתי" אמרתי שוב,
"אסטריד" גבריאל אמר לי וגרם לי להרים אליו את עיניי, הוא הרים גבה ואמר לי ללא מילים להיות כנה,
"מה? מה קרה?" אימי שאלה עוד הפעם בקול יותר מודאג,
"היה מסתנן בספינה, הוא ניסה להרוג את אסטריד" גבריאל אמר והוריי הסתכלו עליי בשוק מוחלט על כך שבאמת התכוונתי להסתיר את זה מהם,
"אבל אני בסדר עכשיו" אמרתי והתכוונתי לקום קדימה בשביל לקחת את הצלחת שלי כששוב הייתה לי סחרחורת, גבריאל הניח עליי יד והשעין אותי בחזרה על הספה וסיד לי כרית מתחת לראש בשביל התמיכה, אמא שלי הכינה לי צלחת מלאה בשברים האהובים עליי ואבא שלי הביא לי שתייה, כולם הסתכלו עליי במבטי דאגה אמיתיים וכולם טיפלו בי בכפפות משי עכשיו כאילו הייתי שבירה, ואולי גם נראיתי והרגשתי כזו עכשיו,
"הוא הוביל את אסטריד לחדר הנשקים ואז הכה אותה וגרם לה לעילפון ולדימום מהעורף, היא השיבה מלחמה אבל הוא היה חזק וחנק אותה" גבריאל אמר וסיכם את כל המאורע מבלי לספר על האור שיצא ממני ועל כך הערכתי אותו יותר,
"איך היא ניצלה?" אבי שאל את גבריאל ואני אכלתי ושתיתי בשביל להתחזק יותר ויותר,
"אותו מסתנן ראה שאני ואסטריד מבלים המון ביחד על הסיפון אז הוא דאג לעלף גם אותי עם חומר הרדמה, איתן וג'ורג' מצאו אותי בחדר שירות והעירו אותי, לאחר מכן הלכנו למצוא את אסטריד ולמזלנו הגענו לשם בזמן אדוני" גבריאל אמר ולא יכולתי שלא להסמיק על האזכור שלנו מבלים ביחד על הסיפון, אבל שאמר שמצאו אותי במזל גרם לי לצחוק מבעד לאוכל שזה עתה בעלתי,
"מה מצחיק?" אמי שאלה אותי,
"גבריאל מצטנע, הייתם צריכים לראות איך הוא העיף את הדלת ממקומה, ואיך הוא הוריד ממני את האסיר, זה היה גדול" אמרתי ולקחתי שלוק מהשתייה שלי,
"העפת את הדלת ממקומה?" אבי שאל מתרשם ואיך אפשר לא להיות מתרשם מזה,
"כן אדוני" הוא ענה
"וגם את האסיר הזה?"
"כן אדוני" גבריאל ענה שום פעם ואבי חייך בפעם הראשונה מאז שנכנסנו אל הבית, הוא הושיט את ידו ללחיצה וגבריאל קח אותה,
"כריסטופר לאפאייט, ילד"
"גבריאל מייסון, אדוני" הוא ענה,
"אתה יכול לקרוא לי בשמי ילד" אבי ענה לו והוא רק חייך חצי חיוך וענה לו,
"ואתה יכול לקרוא לי בשמי גם כן" ואבי רק צחק כאילו שמע בדיחה טובה, וכולנו אחריו, וככה בילינו עד הלילה, מדברים אוכלים וצוחקים, בעיקר אני וגבריאל מספרים על מה שעשינו בספינה ואיך היה, אבי ואימי ניסו מדי פעם לפענח מי הוא גבריאל ולהוציא ממנו מידע על חיו ומי הוא יותר מאשר 'נסיך הכתר' אבל הם לא צלחו בדיוק כמוני, או שאני הצלחתי יותר בפענוח גבריאל? סביר להניח.
"אם את צריכה משהו, כל דבר, תעירי אותנו, או.קיי מתוקה?" אמי אמרה לי בזמן שארגנה לגבריאל מזרון שינה נוסף ליד מיטתי, הוא לא היה מוכן לעזוב עד שיראה שאני בסדר בעיניו אז החלטנו שישאר לישון במיטה לידי, לאבי בהתחלה הייתה הסתייגות מזה אבל הוא גם זכר שאני עקשנית לא קטנית ולאחר שאיימתי שאני אשן בסלון הוא הסכים לזה, גבריאל לעומת זו אמר שהוא לא יפגע בי בשום דרך ושאין לו בעיה לישון בסלון בעצמו כל עוד זה ירגיע את אבי, לבסוף הוא הסכים למזרון בחדר שלי,
"או.קיי אמא" אמרתי בזמן שישבתי על מיטתי,
"יופי מתוקה" אמרה ונישקה את לחיי ואז הסתובבה ופנתה לגבריאל שעמד בפתח הדלת, "יש ממש בארון הזה מגבת גדולה למקלחת למקרה שתירצה ומגבת קטנה לשטיפת פני בבוקר, אתה ראית כבר את המטבח ואתה מוזמן לקחת משם מה שתירצה לשתות או לאכול והמיטה שלך היא.."
"גברתי?" גבריאל שאל וחייך חיוך מקסים שרק גרם לפרפרים לחזור אל ביטני התחתונה, "אני אסתדר, ואין לך לדאוג לגביי אסטריד, זו הסיבה שאני נשאר כאן, אני אטפל בה" הוא אמר ופינה לה דרך ליציאה מהחדר,
"אם כך, לילה טוב" היא אמרה ויצאה מהחדר, סוגרת את הדלת אחריה וכמובן שגם על זה לאבי היה מה לומר, עכשיו אני וגבריאל נשארנו לבד בחדר החשוך שרק האור ממנורת הלילה הכתומה שלי פעל, הוא התיישב על מיטתי והניח את ידו על ירכי וגרם לכל גופי צמרמורת,
"אנחנו צריכים לדבר" אמר, "הכוח אור הזה שלך, את צריכה לדעת איך לשלוט בו ולכן חשבתי שנוכל מחר לקחת יום חופש ביחד, ללכת לאגם הסודי שלך ולהתאמן" הוא אמר וגרם לי לחייך עקב האזכור הקטן של האגם,
"אין שום בעיה, אני אשמח" עניתי בכנות, לא יכולה לחכות לבלות איתו את כל מחר, החדר השתתק לכמה דקות,
"איך את מרגישה?" שאל בשקט ושבר את השתיקה,
"העורף קצת כואב לי כשאני שוכבת עליו, חשבתי לישון על הבטן היום" אמרתי והוא רק המשיך עם הליטוף יותר ויותר למעלה,
"את צריכה עזרה להסתובב?" שאל שוב בעוד ידו השנייה עלתה ללחי שלי ואני רק נשכתי את שפתי התחתונה והנהנתי הנהון קטן אבל מספיק בשביל שיבין אותי,
"בואי" הוא אמר, קם ומשך אותי מהמותן לשכיבה ואז סובב אותי על הבטן,
"תודה, לילה טוב" לחשתי בקושי רב, תוך כדי ניסיון להעילים את הפרפרים האלו וההרגשה שהוא גורם לי להרגיש כים אם זה לא יפסק אני לא אצליח להירדם, מיד לאחר מכן הרגשתי את גופו מעליי ואת שתי ידיו משתי צידי ראשי, "אסטריד..." הוא לחש לעורי לפני שנישק את כתפי וגרם לי להתפתל, להאנח, ולבקש עוד, ידו התחילה ללטף אותי עד שהגיעה אל חולצתי והוא ליטף אותי על עורי החשוף,
"עכשיו זה, לילה טוב" אמר ונתן לי עוד כמה נשיקות לפני שירד ממני ועבר אל מיטתו, גורם לי לחשוב לגבי מחר, לגבי האימונים שיש לי לעשות והדברים שאני צריכה עוד להבין, ובעיקר עליו ועליי מבלי יום שלם לגמרי לבד, לעולם לא חשבתי שאפשר להתרגש ולפחד ממשהו בו זמנית ובכל זאת, הנה אני כאן.
YOU ARE READING
Royal Blood/דם מלכותי
Romance!גמור! !פנטזיה רומנטית לנוער בוגר-כתוב בעברית! "In a world like ours, there are two types of blood: royal blue blood and expensive. And the red blood, simple and dirty, is designed to serve the blue blood and say "yes" to every word. Unfortunately...
