"אני מאוד מתרגשת."
"אין לך ממה. את תהיה נהדרת."
"אני יודעת."
תמוז ואני ישבנו מחוץ לחדר האודישנים, מאזינים בזהירות לכל שם ושם שנקרא מתוך החדר שיקבע כיצד יראה העתיד הקרוב.
"ניב פניני." נקרא שמי מהחדר.
נדרכתי. ניסיתי להזכיר לעצמי שזה לא ביג דיל, שלא באמת אכפת לי אם אני אתקבל. אבל הארנק לחץ לי במכנס. התהילה לחצה לי על הראש. האזהרה של אבא גרמה לנשימתי להיעתק. כוסעמק, אני רוצה להתקבל!
***
על האודישן עצמו אני לא אפרט, כי זה לא משהו שאני מעוניין לזכור. שרתי או משהו, לא ממש הייתי מרוכז. כל מה שהיה לי מול העיניים הייתה הבושה שאני ארגיש אם לא אתקבל או אם כן אתקבל, כך או כך המצב לא אידיאלי. ראיתי חזיונות של פניי על שלטי חוצות למופע פזורים בישוב. אנשים יזהו אותי, אבל בתור מה? עוד כוכב "נוער" שקהל היעד שלו הוא בעצם ילדים?
העדפתי להצדיק את ההחלטה ללכת לאודישנים כעניין של כסף. כן, אני יודע שיש הרבה עבודות שם בחוץ. אבל אני יודע שאני לא אשרוד באף אחת מהן. אני לא כמו אנשים רגילים, מוריד את הראש, משרת בחיוך, אחראי, מסודר, מה שלא תרצו.
מוזיקה זורמת לי בעורקים והגיטרה היא הארכה של הגוף שלי. מה זה משנה איזה שיר אני שר?
הדבר שמחזיק אותי במציאות הקודרת הזו היא הידיעה שיום אחד אנשים יקשיבו לשירים שלי, אלה שאני כתבתי, אלה שאפרסם בתנאים שלי, לאנשים כמוני.
יצאתי מחדר האודישנים מיוזע כולו.
***
ואז הייתה תמוז. בזמן האחרון למדתי להכיר אותה די טוב. היא הייתה כמו ספר פתוח, או שאולי פשוט לא הרגישה צורך להסתיר הכל כמוני. אני התביישתי בחיים שלי, ונראה שהמושג בושה לא היה מצוי בלקסיקון של תמוז.
בהיתי בעיניה הבהירות של תמוז בהשתאות. שכבנו בחלק האחורי של המסחרית שלי, הדלתות האחוריות היו פתוחות והירח התבונן בנו. התענגתי על הקול שלה. רציתי שהרגע ימשיך לנצח.
"אני פשוט חייבת להתקבל, אתה יודע? זה נותן לי תקווה. אני מרגישה שתקווה כל כך חסרה לי בזמן האחרון. גם חברה. כל כך שקט פה. אני שמחה שמצאתי אותך, אתה יודע? אני מתגעגעת לחיפה, אפילו שבשכונה שלי היו כל כך הרבה מדרגות, עד שהייתי מגיעה לבית ספר היו נושרות לי הרגליים פעמיים. אפילו שם שמענו על המופע שלכם. אני פשוט מאוד רוצה להתפרסם, אתה יודע? אני כל כך מפחדת להיות אנונימית. זה מגוחך, אני יודעת."
"שום דבר שאת אוהבת אף פעם לא יהיה מגוחך."
אני ותמוז היינו דומים מאוד. היינו בערך באותו גיל ושנינו חלמנו להתפרסם. היא סיפרה על חלומה להפוך לזמרת של העשור, להיות סנסציה לא מהעולם הזה. כאשר עברה לישוב המסכן שלנו היא הייתה הרוסה לעזוב את העיר הגדולה, והנחמה היחידה שלה הייתה הידיעה שיהיה לה סיכוי להתקבל למופע הגדול שלנו. היא הייתה בטוחה במאת האחוזים שהיא תתקבל. הביטחון העצמי המופרז שלה השרה עלי הרגשה טובה, וככל שעבר הזמן גם אני הייתי בטוח בעתידה המזהיר של תמוז. אולי אף בעתיד המזהיר שלי.
ככל שלמדתי להכיר את תמוז הרושם הראשוני שהשאירה עלי התברר כנכון. היא הייתה חברותית, בטוחה בעצמה, אופטימיסטית חסרת תקנה. היא הייתה כל כך יפה, והדרך שבה היא הסתכלה עלי המיסה לי את הלב.
הייתי מודאג איך אני נראה בעיניה. החזות החיצונית שלי הייתה מרתיעה, כמו קלישאה של ילד רע. דאגתי עוד יותר ממה יהיה כשהיא תגלה שהחזות החיצונית הזאת היא לא פוזה, ושזה מי שאני באמת.
ההתלהבות שבה היא דיברה הטריפה את כל החושים. התשוקה שלי שלהבה אותי והפחידה אותי בו זמנית.
"אני מאוד רוצה להיות מפורסם גם, כדי לנקום בכל מי שאמר לי שאני לא יכול להצליח. אני רוצה להסתכל עליהם מהטלוויזיה ולהוכיח להם שמעולם לא הייתי צריך אף אחד ושהצלחתי לגמרי בעצמי."
"אני לא חושבת שממש אכפת לי אם אני אצליח לבד או לא. אבל עדיף לבד, אתה יודע."
"ומה יהפוך אותך למפורסמת?"
"האידיאל הוא זמרת. אבל מקסימום משהו אחר, אתה יודע? אני לא כזה טובה בלכתוב שירים, אני כנראה אשיג אנשים שיכתבו בשבילי."
"אני כותב שירים. הם לא כזה טובים, אבל."
"תביא לראות." היא התרוממה.
פשפשתי באחורי המסחרית, בתוך כיסוי הגיטרה. מסרתי לה את המחברת. היא רפרפה עליה מבלי באמת לקרוא.
"זה מדהים! אתה גם שר?"
"בערך. גם מנגן."
"תנגן לי משהו." היא ציוותה.
המוזיקה ליוותה אותנו כל הלילה, עד הזריחה. בסופו של דבר היא הייתה צריכה ללכת, מותירה אותי כמהה לעוד. כבר התגעגעתי כששמעתי את עקביה מתרחקים.
לא האמנתי שסיפרתי לה על מחברת השירים שלי. אני חושב שהיא הראשונה שיודעת. יש לתמוז את החום הזה שגורם לך להרגיש כל כך טבעי כשאתה חושף את הסודות הכי כמוסים שלך.
מחברת השירים שלי היא המשאב החשוב ביותר שלי, הרכוש היקר לי ביותר, חלקים מהנשמה שלי שטבעתי שם במילים.
את כל כשרוני סיכמתי באותה המחברת, ואת כל תקוותי ליצור טיפחתי בזכותה.
***
באחד אותם בקרים בהירים כשישבנו בחצר קיבלתי שיחת טלפון עם הבשורה שהתקבלתי למופע הגדול.
אני חושב שבאותו הרגע קיבלתי את היכולת להסתכל העתיד בצורה ברורה, כאילו כל חיי היו מטושטשים ועכשיו הגישו לי משקפיים. ידעתי שהשבועות, החודשים הקרובים יצטמצמו לכדי שירים על קבלת האחר ותלבושות מגוחכות.
שמחתי על ההזדמנות לשלוף אצבע שלישית לאבא, לשים את פניי על שלטי חוצות. שיראה אותי ברחוב וישתין במכנסיים. שיבואו האויבים המגוחכים שלו ויתפסו אותי. שאני יהיה שמח והוא יהיה עצוב, שאני אצליח והוא יפסיד.
תמוז לא קיבלה שום שיחת טלפון. כאשר ירדה השמש בסוף אותו שבוע ידענו שהיא גם לא תקבל.
מערכת היחסים העדינה שנרקמה ביני ובין תמוז החלה להפוך לקוצנית ככל שהחזרות הפכו להיות אינטנסיביות יותר, והתחלתי לחוש בחסרונה לעיתים קרובות יותר. התקווה הגדולה שלה מהישוב העלוב הזה הייתה להשתתף במופע, והאפשרות הזו נלקחה ממנה. הרגשתי כאילו אותה בהירות שקיבלתי בנוגע לעתידי נלקחה ממנה.
באותם רגעים התחרטתי על החלטתי להשתתף במופע הגדול. הידידות הקצרה שלנו הייתה חשובה לי הרבה יותר מאשר המופע, או העתיד שלי כיוצר, אך לתמוז היה קשה להבין את סדר העדיפויות שלי.
רגשות מהוססים לתמוז גברו בתוכי ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי רע על כך שאני פוגע באחרים. אני חושד שהיא זו שהפכה אותי לאדם טוב יותר. אך היא גם פגעה בי כל כך הרבה.
אני ותמוז היינו משחק שחמט ענקי, ועכשיו היה המהלך שלה. וזה הרג אותי מבפנים לדעת איזה מהלך היא תעשה.
בבוקר הבא, כשחיטטתי במסחרית, גיליתי שמחברת השירים נעלמה.