דבר הכותבת🖤- הפרק שאתם עומדים לקרוא הוא הפרק הכי קשה נפשית שיצא לי לכתוב עד כה.
כן, אפילו בכיתי במהלך הכתיבה שלו מירוב תחושות שצפו בתוכי.
הוא מכיל הרבה כאב, ומדבר על נושאים לא פשוטים כמו אלימות במשפחה, הטרדה מינית, דיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות.
אם אתם מזדהים עם אחד מהדברים האלה, אתם יותר מאשר מוזמנים לשתף אותי כאן או בפרטי באינסטגרם❤️
*
קריסטיאן
*אזהרת טריגר!- אלימות במשפחה, התקפי חרדה, הטרדה מינית, מחשבות אובדניות, דיכאון.*
״אלוהים, הוא כזה חמוד.״
אני מביטה על הצמיד הזהוב שאד קנה לג׳וני. השמש הנעימה מעניקה זוהר יפהפה לצמיד.
ג׳וני מחייך מאוזן לאוזן ומנער את מפרק כף ידו, גורם לתליונים הזהובים להתנגש אחד בשני בצליל עדין. ״נכון? הוא כזה מקסים. אני צריך למצוץ לו הערב אחרי הנשף. או במהלכו.״
אני צוחקת. ״ג׳ון, אתה לא חייב למצוץ לו בגלל שהוא נתן לך מתנה. אתה כולך מתנה אחת ענקית ומושלמת והוא יודע שהוא צריך לעבוד קשה כדי להיות ראוי לך.״
ג׳וני מביט בי בחיוך נרגש. ״ביץ׳, על מה את מדברת? את המתנה הענקית של החיים שלי. את, והתחת הגדול והזנותי שלך.״ אני מתרגשת ממילותיו וצוחקת יחד איתו.
״אבל אני עדיין מרגיש צורך עז למצוץ לו. אולי אפילו לתת לו מהתחת שלי.״ הוא נוגס בשפתו התחתונה.
״ג׳וני!״ אני מגלגלת את עיניי.
״מה?״ הוא מניף את ידיו במגננה, ״ביץ׳, את פשוט לא מבינה את הרציונאל מאחורי זה. זה אחד מחוקי היסוד.״
״איזה חוקי יסוד?״
״נו, ׳אם הוא מביא לך זהב- תזייני אותו ועכשיו!׳ לא למדת שיעורי אזרחות?״
אני מתפקעת מצחוק, והוא מרים את גבתו. הצחוק שלי דועך לאיטו כשאני מביטה בו במשך כמה שניות, ומבינה שהוא לא צוחק. ״אתה רציני?״
״ביץ׳, זה ממש לא מכבד מצידך. את לא יכולה לצחוק על מערכת משפט הומואית שלמה שאת לא בקיאה בה.״
״מצטערת, ג׳וני, אבל החוק הזה נשמע דיי דבילי.״
״כן? ומה אם אומר לך שאני מעדיף את איינשטיין-״
״אתה לא-״ אני חושקת את שיניי,
״על...״ הוא אומר בהתגרות.
״פאקינג תעז.״
״ניוטון?״ הוא מטה את ראשו בהפגנתיות.
אני משתנקת בכאב. ״שלא תעז לדבר ככה על אייזק ניוטון. פגיעה בניוטון היא פגיעה בי.״
״אבל זו דעתי.״
״איינשטיין פאקינג הסתמך במחקרים שלו על חוקים שניוטון ביסס! אתה לא יכול להעדיף את התלמיד על המורה!״
הוא מושך בכתפיו. ״מצטער, אבל זה נשמע דיי דבילי.״
אני נועצת בו עיניים והוא נאנח. ״קריס, אני רק רציתי להבהיר לך את הנקודה שלי. את לא יכולה לפקפק באלוהי הקהילה ההומואית-בעלת-תסביכי-האב שאני משתייך אליה, כמו שאני לא יכול לפקפק בעובדה שניוטון הוא אבי תורת הפיזיקה והמדע.״
אני מרפה את היצר העקשן להמשיך בוויכוח, ונאנחת גם כן. ״טוב, אתה צודק. אני מצטערת.״
״גם אני מצטער. אני יודע שניוטון הוא נקודת תורפה אישית.״ הוא מושך אותי לחיבוק שלו.
כעבור כמה רגעים, ג׳וני מתנשף. ״מעניין אם יש לו זין גדול.״
אני מפנה את ראשי אליו. ״למי? לניוטון?״
הוא צוחק. ״לא, כלבה קטנה. לאד.״
״הוא קנה לך צמיד זהב של ארבע עשרה קראט לנשף כדורסל מזדיין. הייתי אומרת שיש לו זין ענק.״
הוא נוגס בשפתו התחתונה. ״שיט, אז אני צריך לתרגל כבר מעכשיו הרפיית-תחת.״
אני שולחת לו מבט חסר הבנה. ״הרפיית-תחת?״
הוא קורץ. ״חוק יסוד.״
אני מנידה את ראשי בחיוך ואז מבחינה בשעה שעל צג הפלאפון שלי. ״טוב, עוד רבע שעה מתחיל שיעור פיזיקה...״
״נו ברור,״ ג׳וני מנשק את לחיי ואז מנפנף את ידו לעברי. ״לכי לדרכך, זונה חנונית קטנה. אני אשאר כאן עוד כמה דקות כדי לתפוס צבע.״
אני מצחקקת, מנשקת את לחיו וקמה מהספסל, מתקדמת אל מבנה בית הספר.
אני עולה אל קומת השכבה שלי, ומתקדמת אל הלוקר שלי. אני פותחת את הדלת שלו ומכניסה את ספר פיזיקה לתיק כשאני שומעת קול גברי מאחוריי.
״היי.״
אני מסתובבת ומגלה את עומר קרנברג, פניו מהססות. ״היי.״
״חיכיתי לרגע שאוכל לדבר איתך בפרטיות,״
״למה ש...״
״כדי להביא לך את זה.״ הוא שולף קופסת קטיפה כחולה מכיס הג׳קט של נבחרת הכדורסל שלו, ומושיט אותה לי.
אני פותחת את הקופסא, ורואה שרשרת זהב עטורה ביהלומים ולצידה פתק קטן בכתב יד שכתוב עלי, ״תבואי איתי לפרום?״
פניו מתוחות.״הייתי אמור לעשות את זה בסיום המשחק, אבל...״
״טרוצקי הביס אותך.״ אני אומרת בחוסר רגישות, ונראה שזה מרגיז את קרנברג. ״כן.״
״אז אתה רואה בי פרס הניחומים שלך?״
הוא מחייך. ״אין יצור בעולם שמסוגל לקרוא למישהי כמוך פרס ניחומים, ואם הוא יראה בך ככזאת, הוא חתיכת אידיוט.״
אני בוהה בעיטורי השרשרת, מתנשמת עמוקות ומביטה בו. ״אני לא עונדת אף שרשרת מבלי שהתליון שלי עליה.״
אני מושיטה לו את הקופסא. ״קח. אני לא רוצה אותה.״
לסתו מתהדקת. ״את רצינית?״
״ממש פאקינג רצינית.״
הוא מקמט את מצחו. ״מה השתנה מאז המסיבה? חשבתי שאת רוצה את זה כמוני.״
אני מחייכת. ״יש לי כבוד עצמי בסיסי, חמוד. אני לא מזדיינת עם אנשים שמדברים אליי מסריח.״
״אז זה כל הסיפור?״ הוא מושך באפו ונאנח. ״לא הזמנתי אותך לנשף כדי לשכב איתי. זאת אומרת, אם תרצי...אני פתוח להכול.״
אני מגלגלת עיניים והוא ממשיך בקול רך, ״אני פשוט...באמת רוצה לצאת איתך. אני מתנצל אם הרגשת תוקפנות מצידי, כי זו לא הייתה הכוונה שלי.״
אני מעבירה את מבטי בין עיניו החומות, ורואה בהן כנות מוחלטת.
המחשבות שלי מיד קופצות לחשוב על ג׳וני.
אם אסרב לקרנברג, ג׳וני לא יהסס לבטל את הדייט עם אד כדי לא להשאיר אותי לבד בנשף.
אני הורסת יותר מדיי דברים בחיי, אבל אני לא רוצה להרוס לג׳וני את האושר הזעיר שהוא יכול להרגיש הערב איתו...
״בסדר.״
גבותיו מתרוממות בהפתעה. ״בסדר?״
״כן. אבוא איתך לנשף.״ אני מצמצמת עיניים לעברו, ״אבל אני לא מתאימה את צבע השמלה שלי לחליפה שלך או איזה בולשיט אחר.״
הוא מחייך בניצחון. ״מוסכם. אפשר רק לדעת את צבע השמלה שלך?״
״סגול כהה.״ אני טורקת את הלוקר, ומתקדמת אל המדרגות.
בדרך, אני פוגשת בזוג עיניים ירוקות שמביטות בשעשוע במראה שלי נרגזת.
״על מה אתה מסתכל, טרוצקי? תעיף את העיניים המזדיינות שלך ממני.״
הוא מלקק את שפתיו, ״מזדיינות? בחייך. אין בחורה שלא נופלת בפניהן.״
״אתה כזה פאקינג פאתטי.״ אני חותכת את השיחה כדי לעלות במדרגות, והוא עולה יחד איתי.
״למה אתה...״
״אני איתך בפיזיקה, נסיכה. שכחת?״
אני מגלגלת עיניים. ״אלוהים. למה בחרת דווקא בפיזיקה? יש כל כך הרבה מגמות אחרות שמתאימות לאידיוט כמוך.״
אנחנו מגיעים לקומת המעבדות, ואני הולכת מהר כדי להתעלם ממנו. כצפוי, הגוש חרא המעצבן הזה מדביק את צעדיי בקלות.
הוא מתעלם מהניסיון שלי לעקוץ אותו ואומר, ״אז את וקרנברג, מה?״
״זה לא עניינך.״
״ואמרת שהנשיקות שלך שייכות רק למנצחים.״
אני עוצרת ועומדת מולו בחוסר סבלנות. ״טוב, מה הנקודה שאתה מנסה להעביר?״
עיניו מצטמצמות, ומתעכבות על גופי באדיקות. אותה תחושה מעקצצת ובלתי נסבלת חולפת בקרבי.
עיניו מתנגשות בעיניי, ומקבלות גוון מתגרה. ״את לא עומדת בהבטחות שלך.״
שפתיי נפשקות. ״לא הבטחתי לך כלום, והעובדה שניצחת אתמול לא משנה דבר. עדיין נותרת לוזר עלוב ודוחה בעיניי.״
״טוב, דיי חבל שאת הולכת לנשף עם אחד כזה.״
אני מגחכת בארס. ״הרבה יותר עדיף מאשר ללכת עם אחד כמוך, מתוק.״
חיוך מרושע מעטר את פניו, ״תיהי בטוחה שאני לא האחד מבינינו שצריך להתבייש בעצמו...מתוקה.״
הוא אומר זאת בקול כל כך רעיל, שאני כמעט מתכווצת.
הקול הזה, התחושה הזאת, מוכרת לי מהבית מאז ומתמיד.
״תתביישי בעצמך. תתביישי, על שאת חושקת במישהו שלא רואה בך יותר מזונה.״ קולו מהדהד בראשי, מזכיר לי את הדברים שאמר לי פעם. זיק של כאב פועם בליבי.
הוא חותך את השיחה ונכנס אל המעבדה.
*
אני עומדת מול המראה בחדרי, וסוקרת את המראה שלי. השמלה הסגולה והצמודה עוטפת את גופי בבד סאטן יוקרתי, ובעלת מחשוף בינוני ומחמיא. תליון האזמרגד נכנס לתוך קו המחשוף שלי, ומיטלטל בתוכו.
אני עונדת זוג עגילים ארוכים בעלי אבני אזמרגד קטנות, ודפיקות על הדלת מבהילות אותי.
נו באמת. בטח זו שוב הזונה הארורה.
אני מגלגלת עיניים, מתקדמת אל הדלת ופותחת אותה בכעס. ״מה את רוצה ממני עכשיו, דבינ-״ פניי נפערות לרווחה ואני בולעת את מילותיי כשאני מגלה את קתרין מחכה לי מחוץ לחדר.
״קת,״ חיוך ענק נמרח על פניי, ואני חושבת שאני מדמיינת, עד שגם היא מחייכת אליי. ״אוי אלוהים!״ אני ממהרת לחבק אותה חזק, חזק ככל האפשר, כמו שאני חולמת לעשות בכל רגע של געגוע אליה.
היא משתחררת מהחיבוק שלי מהר מדיי. ״התגעגעתי אלייך בטירוף, קריס. אבל הגעתי כי אנחנו צריכות לדבר.״
אני כל כך שמחה, שאני לא מייחסת למבטה הרציני חשיבות. ״על מה?״
היא מפשקת את שפתיה בהיסוס, ואז מהדקת אותן חזרה. ״לפני שאספר לך, חשוב לי שתנסי להבין שאני עושה זאת עבור מטרה חשובה.״
הקול שלי מתחיל לרעוד מירוב מתח. ״אוקיי...אז תספרי לי.״
״אני עוזבת.״
החיוך שלי נמוג תוך רגע. ״מה?״
היא מהנהנת. ״סיימתי את ההכשרה, ואבא שיבץ אותי בתפקיד שדורש ממני להשתקע בצפון למשך השנים הקרובות.״
אני לא מצליחה לעכל את דבריה. ״הייתי בטוחה שתשארי לגור בבית.״
״התפקיד מחייב אותי לעבור לשם.״
אני מתנשפת ומדברת מבלי לחשוב, ״אוקיי...אוכל לקפוץ לבקר.״
״זה בדיוק העניין. אני עוזבת לתקופת ניסיון של שלוש שנים...ואם אצליח, אשאר שם כנראה לצמיתות. תהיה לי הרבה עבודה, כך שנוכל להיפגש רק אחת למספר חודשים, או באירועים משפחתיים.״
״את צוחקת, נכון?״ המבט המתוח בפניה מבשר לי שהיא רצינית.
״ל...לא...אני לא מוכנה לזה,״ אני מתנשפת, ״קת, אל תעברי לשם. אין לך מה לעשות כל כך רחוק מכאן. כל החיים שלך נמצאים כאן.״
הקול שלה רך, ״החיים שלי שם יהיו בעלי משמעות עמוקה יותר מאשר שהיו לי כאן בבית.״
״אבל...״ אני לא מסוגלת לחיות בלעדייך.
בכל יום שאת לא כאן לצידי, עולמי חרב.
אני מנסה לא לבכות כשאני אומרת, ״מה לגבינו?״
״קריס...אלוהים יודע כמה אני מתגעגעת אלייך בכל רגע. אני חושבת עלייך בלי סוף. אבל זה...זה החלום שלי. והגשמת חלום לפעמים מצריכה הקרבות קטנות.״
״אבל זו לא הקרבה קטנה!״ קולי נשבר, ודמעות סוערות מציפות את עיניי, ״את צריכה לתת לי הסברים! איפה היית עד עכשיו? איזה תאונת עבודה מסתורית קרתה לך? את אפילו לא חשבת לצלצל אליי כשהשתגעתי מירוב דאגה!״
אני מעבירה את אצבעותיי בשיערי, ״את לא יכולה להגיע משום מקום, מבלי לתת לי הסברים על מה שעובר עלייך, ואז להודיע לי ברגע אחד שאת עומדת לעזוב את הבית לצמיתות ולצפות שאקבל את זה!״
אני משתנקת, ״את לא יכולה לעזוב אותי, לא אחרי כל מה שעברנו יחד.״
״קריס...״
״בבקשה, קת.״ הדמעות זולגות על לחיי. ״לא יכולה להיות דרך אחרת? למה את תמיד חייבת להיות רחוקה ממני כל כך? אנחנו גם ככה בקושי מתראות, אז מה יקרה כשתעברי לגור מאות קילומטרים מכאן?״
היא עוטפת אותי בזרועותיה, ״קריס, דבר מכל זה לא משנה. אנחנו מחוברות בנשמה. לא משנה כמה רחוקות נהיה, את תמיד תיהי אחותי.״
דמעותיי זולגות על כתפה כשהיא ממשיכה, ״וחוץ מזה, אני לא נפרדת ממך לעד. פשוט...החיים שלי מקבלים משמעות שדורשת ממני להשקיע בה את כל כולי.״
״בבקשה, קתרין. ״ אני בוכה, ״בבקשה אל תעזבי אותי ככה. אני עוברת גיהינום בלעדייך. לא אוכל לשאת בזה עוד. חייב להיות פתרון אחר.״
קולה של קת רועד, ״קריס, בבקשה אל תקשי עליי. גם ככה קשה לי לעשות את זה...״
היא עוטפת את לחיי ומנגבת את דמעותיי. ״את מספיק חזקה כדי לעבור גם את זה איתי, קריס.״
״אני לא, קת. אני כלום ושום דבר.״
מצחה נשען על מצחי. ״אל תגידי את זה. את כל העולם שלי, ואני מבטיחה לך שלא תרגישי בחסרוני. ניפגש בכל אירוע משפחתי ובכל רגע שיזדמן לי. אני מבטיחה.״ אני מנידה בראשי, מסרבת לקבל את דבריה.
היא עוצמת את עיניה. ״אני אוהבת אותך. הכי בעולם.״
״אם את באמת אוהבת אותי, תנסי להתחשב בי. תנסי להתמקח עם אבא על זה. בבקשה.״
״קריס...״ היא מנידה בראשה, ״לא הגעתי כדי להתמקח. הגעתי כדי להיפרד. האנשים של אבא כבר אורזים את כל הדברים שלי.״
״זה לא חייב להיות ככה,״ עיניה מבריקות, והיא מסיתה ממני את מבטה. ״הלוואי שהייתה לי בחירה בנושא, קריס.״
״יש לך בחירה! בכל רגע נתון הבחירה בידייך! את פשוט לא בוחרת לקחת עליה אחריות!״
״זה לא נכון...את פשוט לא מבינה אותי.״
היא משפילה את מבטה למשך כמה שניות, ונאנחת. ״אני צריכה ללכת להיפרד גם מאמא.״
היא מחבקת אותי פעם נוספת, ואני מתייפחת. ״בבקשה תגידי לי שזה רק חלום רע,״ היא מנשקת את לחיי, ״זה לא חלום רע. עברנו הרבה דברים קשים יחד. נצליח לעבור גם את זה.״
״אני אוהבת אותך, קתרין. בבקשה תשמרי על עצמך בשבילי.״
״אני אוהבת אותך, קריס שלי.״
אני בוכה בין זרועותיה במשך עוד כמה רגעים, וליבי נקרע ממקומו כשאני מרגישה את גופה מתנתק ממני, וצופה בה מסתובבת והולכת אל המדרגות המובילות לקומה העליונה ולחדר של אמא.
הגיע היום ממנו פחדתי יותר מכל. קתרין עוזבת אותי.
אני נכנסת לחדר המקלחת שבחדרי, כפות ידיי נשענות על הקרמיקה הקרה. אני מביטה במראה, ומרגישה שעולמי נשבר.
אני מתנשמת ברעד, חסרת כוחות להמשיך לבכות, ושולפת מגבון להסרת איפור מהארונית.
אני מנקה את האיפור המרוח מעיניי ומקנחת את האף שלי. פניי נראות נפוחות ועצובות מרוב בכי, ואני מותחת חיוך מזוייף על הפנים.
כשלקיתי בדיכאון, הפסיכיאטר שלי נהג לומר לי לחייך עד שאני מרגישה שמחה.
השמחה מעולם לא הגיעה.
אני לוקחת את תיק העור הלבן שלי ויורדת במדרגות לקומת הקרקע כדי לצאת אל הרכב של טדי בשעה שבה קבענו.
״קריסטיאן.״
אני קופאת באימה כשאני שומעת את הקול הנוקשה של אבא שלי. אני מרימה את מבטי אליו, ומגלה שהוא יושב לצד השולחן בחדר האוכל. הפנים שלו מבשרות צרות צרורות עבורי.
וחשבתי שהערב לא יכול להיות גרוע יותר.
״ערב טוב, אבא.״
חיוך מצמרר נפרש על פניו. ״טוב? לא, זהו בהחלט לא ערב טוב.״
אני נותרת דוממת במקומי. ״שבי.״ הוא מחווה בראשו.
אני יושבת על הכיסא לצידו בצייתנות.
הוא בוחן בגועל את האופן בו אני לבושה, כאילו אני סחורה זולה ופגומה, גורם לי לרצות לכסות את גופי באלף שכבות מאשר שיביט בי כך.
״הסתכלת במראה לפני שירדת לכאן?״ אני משפילה את ראשי, ומהנהנת. ״ואיך את חושבת שאת נראית?״
אני חותמת את שפתיי. ״תעני לי.״
שפתיי נפשקות ברעד. ״אני אוהבת את השמלה הזאת,״
אגרופיו מתהדקים עד שפרקי אצבעותיו לבנים כמו סיד. ״אוהבת,״ הוא קם ממקומו בחדות תוך מלמול קללה באיטלקית שאומרת ״זונה מזדיינת״, וגרוני נחנק.
אני מתכווצת כשהוא נשען על כפות ידיו ורוכן לעברי. ״קתרין הגיעה אליי וניסתה לשנות את דעתי בנוגע למעבר שלה.״
אלוהים, בבקשה תהרוג אותי עכשיו.
״כמה מוזר. היא ממש התלהבה לעבור לצפון. היא קיבלה את התפקיד שהיא הכי חושקת בו ופתאום היא משנה את דעתה?״ אני נועצת מבט בשולחן, לא מעזה לענות לו.
אני מתה מפחד.
״חבל שיש לה אחות קטנה שהיא כלבה אגואיסטית שרק מנסה לגזול את ההצלחה שלה.״
״א-אני...״ נשימתי מתקצרת כשאני מנסה להגן על עצמי, ״אני לא...אני...״
״את מה? בנוסף למחלה הנפשית שלך, התחלת גם לגמגם?״
״אני לא חולת נפש,״ אני ממלמלת בקול רם מדיי, ומצטערת על זה מיד. ״לא?״ הוא נוהם, ואז שואף אוויר.
״חתיכת זונה מלוכלכת מהרחוב.״
הוא מאגרף את שורשי שיערי בידו ואני צווחת בכאב כשהוא מושך את ראשי בכוח לאחור. עיניי נעצמות בחוזקה כדי להפיג מעצמי את האימה והכאב. ״זה מה שאת. את לא נראית כמו הבת שלי. את נראית כמו זונה.״
הוא נוהם לתוך אוזני בכעס, ״עכשיו תעני לי שוב. איך את חושבת שאת נראית?״
״כמו זונה,״ דמעות נופלות מעיניי.
״איך?״
אני מגבירה את קולי הרועד, ״כמו זונה.״
הוא מטיח את ראשי קדימה, וידיי מוטחות על השולחן, בולמות את תנופת גופי. אני פורצת בבכי. ״עכשיו את בוכה?״ הוא נוחר, ״אם את לא רוצה שאתנהג אלייך כמו זונה, אז אל תתלבשי כמו זונה.״
״אני מצטערת, אבא. אני אחליף את השמלה.״
״לא, לא, אין צורך. הוכחת את עצמך מספיק.״
אני מתחננת בפניו. ״אני יכולה למצוא שמלה צנועה. אני...״
״שקט!״ הוא מטיח את אגרופיו לצידי, ואני מתכווצת במקומי ובוכה חזק יותר.
״את לא טובה למשפחה הזאת. מעולם לא היית. מעולם לא תיהי.״
הוא מביט בי כאילו אני הדבר הכי מזוהם שקיים בעולם הזה, וכל שאני יכולה לחשוב עליו כעת הוא להרוג את עצמי.
״את מוכיחה לי בכל פעם מחדש כמה אנוכית את. תמיד היית כזאת אגואיסטית. הרסת את המשפחה. ביישת אותי. ועכשיו את רוצה להרוס לקתרין את הסיכוי שלה להחזיר את מעט הכבוד האבוד למשפחה? אני מתבייש שאת הבת שלי.״ הוא יורק ומקלל קללה גסה נוספת באיטלקית, הקללה הקבועה ששמעתי ממנו כל כך הרבה פעמים בחיי.
״את זונה חסרת תועלת, ובקצב הזה אף גבר לא ירצה אותך גם אם אשלם מיליוני דולרים בשביל זה.״ הוא מגחך אבל אין שמץ של צחוק בקולו. ״לעזאזל, מה חשבתי לעצמי? אף אחד לא משלם כסף גדול על זונות. רק כמה פרוטות בודדות.״
הוא מחטיף מכה נוספת בראשי, ואני נאנקת.
הוא עוזב את המקום בסערה, ואני נותרת שבורה ומרוסקת. אני לא מצליחה להפסיק לבכות גם אחרי שאני שומעת את דלת הבית נטרקת.
כואב לי. כואב לי מכל כיוון ומכל אדם שאני מעזה לאהוב.
הקרקפת שלי חבולה מירוב משיכות חזקות, אך דבר לא מייסר אותי כמו הכאב בנפשי.
אני חייבת תרופה שתיקח ממני את כל הכאב, כי אני לא מסוגלת לשאת בו יותר.
התרופה היחידה לכך היא שאקח את חיי, אלא שהמצפון בליבי חושב על אמא ועל קת.
הלוואי ולא היה אכפת להן ממני. הן לא מבינות שהחיים שלהן ושל כל העולם הזה יהיו הרבה יותר מאושרים בלעדיי.
*
״קרנברג!״
אני צווחת בשמחה כשאני רואה את קרנברג מחכה לי בכניסה המפוארת לאולם הנשפים, ומחבקת אותו. ״היי חתיך!״
הוא מחבק אותי חזרה ומגחך, ״וואו, אני רואה שתדלקת את עצמך לפני שהגעת, הא?״
אני צוחקת ומהנהנת. הוא מתרחק כדי לסרוק את גופי במבטו, ומלקק את שפתיו. אני מבליטה את החזה שלי בחיוך פלרטטני. ״אוהב את מה שאתה רואה?״
״מאוד. את כזאת פאקינג סקסית.״
״גם אתה נראה דיי בסדר.״ הוא צוחק.
״ודרך אגב...״ הוא שולף קופסא מכיס החליפה הכחולה שלו, מוציא ממנה צמיד עטור באבני חן סגולות, ועונד אותו סביב מפרק ידי. ״אני מקווה שתאהבי אותו.״
״אתה ממש חמוד.״ אני מלטפת את כתפיו השריריות, ונוגסת את שפתי התחתונה בגיחוך.
עיניי נפערות כשאני מבחינה בג׳וני ואד עומדים מאחוריו, לבושים בחליפות תואמות ומחזיקים ידיים.
״רק חמוד? מותק, זה מעלי-״
״ג׳וני!!!״ אני צורחת ורצה לעברם, עטה על ג׳וני בחיבוק חזק.
הוא קופא בהפתעה. ״קריס! היי...״ הוא אוחז את בכתפיי כדי לסקור את פניי בחשדנות. ״שתית לפני שהגעת?״
אני מחייכת. ״רק טיייי-פונת.״
הוא צוחק. ״בחייך, זונה קטנה. למה לא השארת מקום בקיבה לשתות גם איתי? עם מי אשתה עכשיו את הפונץ׳-תות ואקבל שפתיים וורודות של זונה שמצצה לכמה גברים במקביל בסמטת רחוב חשוכה כמיטב המסורת שלנו?״
אד מרים את גבתו, כורך את זרועו סביב מותניו של ג׳וני ומתערב בשיחה. ״היי, אתה לא מוצץ היום לאף גבר. הערב השפתיים האלה הן רק שלי.״ הוא רוכן כדי לנשק את ג׳וני, ואני מתרגשת.
״אווווווו!״ אני אומרת, או שכנראה צועקת, כי ג׳וני מקמט את אפו לעברי.
אני טופחת על כתפו של קרנברג ומצביעה עליהם. ״תראה, קרנברג. תלמד מאד. למה אתה לא יכול להיות חמוד כמותו?״
״אני-״
אני לא מחכה לתשובה ממנו, לוקחת את ידו של ג׳וני ומושכת אותו איתי לתוך אולם הנשפים.
״ומי אמר לך שאני לא הולכת לשתות גם כאן, אדון סטיילס?״ ג׳וני מחייך. ״כל עוד תבטיחי שלא תאבדי את ההכרה שלך הלילה, גברת ניוטון.״
קרנברג מנסה להדביק את צעדינו ולתפוס את ידי, אלא שאני מתחמקת ממנו ומתקדמת אל בר המשקאות בהתלהבות. ״וואו, זה מושלם.״
אני שולפת כוס אדומה ומוזגת לי כוס פונץ׳, גומעת אותה תוך שנייה. ״קריס.״ אני מוזגת לי כוס נוספת, וג׳וני מניח את כף ידו על כתפי. ״את בסדר?״
אני שותה ממנה, ומהנהנת. ״יותר מאי פעם. הגעתי כדי לחגוג!״ אני מניפה את הכוס באוויר. אד מצטרף אלינו ומריע, מושיט כוס פונץ׳ לג׳וני, ואנחנו מרימים לחיים. פניו המודאגות של ג׳וני לא מתנתקות ממני. ״קריס, ברצינות...״
אני מתחילה להתרגז. ״ג׳ון, אני בסדר. אני רק רוצה להשתחרר קצת. גם את זה אסור לעשות?״
הוא נאנח. ״מה עישנת הפעם?״
אני נפגעת מקביעת העובדה ההחלטית הזו שלו, ומרגישה צביטה בליבי. ״אני לא חייבת לעשן כדי להגיע שמחה.״
״תעני לי.״
״אני לא עישנתי. חשבתי שאתה יודע שאני כבר לא מעשנת מאז כיתה י׳.״
״את מתנהגת ממש מוזר-״
קרנברג עוצר בעדו. ״היא לא. תירגע, גבר. הבחורה רק רוצה ליהנות. נכון?״
אני מספיקה לשתות בינתיים כוס פונץ׳ נוספת, ומגלגלת עיניים. אין לי כוח לביקורתיות של ג׳וני, ולא לקרנברג החנפן.
אני מתקדמת אל קצה הבר ולוקחת שני שוטים מוכנים של ג׳לי, ומושיטה כוסית אחד לג׳וני. ״או שאתה שותה איתי, או שאני שותה את שניהם לבד.״
גבותיו מרצינות בדאגה. ״אני אהרוג אותך אם את משקרת לי, קריסטיאן.״
״אתה לא תעז להרוג אותי, אחרת תכתים בדם את שמלת ה׳איב סאן לורן׳ שאני לובשת ולא תסלח לעצמך על זה בחיים.״
הוא מגלגל עיניים אבל גיחוכו לא חומק מפניי. ״את הכלבה האהובה עליי. אמרתי לך את זה כבר פעם?״
אני מחייכת כשאנחנו מפגישים בין הכוסיות שלנו, ואז מורידים את השוט במכה אחת.
*
-להפעיל את השיר שנמצא בתחילת הפרק!-
דין
אני לא מבין מה לעזאזל קורה בנקודה הזמן המסויימת הזו של חיי. פשוט לא פאקינג מבין.
כמו מה, למשל, אני עושה כרגע בנשף תיכון מזויין, מוקף בילדי שמנת פלצנים.
הייתי אמור לקפוץ ל׳מונטנגרו׳, מועדון הערפדים הנחשב ביותר באיזור, ולזיין כמה בחורות הלילה.
אלא שאדגר הבן זונה התקשר להודיע לי רק בצהריי היום שעליי לנכוח בנשף הבית ספרי של קריסטיאן, כנראה משום שצריך להגביר את מצב כוננות ההגנה עליה.
לעזאזל, הנערה הזאת משעבדת לי את הזין.
אני נאנח ממקום מושבי המרוחק לצד בר המשקאות, אצבעותיי מתופפות בכעס על בקבוק הבירה שאני מחזיק בידי.
היא עושה רק צרות מתחילת הערב.
זה התחיל כשהיא הגיעה לבושה בפיסת בד סגולה שמתיימרת להיקרא שמלה.
וכעת, אני לא מסוגל להוריד את העיניים שלי מפקעת התלתלים החצופה שנעה ממקום למקום, צוחקת וצורחת בבוטות ושותה כל מה שנקלע לידה.
נדמה שהיא אוהבת להטריף אותי.
אני מרגיש שאני פאקינג משגיח על כל תזוזה שלה, כדי לבדוק שאף אחד מאיבריה הנשיים לא נחשף עד לנקודת אל-חזור בה אצטרך לרצוח מישהו כדי להרגיע את זעמי.
כל מילימטר מגופה שחשוף לעיניים שאינן שלי, הוא חטא ארור בעיניי.
קרנברג המזויין רק מרייר עליה מהרגע בו נכנסו לכאן יחד, ולא מפסיק לשלוח בה מבטים שלא מסתירים את זממו, בלשון המעטה.
על הפאקינג זין שלי. אם הוא יגע בה הוא הולך למות היום.
הוא כבר מת בעיניי.
כבר הספקתי לשים לב שהיא אחת שאוהבת לחרוג מהגבולות מבלי לשים לב להשלכות הנובעות מכך.
אבל משהו בהתנהגות שלה הפעם מרגיש...שונה. בצורה שאינה מבשרת טובות.
היא לא מפסיקה לסכן את עצמה. היא שותה כמויות אדירות של אלכוהול כאילו היא נואשת להיפגע.
היא לא בסדר, ואני לא מבין למה.
שפת הגוף שלה לא רגועה, רגליה מתנודדות בחוסר יציבות, ועם זאת היא לא מפסיקה לזוז ממקום למקום.
אני סוקר בראשי את כל האירועים שהתרחשו מתחילת הערב. הבטתי באדיקות בכל כוסית שהיא שתתה. אולי חמק מעיניי כשהכניסו לה משהו למשקה?
אולי קרנברג המזויין השתיל בה סם דרך הפה שלו?
הם לא התנשקו הפעם, למזלו הרב, אבל זה לא מוכיח שהכוונות שלו לגביה טהורות.
קיימות הרבה דרכים חולניות לאנסים כדי לסמם אישה.
היא מחייכת אל הברמן ומצביעה בהתלהבות על בקבוק הויסקי שמאחוריו, וזה הזמן שלי להתערב בנושא.
היא עוצמת את עיניה ומסתובבת, נסחפת לקצב השיר שמתנגן ברקע, מניפה את ידה באוויר ורוקדת בסיבובי אגן מפתים. אני מתקרב אליה מאחור מבלי שתשים לב.
הברמן מגיש כוס זכוכית של וויסקי עבורה, וקורא בשמה.
״אני חושב שזה בשבילי.״ אני חוטף את הכוס לפני שהיא מספיקה לקחת אותה, ושותה מהוויסקי.
היא מגחכת לעברי, ״יש לך מזל...שאני שמחה מכדי לשבור את הכוס הזאת...על הראש שלך...״ היא רוקדת בשכרות ובחוסר קצב לצלילי המוזיקה הקצבית.
אני מרים את גבתי. ״שמחה? זה מוזר. ממתי את שמחה לראות אותי?״
״לא כל העולם מתחיל ומסתיים בך, טרוצקי. יש לי הרבה סיבות להיות שמחה.״ היא צוחקת, ״כל החיים שלי שמחים!״
היא מתקרבת אליי ומעבירה אצבע מתגרה על שפתיי, ״ואתה צריך ללמוד לחייך, אדוני.״
היא עומדת קרוב כל כך אליי, שהציצים שלה בגובה מושלם כדי להיכנס ישירות לתוך הפה שלי. פאק.
״לכבוד מה אני צריך לחייך?״
״אל תעמיד פנים,״ היא רוכנת אל אוזני ולוחשת, ״הסתכלת עליי כל הערב. אם אתה זומם משהו, כדאי שתתאם את זה מול קרנברג. אני לא מסוגלת להיות עם שני גברים באותו ערב, אם כי לא אתנגד.״
אני נוהם בהחלטיות. ״את לא הולכת להיות איתו הערב.״
״אתה לא תחליט עם מי אני אהיה ועם מי לא. אתה לא אבא שלי.״
״וטוב שכך. אני לא רוצה לחשוב איך זה להיות אבא שלך. זה בטח סיוט.״
היא שותקת, ומשהו נשבר מאחורי עיניה המבריקות.
היא מסתובבת בחדות, לוקחת משקה מידו של גבר רנדומלי, ונכנסת במהירות לתוך רחבת הריקודים.
זהו זה? היא פשוט נפגעת ממני בקלות ובורחת, בלי להטיח בי קללה חריפה או להתחיל בוויכוח עוקצני?
אני מביט בה בתהייה עמוקה, בעודה משתלבת עם קהל החוגגים.
היא רוקדת בערפול חושים, זורקת את ראשה לאחור ומלטפת את כל גופה. היא מביטה מעלה, ואני לא יכול לפספס את לחיה הרטובות המבריקות מתאורת רחבת הריקודים.
העיניים שלה מתות, והחיוך שלה ריקני. האיפור שלה מרוח, ומשהו בה נראה...לא יציב. אני תוהה לעצמי אם עובר עליה משהו, או שהיא סתם לקחה שאכטה מחשיש והגזימה עם השתייה.
״היי דין.״
קול נשי נשמע ברקע, ואני מזהה נערה בלונדינית בשמלה אדומה שעומדת לידי.
אני מעיף בה מבט חטוף, וחוזר להשגיח על קריסטיאן.
״שיחקת ממש טוב אתמול. היית ממש מרשים.״
״אני יודע.״
״כמה זמן אתה עוסק בתחום?״ אני מתעלם ממנה במופגן, ולוקח עוד לגימה מהבירה.
היא צוחקת. ״מנצח את הקפטן פעם אחת וכבר מנסה לשחק אותה קשה להשגה, הא?״ היא מטה את ראשה ומגרגרת, ״אל תדאג. אני אוהבת בחורים קשוחים.״
אני מעווה את פני בגועל. ״שיט, ילדונת, תפסיקי להביך את עצמך. תחזרי הביתה להכין את שיעורי הבית שלך כי התבלבלת בכתובת. כבר מאוחר. אמא דואגת.״
״אתה בטוח?״ היא מעבירה יד על החזה שלה. ״אין גבר שהיה מוותר על-״
״שיט,״ אני מסנן, כשקריסטיאן נעלמת לחלוטין מטווח הראייה שלי. אני קם ממקומי, וממהר לחפש אותה או לפחות את ג׳וני האידיוט שלה.
*
קריסטיאן
״למה שלא תשיגי אחת כזאת לעצמך, חתיכת כלבה?״ אני שולחת אצבע שלישית לנער שחטפתי ממנו את כוס האלכוהול שלו, ונדחפת לתוך רחבת הרוקדים.
אד וג׳וני פרשו לשירותים כדי למצוץ אחד לשני, לא לפני שג׳וני ביקש ממני את ברכת הדרך שלי.
אני מסיימת את תכולת הכוס, וזורקת אותה לאחור. אני מרגישה שאני מרחפת, ששום דבר ושאף אחד לא באמת קיים, אפילו לא אני...וזאת התחושה הכי טובה בעולם.
אני רוקדת בערפול חושים, ראשי נופל אחורה ואני מלטפת את כל גופי בכמיהה.
האורות הסגולים-כחולים מסנוורים אותי, ודמעות נופלות מעיניי כשכל עולמי קורס עליי שוב.
איך את נראית? כמו זונה...זונה...זונה. אם את לא רוצה שאני אתנהג אלייך כמו זונה, אז אל תתלבשי כמו זונה.
לא משנה כמה כוסות אשתה, הכאב לא נימוג. הוא רק נעשה כואב יותר, כואב עד שאני לא מסוגלת לנשום.
את לא טובה למשפחה הזאת. מעולם לא היית. מעולם לא תיהי. מעולם לא היית...מעולם לא תיהי...
מעולם לא היית. מעולם לא תיהי.
זה סיוט להיות אבא לבת כמוני.
אני מרגישה שכל קירות האולם סוגרים עליי, ואת כל הנערים סביבי מביטים בי במבט הנגעל הזה שמפחיד אותי יותר מכל.
החרדה מאיימת להרוג אותי, ואיכשהו אני מצליחה לסלול דרך ליציאה דרך קהל הרוקדים, כשאני מתנגשת בכמה מהם בדרך.
אני נדחפת דרך דלת היציאה, ומועדת לתוך מסדרון ארוך ועמום.
אני כבר לא מצליחה ללכת, אז אני נשענת על דלת אקראית במסדרון, פותחת אותה ומתרסקת על הרצפה. אני טורקת את הדלת בעזרת רגליי, ופורצת בבכי.
קתרין עוזבת אותי.
הדבר היחיד שמחזיק אותי חיה, הולך ונוטש אותי. אבא צדק.
היא רצתה את זה בעצמה. היא רצתה לעזוב אותי.
אף אחד לא יכול לסבול אותי. תמיד ידעתי שיום אחד כולם יעזבו אותי, והנה היום הזה קרב ובא.
הדלת נפתחת, ובשלב זה כבר לא אכפת לי מי זה ומה הוא מתכוון לעשות לי. אפילו לא אכפת לי שינצלו אותי כשאני במצב כזה פגיע.
זה מגיע לי. אפילו אבא אומר שמגיע לי שיתנהגו אליי כמו זונה.
הוא צודק.
״מה לעזאזל, קריסטיאן?״ ליבי מנתר ממקומו, כשאני שומעת את הקול הנורא ביותר שיכולתי לבקש לשמוע כרגע. אני מלכסנת מבט אל זוג עיניים ירוקות מתועבות. אני מתקפלת לכדי ישיבה, ומסיטה את מבטי ממנו. ״לך מכאן, אני רוצה להיות לבד.״
הוא מתכופף לצידי. ״מה עובר עלייך?״ דין נוגע בכתפי ואני צורחת, ״אל פאקינג תיגע בי! אמרתי שאני רוצה להיות לבד!״
הוא ממשיך להביט בי באדישות. ״שיט, תפסיקי פאקינג לצרוח כמו מטורפת.״
אני מתייפחת, קולי נשבר מירוב תשישות. ״תלך מכאן!״
הוא ממשיך לנעוץ בי את עיניו בחוסר הבנה, וכל שנייה כזאת רק מדרדרת את מצבי. ״אם יש בך שמץ כלשהו של אנושיות, פשוט פעם אחת עזוב אותי לנפשי ולך!״
חולפות כמה שניות של שקט, ואני מנגבת את אפי.
״בסדר,״ הוא נאנח ומתרומם לכדי עמידה.
ברגע שהדלת נטרקת, אני פורצת בבכי חזק יותר ומתייפחת על הרצפה.
הלוואי שיכאיבו לי.
הלוואי שמישהו ימצא אותי כאן ויכאיב לי את הכאב שאבא מאחל שאקבל.
*
דין
לאחר חצי שעה של המתנה חסרת סבלנות מצידי, קריסטיאן הועילה בטובה לצאת מחדרו של השרת ולצלוע את דרכה, משום מה, דווקא אל החממה הבית ספרית.
היא אפילו לא שמה לב שעקבתי אחריה.
מה היה קורה אילו לא הייתי כאן, אלא פסיכופת שהיה מתכוון לפגוע בה?
שאלה מטופשת, כי אתה הפסיכופת הזה בעצמך.
אני מביט בה מתוך הצללים.
היא לא מפסיקה לבכות ולרעוד. יש רגעים שנדמה שהיא גוססת ולא מצליחה לנשום.
היא נראית בצער רב כל כך, בצורה שלעולם לא הייתי מעלה בדעתי שאוכל לראות אותה.
היא נראית כל כך חלשה. כל כך לא כמו הכלבה הסוררת שהיא.
היא מביטה אל השמיים עטורי הכוכבים, וממלמלת מילים שאני לא מצליח להבין. אור הירח שוטף את פניה, והדמעות שלה מנצנצות.
פניה היפהפיות בשילוב דמעותיה, יוצרות אשלייה של מלאך בוכה.
היא יושבת שפופה מול קבוצת חינניות לבנות השתולה שם, ומביטה בהן בעיניים עצובות.
לעזאזל.
איזו סיבה יש לבחורה שיש הכול לבכות? היא לא איבדה כלום בחייה. חייה מלאים בעושר ותענוגות.
האם היא סתם דרמטית, או שבאמת קרה לה משהו?
מישהו נגע בה? אולי אחד מהשומרים בבית שלה? אולי הנהג שלה? אני מנסה להעלות אלפי סיטואציות בראשי, ולא מצליח להגיע לתשובה הגיונית שתסביר את ההתנהגות שלה.
אבל מצד שני, המפלצת שבי לא יכולה שלא להסתקרן...
איך היא תגיב ביום שארצח אותה? האם תעניק לי אותן דמעות מתוקות של כאב? את אותו צער מענג ומשכר, שיתעל בי כוח שטני? שיט, זה מרתק מדיי. נדרש ממני איפוק אדיר כדי לחכות לתזמון הנכון לזה.
אני מביט בשעון שעל מפרק ידי. מתחיל להיות קפוא, והיא לא לבושה כראוי. אם היא לא תחזור בעוד מספר דקות, היא תהפוך לקרחון.
אני מנסה לתת לה את הזמן להירגע מההיסטריה שלה, אבל אם לא תסיים בהקדם, אאלץ לגרור אותה חזרה לתוך המבנה, וזה יהיה לא נעים ואולי מלווה בצרחות.
אני לא יודע איך להתמודד עם דמעות או להביע אמפתיה והכלה וכל השיט האנושי הדוחה הזה.
בסופו של דבר, היא קמה מהאדמה, רועדת וחוזרת בהליכה עצלה לתוך המבנה.
אני מחקה את צעדיה, בודק את המסדרון ומוודא שהוא ריק מאדם, ואז עוקף אותה, לופת את מפרק ידה ומכניס אותה לחדר המחסן הבית ספרי. ״מה אתה-״
אני טורק את הדלת, מוריד את ג׳קט החליפה שלי ומניח אותו על כתפיה. הוא מכסה את גופה הרבה יותר מאשר השמלה הקטנה הזאת.
״אנחנו לא רוצים שתחטפי היפותרמיה, נכון?״
״איכס. אל תשים עליי את הסחבות שלך.״
היא מחליקה את הג׳קט ממנה אל הרצפה בהתרסה, וחושפת בפניי את הגוף העסיסי שלה. היא מבליטה את גופה, ועיניי נופלות להביט בשדיים היפים שלה.
עיניה רושפות בי מבעד לשכרות שבהן. ״תפסיק להסתכל לי על הציצים. אני יודעת שהם יפים, אבל הם לא נועדו לך.״
לסתי מתהדקת כשאני מתקרב אליה. ״אז למי?״
היא זוקרת את סנטרה. ״למה שאומר לך?״
״גם כשאת שיכורה את עקשנית.״
היא נוגסת בשפתה בהססנות. ״טוב, אם אתה כל כך רוצה לדעת...״ היא שולחת את ידה מעלה ומלטפת את חזי בהתגרות, ״הם נועדו לשחקן הכדורסל האהוב עליי.״ אצבעותיה מטיילות מעלה ומסדרות את צווארון החולצה שלי. ״אני מנחש שהוא לא אני.״
היא צוחקת. ״ברור שלא. אני אתן את הציצים שלי לכל גבר אחר כאן בסביבה, חוץ מ...״ היא מבהירה את מילותיה, ״ל-ך.״ היא צוחקת. ״כי אני הרי כזאת זונה, לא?״
אני תופס במפרק ידה, ומנתק את מגעה ממני.
היא שולחת בי עיניים כועסות, ואני מגרד את זיפיי בחוסר איפוק. לעזאזל. היא בוחנת אותי.
עוד מבט חצוף כזה, והזין הקשה במכנסיי לא יהסס לפרוץ החוצה ולגרום לה לצרוח בחרטה על ההתגרות שלה בי.
שיערה המתולתל סתור בפראות בקדמת גופה, מסתיר ממני את העור הרך שלה.
היא מפשקת את שפתיה כשאני מסיט את שיערה לאחור באיטיות, חושף את כתפה העירומה ומלטף את עורה הרך והחם. ״למה שתית כל כך הרבה?״
היא מחייכת בעצלות. ״למה לא?״
״כשאת שיכורה את מאבדת שליטה על עצמך.״
״לפעמים שליטה זה משעמם.״
אני מחייך בזדוניות, ״לא בעולם שלי, נסיכה. שליטה היא נכס הכרחי.״ עיניה המרחפות מתעמקות בעיניי, וכעבור רגע נופלות להביט בשפתיי. אני כמעט מאבד את כל הרסן שלי כשהיא מתחילה להסמיק.
״מה התירוץ שלך עכשיו?״
היא מטה את ראשה. ״תירוץ?״
״הלחיים שלך.״
היא מלקקת את שפתיה, ועיניה עולות להביט בי. כמיהה בוקעת מהן. פאקינג כמיהה אליי.
פאק. כמה טיפשה היא מסוגלת להיות כדי להיות איתי בחדר מרוחק, שיכורה, בזמן שאני יכול לעשות בה כל מה שרק עולה בדעתי?
היא זוקרת את סנטרה, ומקרבת את שפתיה אליי בחוצפה. עיניה נראות כמו זוג להבות קטנות וחריפות. ״אתה עומד לנצל את ההזדמנות היחידה שלך לקבל ממני משהו או פשוט להמשיך להיות מעצבן?״
לסתי מתהדקת כשמבטי מתעכב על שפתיה הבשרניות. כף ידי ננעצת בלחיה, ואגודלי מלטפת את שפתה התחתונה והרכה.
אני מדמיין את הזין שלי מחליק בין שפתיה, וממלא את הפה הקטן והחצוף שלה עד שהיא נחנקת.
היא כל כך פאקינג שלי. ודבר לא ימנע ממני לקחת את מה ששייך לי.
עיניי חולפות על שדיה העסיסיים, ואני חושק את שיניי מירוב רצון לנגוס בהם.
היא כזאת פאקינג סקסית, בצורה שמוציאה אותי מדעתי.
ואז, המציאות נופלת עליי בבת אחת.
מבטי ננעץ בעיניה. ״את שיכורה.״
״דבר לא חומק מעינייך, טרוצקי.״
היא נמצאת במצב לא שפוי אם היא מבקשת ממני לנצל אותה.
כפות ידיי מחליקות על צידי גופה באיטיות, ואני תופס במותניה. היא משתנקת כשאני מצמיד את גופה אליי, מאגרף את אצבעותיי בתלתליה ומרתק אותה במקומה.
אני לוחש על שפתיה, ״אל דאגה, נסיכה קטנה. זו לא תהיה ההזדמנות היחידה שלי לקבל ממך כל דבר קטן שעולה בדעתי. תאמיני לי שאני גבר בעל תיאבון מאוד גדול.״
אני רוכן אל אוזנה ונוהם, ״וכשזה יקרה...אני צריך שתיהי מספיק פיכחת כדי לזכור כל רגע מהבחירה המעוותת שלך להתעסק עם גבר כמוני.״
היא נוגסת בשפתה, ומלטפת את החזה שלי. ״זה משהו שאתה עושה הרבה?״
אני מביט בשפתיה יותר מדיי זמן, בצורה שמשפיעה על הזין שלי לרעה. ״מה?״
״מזיין לבחורות את השכל במקום לזיין אותן?״ היא דוחפת אותי ממנה בחדות וצוחקת, מתהלכת בעצלות לכיוון הדלת. רגליה מועדות, ואני ממהר לתפוס אותה ומונע ממנה ליפול.
היא מביטה בי בחיוך ריקני. ״אוקיי, זה השלב בו אתה מנצל אותי? אם כן, פשוט תעשה את זה.״
גבותיי מרצינות. ״יש לי כבוד מינימלי אלייך בתור אישה. לא אנסה לנצל אותך במצב כזה.״
היא צוחקת. ״אני לא מאמינה לך.״ עיניה העייפות עולות להביט בי. ״אתה רוצה לומר לי שאם הייתי מורידה בפנייך את הבגדים, את החזייה ואת התחתונים שלי ואומרת לך לזיין אותי, לא היית עושה את זה?״
אני מתעלם מהפנטזייה האפלה שמציפה את מוחי. ״לא.״
שפתיה מתכווצות וקולה נשבר, ״שקרן. אתה כמו כל הגברים.״
היא מביטה אל הרצפה בריפיון, ומתייפחת בבכי. ״אתה מבטיח הבטחות ריקות ואז עוזב אותי, שובר לי את הלב שוב ושוב. אתה תמיד רומס אותי ומרסק אותי לרסיסים כשכל מה שביקשתי ממך אי פעם הוא להשיב לי רק מעט אהבה. אבל אתה צודק. זה לא מגיע לי. זה לעולם לא יגיע לי.״
אני מקמט את מצחי בתהייה עמוקה, לא מבין למי היא מדברת, כי זה בטוח לא מופנה כלפיי. ״למה את מתכוונת?״
היא מניפה את ידה בביטול ומשתחררת מהאחיזה שלי בה, מתקדמת אל הדלת פעם נוספת, ושוב מועדת.
אני תופס אותה פעם נוספת והיא צוחקת בפראות, אפילו לא מנסה להיעמד על רגליה הפעם. ״למה אתה לא נותן לי ליפול? אני מעדיפה להרגיש את הרצפה הקרה מאשר את הידיים המגעילות שלך מחזיקות בי.״
״את לא באמת מתכוונת לזה. את במצב לא טוב. את צריכה עזרה.״
״אני במצב מצויין. אני לא פאקינג צריכה את העזרה שלך.״ היא מנסה להשתחרר מהאחיזה שלי, אלא שאני לופת אותה חזק יותר. ״אני רוצה ללכת. תעזוב אותי.״
״לא.״ אני שולף בקבוק מים מאחד המדפים במחסן ופותח אותו, מושיט אותו לפיה ומנסה להשקות אותה.
היא מעיפה את הבקבוק הצידה. ״לך להזדיין. ומה אם שמת לי משהו בתוכו?״
לעזאזל, מי פגע בה ככה וגרם לה להיות כזאת נסערת הערב?
היא מתחילה לדעוך בין זרועותיי, וזה סימן גרוע לכך שהיא עומדת לאבד הכרה. ״קריסטיאן,״ אני אוחז בפניה הנרדמות. ״היי.״ אני טופח על לחיה כדי להעיר אותה, וזה לא עוזר. שיט.
אני פותח את הדלת של המחסן החנוק בתקווה שהאוויר הצח יעורר אותה.
היא מנצלת את התזמון ומשתחררת מאחיזתי, ואז נופלת ונשכבת על הרצפה.
צרחה מקצה המסדרון נשמעת. ״אלוהים, זו קריסטיאן!״ ג׳וני רץ לכיווננו ומתנשף בדאגה. ״איפה היית? חיפשתי אותך בכל בית הספר!״
היא מביטה בו מלמטה, וצוחקת באושר. ״ג׳וווווני-ג׳וןןןן!״ היא פורשת את ידיה לחיבוק בחיוך ענק כשהיא שכובה על הרצפה.
עיניו נפערות למראה השבור שלה, והוא מרים אליי את מבטו הסוער. ״מה לעזאזל? מה עשית לה?!״ הוא מתנשף ברעד, ״אני נשבע שאם נגעת בה-״
אני חושק את שיניי. ״לא עשיתי לה כלום, אידיוט. רק ניסיתי לעזור.״
״לעזור. תראה איך עזרת לה.״ הוא מסנן קללה מתחת לאפו.
״כן?״ אני מתקרב אליו בזעם, ״ואיפה אתה היית בדיוק כשהיא נעלמה במשך שעתיים? אתה יכול להעלות בדעתך מה יכול היה לקרות לה אם לא הייתי מוצא אותה?״
הוא קופא במקומו. אני מהנהן. ״בדיוק.״
הקול הלא יציב של קריסטיאן נשמע ברקע, ״הוא לא זיין אותי אפילו כשביקשתי ממנו יפה, ג׳ון-ג׳ון. אז אל תדאג.״
הוא מנתק את מבטו ממני ויורד על ברכיו כדי ללטף את פניה בעדינות. ״אני כל כך מצטער, קריס. הייתי צריך להבין שמשהו לא בסדר. זאת אשמתי.״
״ששש...״ היא נאנחת בעייפות ומתרכבלת בתוך עצמה, ״אני רוצה...ללכת לישון...״
אני מתרחק מהם מעט, שולף את הפלאפון שלי, ומחייג לטד. הוא עונה בצלצול הראשון. ״טרוצקי.״
״אתה צריך להגיע. ׳לה-רגאצה׳ לא מרגישה טוב.״
׳לה-רגאצה׳ פירושו באיטלקית ״הילדה״, וזה שם הקוד האידיוטי שנבחר לקריסטיאן כדי לבלבל את האויב.
״קיבלתי.״ הוא מאשר ומנתק.
כעבור רגע, הוא מתקשר לפלאפון הנייד של קריסטיאן בשביל להשלים את ההצגה בצורה היגיונית מול הידיד שלה.
ג׳וני ממהר לשלף אותו מתוך התיק שלה, ועונה לו. ״היי, טדי. כמה טוב שהתקשרת.״
הוא מתרוצץ הלוך ושוב בדאגה, ״היא שתתה יותר מדיי. קצת ישנונית, אבל היא בהכרה מלאה.״
הוא מביט בי. ״כן, כן. חמש דקות זה יהיה מעולה. אני אביא אותה אלייך לרכב. נתראה.״
״מי זה היה?״ אני שואל.
״זה הנהג הפרטי שלה, טדי. הוא אמר שהוא יגיע לכאן תוך חמש דקות.״
אני מתכופף לצידה, ומרים אותה בזרועותיי. גופה רפוי, ואני מהדק אותה לחיקי. ג׳וני הולך לצידי ואנחנו מתקדמים בשתיקה לאורך המסדרון.
קריסטיאן נאנחת, ומחככת את ראשה בחזה שלי. ״יש לך ריח טוב.״ כף ידה מלטפת את השרירים שלי דרך הבד השחור והדק של החולצה המכופתרת. ״ואתה חתיך.״ אני מגחך כשאני שומע את זה דווקא ממנה. היא לא הטיפוס שמחלק מחמאות, במיוחד לא לי, אלא אם כן היא שיכורה ולא מודעת למה שיוצא לה מהפה.
אני יוצא מהיציאה האחורית אל שביל הגישה הבית ספרי, שם מחכה לנו רכב הספורט של קוברה.
קריסטיאן מחייכת אליי בעצלות. ״אם לא היה לי חשק להקיא, הייתי נותנת לך לזיין אותי אפילו עכשיו.״
היא מחייכת מאוזן לאוזן כשהיא מחקה את דבריי, ״כמו זונת הרחוב המשומשת שאני,״
הרוח מעיפה קווצות משיערה שנדבקות על פניה, ואני מסית אותן אל מאחורי אוזנה. ״את מדברת הרבה שטויות.״
״אממ-הממ...״ היא מהנהנת תוך כדי שהיא נרדמת, לא מקשיבה בכלל למה שאני אומר.
טד יוצא מהרכב, וג׳וני ניגש לדבר איתו.
אני פותח את הדלת האחורית, מכניס את קריסטיאן הרדומה בזהירות לתוך הרכב, וחוגר אותה.
אני וטד מחליפים מבטים, אך לא יותר מזה. הוא נכנס חזרה לרכב היוקרה, מתניע אותו ונוסע מהמקום.
ג׳וני מביט בי בנוקשות במשך כמה רגעים, לפני שהוא מדבר. ״אני לא מבין למה עשית את זה. בטח יש לך את האינטרסים המגעילים שלך, אבל אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם מישהו אחר היה מוצא אותה.״ הוא מסית את מבטו, ונדמה שהוא מתקשה, אפילו נגעל, לבטא את המילים שהוא רוצה לומר. ״אז תודה לך.״
אני עונה בקרירות. ״אין לך למה להודות לי. אמרת וצדקת. באמת עשיתי את זה מתוך האינטרסים שלי.״ ובזאת אני מסיים את שיחת החולין, מוציא את מפתחות הרכב שלי מהכיס ומתקדם אל חניון התלמידים.
הגיע הזמן לסיים את הערב המזויין הזה.
*
קוראים מושלמים שלי!!!😍
מה קורה? איך אתם מרגישים?❤️
אז אני חייבת להגיד שזה הפרק הכי אהוב עליי עד כה. הוא אחד הפרקים היותר ארוכים שכתבתי (6,300+ מילים!) אבל הכתיבה שלו זרמה לי כמו שהרבה זמן לא קרה לי, כי כתבתי מתוך הכנות הכי טהורה וכואבת שבי.
הפרק מהווה נקודת מפנה עצומה ומבסס כל כך הרבה פרטים חשובים להמשך.
הוא אחד הפרקים שיותר חשובים לי אישית. זה פרק כל כך כואב. כל כך אישי.
אני מתנצלת אם הוא היה עמוס וסוער מדיי להכלה עבורכם, אבל הייתי חייבת. בשביל עצמי.
אז תשתפו אותי!- מה הקטע שהכי תפס אתכם בפרק? מה הכי הצחיק אתכם? מה הדליק אתכם? מה הכאיב לכם?
כרגיל, נקרעתי מצחוק מהקטעים של קריס וג׳וני😂
אהבתי את הקטעים הלוהטים של דין וקריס🥵🥵🔥
ויותר מכל, כאב לי כשקריס לקחה על עצמה את כל מה שקרה ופשוט התפרקה לגורמים וייחלה שמישהו יפגע בה.
אני כותבת לכם את כל זה בין השמירות בשבוע הגנ״ש, שהוא שבוע של הגנת יישובים במסגרת בה״ד 1.🥰
מדהים לי פה. אני לומדת כל כך הרבה על עצמי, אבל מרגישה שיש לי עדיין עוד הרבה מה ללמוד. אני מקווה לסיים את החוויה הזאת בחיוך ענק על הפנים. אני עדיין לא שם, אבל בדרך לזה.
אז עד הפרק הבא, שאני מתה כבר לכתוב לכם אותו כי הוא מטורף-
אוהבת ומעריכה אתכם מלא-
רומל.🖤