Royal Blood/דם מלכותי

גבריאל(18)

"לפני מאות שנים היה סוג נוסף של עיניים, העיניים הורודות, הם היו לא בני מלוכה ולא פשוטי עם, הם היו שייכים לטבע והטבע היה שייך להם" אבי אמר בעוד מסתכל על המנהיגה,
"מה זאת אומר שייכים לטבע? הטבע שייך להם?" שאלתי מבולבל, מנסה להבין כמה שיותר על העיניים והמנהיגה,
"היו להם כוחות בני, כוחות שבאים מהטבע"
"כוחות?" שאלתי ואז נזכרתי בידיה המצוירות בציור, בהרגשת הכוח שזרמה אל תוך ידיי, "הכוח מצויר בציור, נכון?"
"כן בן, ממש כאן" הוא אמר ונגע בידיה, "כוחה היה חזק מעל כל דימיון ואף אחד לא התעסק איתה, כוחה היה מסוגל להשמיד או לבנות, לפצוע או לרפות, לאף אחד מבעלי העיניים הורודות לו היה כוח שדומה לשלה בשום צורה"
"לרפות? היא ריפתה את לוסינדה?" שאלתי מיד מבין לאן סיפורו מוביל, ויכולתי לראות בזווית פיו חיוך לפני שנזף בי,
"אל תקפוץ ישר קדימה גבריאל, הסיפור לא נגמר שמה, הוא ממשיך, אלכסנדר ולוסינדה הכירו את המנהיגה והתיידדו איתה, הם עזרו לה ולכל הנתינים שלה למצוא מקומות מסתור, עד, שיום אחד הגיע לממלכה מלך ממלכה אחרת, ממלכה שמזמן נפלה, הוא חיפש מקום חדש לבנות את ביתו עם אנשיו ולכן הוא בא לבקש עזרה מאלכנדר, ואלכסנדר חשב רבות איפה הם יכולים לבנות את ממלכתם כשלפתע הוא חשב על המנהיגה ש.."
"שכוחה יוכל לעזור להם לבנות את הממלכה מחדש" קטעתי אותו ואמרתי במקומו את סוף המשפט,
"בדיוק, וזה מה שהוא עשה, הלך למנהיגה ואחרי כמה ימים הפגיש בינה לבין אותו המלך גבריאל, היא אמרה לו שאין באפשרותו להקים את ממלכתו באותו מקום מכיוון שהטבע תפס את מקומו והיא לא תוכל לבגוד בטבע, אבל שיש ארכיפלג ממש מעבר לאוקיינוס, היא נתנה לו מפות ועזרה לו לארגן את ספינותיו בעזרת כוחה, אבל מה שהיא לא ידעה ומה שאלכסנדר לא ידע זה שהמלך היה חמדן, פרנואיד ואובססיבי לכוח, ולגלות שקיימים קבוצה כזו של אנשים, שנותונים לחסדיה של אישה עם כוחות מעל ומעבר לכל דימיון, גרם לו להחליט שכוח שכזה לא צריך להתקיים" אבא עצר בשביל לנשום אוויר עמוקות והשתעל קצת וכל זה מבלי להפסיק להסתכל על הדיוקן,
"אתה רוצה שאני אלך לבקש מים בשבילך אבא?"
"לא, זה בסדר, רק קצת אבק ילד" הוא נשם עוד נשימה אחת והמשיך בדבריו, "בלילה לפני היציאה מהמעגען המלך עשה שטות גדולה, הוא החליט להרוג את המנהיגה אבל היא הייתה חזקה יותר והטבע היה לצידה, הוא הפסיד וסולק מהארמון על ידי אלכסנדר, הוא ואנשיו התכוונו ללכת לאן שהמנהיגה אמרה להם אבל המלך חשב על משהו אחר, הוא חשב לחכות בערפל האוקיינוס שהתגבש באותו היום מעל המים, וכשהמנהיגה ואנשיה יעלו על הספינות הוא יעקוב אחריהם עד לביתם החדש, ואז, הוא יקח את המקום שיהיה שלו"
"אבא, איפה הארכיפלג הזה נמצא?" איני יודע, אף אחד לא יודע" הוא אמר,

אבל אני ידעתי, אני ידעתי שיום יבוא ואני אמצא את המקום, שיום יבוא ואני אמצא אותה, והחלטתי שכשהיום הזה יגיע אני אהיה לצידה ואמלא את חובתי בתור נסיך הכתר ובתור המגן שלה, אתמול כמעט נכשלתי בתפקידי אבל עכשיו, אחרי שהגנתי עליה אני מבין שלא יצאתי מהקרב הזה ריק ידיים, אני יודע שאסטריד היא המנהיגה החדשה ושהמנהיגה הקדמונית מדברת אליה,
והדבר השני הוא שהמלך רוצה להרוג את אסטריד מסיבה כלשהי, מסיבה שאני מודע אליה וכנראה המלך גם מודע לאסטריד ובגלל זה הוא מעוניין בהרג שלה? אולי המלך מיכאל הוא הצאצא של אותו מלך מלפני שנים אחורה? ראשי התמלא במחשבות כשלפתע הרגשתי תזוזה מבין ידיי, אסטריד התחילה להתעורר, היא הרימה את ראשה והביטה בי במבט ישנוני ועם שפתיים שרציתי לנשק כלכך אז הרכנתי את ראשי ונישקתי אותה, ידעתי מהו תפקידי בנוגע למנהיגה החדשה אבל לא ידעתי אפילו איזה תפקיד גדול היא תתפוס בחיי ובליבי, העמקתי את הנשיקה והרגשתי את חיוכה מתרחב יותר ויותר, הרגשתי את ידה הקטנה כנגד כתפי הגדולה והיא ניסתה לדחוף אותי?
"הכל טוב?" עצרתי את הנשיקה ושאלתי מביט בעיניה הגדולות ומחזיק בידה שניסתה לדחוף אותי לפני כשניות ספורות,
"ניסיתי להשכיב אותך על הגב בשביל לעלות מעליך..." היא לחשה בשקט וסומק כיסה את לחייה,
"או.קיי" אמרתי, תפסתי במותניה והרמתי אותה עליי בזמן ששכבתי עם גבי על המיטה, "ככה?" שאלתי
"בדיוק ככה" אמרה, באתי להרים את עצמי לישיבה בשביל לנשק אותה אבל היא דחפה אותי עם ידיה על המזרון ולעומת קודם היא הייתה חזקה, יש סיכוי שהיא שיחקה את החולשה הזו?
"את.."
"כן" ענתה על השאלה שעוד לא שאלתי וחיברה בין שפתינו, ליטפתי והחזקתי את גבה מתחת לחולצה שלבשה והעמקתי את הנשיקה בינינו, הפכתי אותה בשנייה והיא עשתה פרצוף חמוץ שלא נתתי לה יותר שמן למעלה,
"פעם הבאה" אמרתי והמשכתי לנשק אותה, מהשפתיים ועד הסנטר ועד הצוואר שעדיין היו עליו סימני החניקה שמייקל גרם לה, מנסה להשאיר לה כמה שפחות סימנים ממני אבל מבין שזוהי משימה בלתי אפשרי לפי הדרך שבה היא מתנשמת ונאנחת תחתיי,
"אההה.." היא קפצה לרגע וניסתה להרחיק אותי ממנה אז זזתי קצת והיא שמה את ידיה על צווארה, או יותר נכון העורף ודמעות עלו מחדש בעינה,
"הכל טוב?" שאלתי ומיד ניזכרתי במכה שמייקל גרם לה צוך כדי שעילף אותה, "זה בסדר, זה עוד מעט יעבור" אמרתי ונישקתי לידה שחסמה את הגישה אל צווארה ועורפה ולאט לאט היא הרגעה, נישקתי א שביל הדמעות שלה ואז חזרתי את שפתיה, כל הסיפון למעלה היה רועש והבנתי שאם לא נעצור עכשיו אני לא הולך לעצור גם לא בעוד שעה, ולפי דבריי הקפטן שנשמעו מעל הסיפון, שתי דקות ואנחנו במעגן,
"קדימה, בואי נארגן אותך לירידה מהסיפון" לחשתי לאפה ונישקתי את קצהו הקטן,
"התיק שלי, עוד לא ארגנתי אותי" היא אמרה בבהלה,
"זה בסדר, איתן וג'ורג' טיפלו בזה, אמרתי וקמתי מהמיטה מחכה לה שתקום ואז הבאתי לה את הבגדים שג'ורג' הביא לה מהתיק שתלבש במקום הבגדים שלבשה לפני כן, שכרגע היו מכוסים בדמה או באבק וזיעה מהקרב, הסתובבתי בשביל לתת לה להתלבש בפרטיות ואחרי דקה שמעתי אותה לוחשת בשמי,
"גבריאל... אתה יכול לעזור לי..?" לחשה בשקט, יכולתי לשמוע בקולה שהיא מתביישת מזה, הסתובבתי וראיתי אותה עם הטייץ השחור במקום מה שלבש קודם, אבל החולצה המלוכלכת עדיין הייתה עליה
"את צריכה עזרה עם החולצה?" שאלתי מתקדם לעברה,
"כן.." המשיכה ללחוש,
"את לא צריכה להתבייש ממני, כבר ראיתי אותך, זוכרת?" אמרתי מנסה להוציא ממנה חיוך כלפי הזיכרון שלנו באגם,
"אני זוכרת" אמרה בקול מלא וחייכה אליי,
"קדימה, תרימי ידיים" אמרתי והיא עשתה כדבריי, הרמתי את החולצה והתחלתי להוריד לה אותה בזהירות ומנסה כמה שיותר להיזהר על עורפה או צווארה הכואבים, הצלחתי להוריד את חולצתה ולקחתי מידיה את החולצה שג'ורג' הביא, היא הייתה שחורה וציורים של עורבים באפור צוירו עליה, אבל החלק החכה היה שהיא הייתה אוברסייז ונופלת בכתף אז ללבוש אותה ולא לגעת בעורף או צוואר הייתה משימה קלה, "זהו, סיימנו" אמרתי ועזרתי לה לקום, אבל היא לא הייתה יציבה במיוחד אז תפסתי אותה והרמתי בידיי,
"גבריאל אני בסדר, זוהי בסך הכל סחרחורת" היא אמרה אבל יכולתי להרגיש איך גופה נרגע בידיי אז החלטתי לתת לה לנוח עוד,
"גם אני בסדר" אמרתי לה כתשובה וגררתי ממנה צחוק שנגמר בבכי כי כאב לה,
"קדימה, בואי נחזיר אותך לבית" אמרתי ויצאתי יחד איתה מהמרפאה לכיוון הסיפון, איך שעלינו כולם מחאו כפיים לאסטריד ובאו לברך אותה על שהצליחה להילחם כנגד מייקל, הלכתי אל עבר המדרגות שנמצאו על הסיפון שהמובילות להגה והתיישבתי שמה יחד איתה מחבק אותה אליי,
"איך את?" איתן שאל וג'ורג' רק חיבק אותה חיבוק עדין שבכל זאת גרר ממנה אנחת כאב, לבסוף הוא התיישב על הרצפה יחד עם איתן,
"אני בסדר" אמרה ויכולנו לראות בירורו את כאבה ולשמוע אותו, ככה ישבו במשך דקה שלמה, כולנו בודקים לשלומה של אסטריד והיא מנסה להתחמק ולהגיד שהכל טוב למרות שזה ברור שהיא לא,
"הגענו למעגן צוות, לרדת מהסיפון מסודרים ולאט לאט, לא לשכוח שום דבר" הקפטן צעק ומשך את תשומת ליבנו, איתן וג'ורג' קמו מהרצפה ואסטריד קמה אחריה ולא חיכתה שאני אעזור לה, מנסה להראות לנו שהיא בסדר, מה שלא צלח לה עקב זה שהיא נפלה אחורנית ואני תפסתי אותה והרמתי שוב כמו מקודם,
"לא נמאס לך להגיד שאת בסדר כשזה ברור שאת לא?" שאלתי ונישקתי לראשה,
"לא נמאס לך להרים אותי כאילו אני עלמה במצוקה?" שאלה בחזרה, אילו היא רק ידעה שזה התפקיד שלי, הייעוד לי, אבל על מי אני עובד, אפילו עליי אני לא מתליח לעבוד יותר, היא הרבה יותר מרק תפקיד או ייעוד היא זו שמחזיקה בליבי מהרגע הראשון שנפגשנו, ואני לא מתכוון לקחת אותו בחזרה או לתת לה להחזיר לי אותו, הספינה עצרה ואנשי הצוות קשרו אותה בחבלי במעגן, כולם הסתכלו מחוץ לספינה על המשפחה שלהם שבאה לברך אותם לקראת חזרתם אבל אני הסתכלתי על הארמון, יודע שבזה הרגע מישהו כועס על הישרדותה של אסטריד, מישהו שהעימות מולו קרב בכל יום שחולף.