•קריסטיאן•
חמש דקות לפני שהפסקת הבוקר שלנו נגמרת, אני נפרדת לשלום מג'וני, ועולה במדרגות לשכבת י"א, כדי להגיע בזמן ולהתארגן לשעתיים לימודי אזרחות המופיעות במערכת, וכמו כל שאר מקצועות רבי המלל, השעתיים האלה יועברו בכיתת האם שלי.
בניגוד למורים קפדנים אחרים, המורה לאזרחות הוא אדם רוחני וחביב.
וכשאני חושבת על מורים קפדנים, פרופסור כהן מיד עולה בראשי.
אני נאנחת.
השגתי חזרה את המעודדות, והגיע הזמן להשיג חזרה את מגמת כימיה.
מחר יש שלוש שעות של מגמת כימיה, ואין סיכוי שאפספס אותן.
חשבתי על דרך לתקן את המצב שלי כבר מאז שהוא זרק אותי מהמגמה. השיטה המנצחת- להיצמד למורה ולא לשחרר ממנו עד שהוא יסכים לקבל אותי חזרה.
אז אני מקווה להספיק ׳להיתקל׳ היום בפרופסור כדי לשכנע אותו להחזיר אותי לכימיה, ואם לא אפגוש אותו היום, אז אתפוס אותו מחר בבוקר ואתעלק עליו לפני השיעור.
אציע שייתן לי עבודת הגשה או איזה שהיא מטלה נוספת כתנאי לחזרה שלי.
אחרי הכול, פרופסור כהן לא נראה מטיפוס המורים שמטילים עלייך לכתוב מאתיים פעמים "אני מצטערת שאיחרתי לשיעור" על כמה דפי נייר ואז מקבלים את סליחתך.
אם זה לא יעבוד, אנסה לפנות להנהלה.
הדבר הכי טוב בבית הספר שלנו הוא שההנהלה וצוות המורים מקפידים שלא לערב את ההורים בבעיות ילדיהם במסגרת בית הספר.
הרי כל התלמידים הלומדים כאן, הם ילדים להורים קרייריסטים ועסוקים, שאין להם זמן להתעסק בשטויות כאלה.
לכן, ייחודו של בית הספר הזה הוא שהוא מותאם ללמד את התלמידים לדעת להסתדר באופן עצמאי ולקחת אחריות אישית.
והכי חשוב- לא לזיין להורים את השכל!
וזה מעולה בשבילי, כי אני לא רוצה שההורים שלי ידעו מזה.
יותר נכון, שאמא שלי תדע מזה.
אני אפילו לא אתאמץ לערב בזה את אבא שלי, כי בעיניו אלה שטויות מטופשות, והוא בטח גם סתם ישפיל אותי על שאני מבזבזת את זמנו.
אני מעדיפה להסתדר לבד, בקיצור. דרך יותר נקייה.
אני מגיעה לקומה הרצויה ונכנסת לכיתה הריקה, מתיישבת בשורה הראשונה ומוציאה את חומרי הלימוד וכלי הכתיבה שלי, מסדרת אותם על השולחן לקראת השיעור.
הצלצול המורה שההפסקה הסתיימה נשמע ברחבי בית הספר, והכיתה מתמלאת תלמידים.
שעתיים לימודי האזרחות עוברות לאט.
אחרי הכול, זה לא מקצוע שמעניין אותי כל כך.
בכללי, אני פחות מתחברת לקטע של רבי המלל האלה, שכדי להצליח בהם צריך ללמוד אותם בעל פה ולהקיא את כל החומר במבחן.
לדעתי, הם בוחנים בעיקר יכולות זיכרון ושינון, ולא הבנה או חוכמה.
צלצול בית הספר נשמע, תודה לאל, ומביא את השעתיים האיטיות האלה לסופן.
הגיע זמן הפסקת הצהריים הארוכה, ובעודי מכניסה חזרה אל התיק שלי את חפציי, אני מוציאה את הפלאפון מהתיק שלי ומבחינה בהודעה הקופצת על צג המסך:
ג'ון-ג'ון הזנזון: ביץ', אני בקפיטריה. יש היום המבורגר לארוחת צוהריים, וקינוח של רכילות תוססת. מחכה לך!
אני מחייכת, אוספת את התיק שלי על גבי, יוצאת מהכיתה ויורדת במדרגות בדילוגים מהירים אל קומת הקפיטריה.
הבטן שלי עדיין כואבת ומסוחררת מהבוקר, ובזכות שעתיים האזרחות המשעממות, אני גוועת. נראה לי ששילוב של עצבים ולחץ גורמים לי לרעב קיצוני.
מזל שיש המבורגר היום.
אני מגיעה לקומה התחתונה של המבנה, ובכניסה לקפיטריה, אני מבחינה בחטף בכמה עלונים הזרוקים על הרצפה, אלא שהתוכן שלהם גורם לי לעצור בבת אחת במקומי.
אני ממצמצת פעמיים כדי לוודא שראיתי טוב את התמונה המתנוססת עליהם, מתכופפת ומרימה עלון אחד בידי.
על הדף מודפסת תמונה חושפנית של אותה הנערה בחזייה הסגולה, שהשתתפה במשחק 'אמת או חובה' במסיבה אצל ביאנקה, יושבת על הברכיים ומרימה את מבטה אל...האדם שעמד מולה וצילם אותה, כנראה.
למטה מופיע כיתוב חגיגי,
"מחלקת מציצות בחינם, להזמנות חייגו: 050-8476523".
הלב שלי מצטמק ונחבט בריאותיי בזעזוע עמוק.
אלוהים, מה זה אמור להיות, לעזאזל? מי אחראי לזוועה נוראית שכזאת?
אני לא מכירה את אותה נערה, אז אני מסיקה שהיא תלמידה מאחת השכבות הנמוכות, ככל הנראה, כי אם הייתה שביעיסטית או שמיניסטית הייתי מזהה אותה בלי בעיה.
תחושות בחילה וגועל מסחררות את בטני. הלב שלי יוצא אל הילדה הזאת, שצריכה לעבור דבר חודרני, מטלטל ומשפיל שכזה.
הלוואי שאוכל למצוא אותה ולעזור לה, וכמובן לטפל בבני זונות שאחראים לזה.
אני ממהרת לאסוף את העלונים מהרצפה, קורעת אותם לגזרים וזורקת אותם אל הפח הסמוך, ולאחר מכן נכנסת לקפיטריה הענקית.
תחושת הגועל בתוכי מתחלפת בשמחה כשאני רואה את ג'וני מנופף לי ממרחק, שומר לי מקום בשולחן עץ בינוני עם ארבעה מקומות ישיבה בלבד, ועל השולחן מולו נמצא המגש שלו, מוכן עם המבורגר, תוספות מטוגנות ופחית קולה.
אני לוקחת מגש מערימת מגשי הפלסטיק שעל המשטח הצמוד לדלפק הארוך, ומבחינה בלודמילה, עובדת המטבח הבית ספרי, עומדת מעבר לדלפק ומכינה עשרות מנות המבורגר במהירות.
אני מנופפת לעברה בחיוך, "לודמילה!! היי! מה קורה?" היא מרימה את פניה המבוגרות ומחייכת אליי חזרה, משיבה בקול מלא פליאה, "קריסטיאנוצ'קה! מה שלומך? הרבה זמן שלא ראיתי אותך כאן!"
אני מושכת מעט בכתפיי במבוכה, "מצטערת. אין תמיד מספיק זמן לבוא לכאן בהפסקות," היא מניפה את ידה בביטול, "טוב, שטויות, לא נעכב אותך, את בטח רעבה. המבורגר כפול עם כל התוספות הרגילות בפנים, פטריות, ובצל מטוגן?" אני מחייכת חיוך רחב.
לודמילה ואני מכירות כבר מהיום הראשון שלי כאן בכיתה ז', ומאז היא תמיד עושה לי פרוטקציות ומפנקת אותי יתר על המידה משאר התלמידים, במיוחד כשהיא מכירה כבר את התיאבון המיוחד שלי.
"רואים שאת מכירה אותי, לודמילה." עיניה הטובות משדרות חום אימהי ותוך חמש שניות ההמבורגר שלי כבר מוכן, והיא מניחה אותו על המגש שלי.
אני מפריחה לה נשיקה בידי באוויר, "אין כמוך בעולם! תודה רבה. שיהיה לך יום טוב!" היא משיבה, "בתיאבון, קריסטיאנוצ'קה!" וממשיכה בעבודתה.
אני מתקדמת אל מזנון האוכל הסמוך ומעמיסה לי בצלחת צ'יפס וטבעות בצל, לוקחת פחית קולה קרירה והולכת לשולחן ששמר לנו ג'וני.
הוא מפנה את פניו אליי ומדבר בפה מלא, בעודי מתיישבת לידו.
"ביץ', למסיבה את יודעת לאחר בשעה, אבל העיקר כשאת שומעת שיש המבורגר את מגיעה תוך שתי דקות." אני מצקצקת בלשוני וזורקת עליו מפית, "לך תזדיין. אני רעבה בטירוף, אז אל תעצבן אותי עוד יותר אחרת אוכל גם את ההמבורגר שלך וגם אותך."
הוא מגחך ומניף את ידיו כמודה באשמה, יודע שאסור לעצבן אותי כשאני רעבה. "צודקת...צודקת...אל תהרגי אותי..." אני צוחקת ונוגסת ביס רעב בהמבורגר, המיצים העסיסיים שלו מפיקים ממני אנחת עונג עמוקה.
אני נזכרת בעלון המזוויע שראיתי בדרך לכאן, ולפני שאני מספיקה לשאול אותו אם הוא יודע משהו לגבי אותה נערה מהמסיבה, גבותיו מתרוממות, והוא מפנה את מבטו לאיזור שמאחוריי, בולע את הבשר שבפיו, מנופף וקורא, "רוני!!".
אני מסתובבת ורואה את וורוניקה, מנופפת לעברו חזרה ומתקדמת בחיוך לעברנו.
וורוניקה היא מקור הרכילות הכי גדול ואמין בבית הספר.
היא יודעת את כל הרכילויות והתככים שקיימים בתיכון, ואפילו בחטיבת הביניים.
היא חמודה, אבל קצת סתומה, עלוקה ושטחית, כי כל היום האף שלה נמצא בעניינים של אחרים.
גם ג'וני לא מחבב אותה, ולא מתבייש להודות בעובדה שהוא מתייחס אליה נחמד רק כשהוא רוצה להשתמש במידע הרכילותי שלה לאינטרסים ולבידור האישי שלו.
היא מנשקת את ג'וני על לחייו בחיוך רחב, "היי, יפיוף אחד! מה קורה?!" ג'וני מחזיר אליה חיוך מזויף, "כרגיל, מאמי, כרגיל."
אני מחווה בראשי אליה לשלום, "היי וורוניקה," היא מחייכת אליי בידידותיות, "היי, קריסטיאן!".
היא מתיישבת ומניחה את המגש שלה על השולחן- יש עליו רק קערה גדולה עם הרבה סלט ירוק.
היא טיפוס שחרד מאוד למשקל שלו, וזה דיי עצוב לראות את זה, במיוחד כשהיום הכינו אוכל טעים כל כך בקפיטריה.
ג'וני מתיישב וניגש ישר לעניינים, "נו, רוני, ספרי לנו קצת חדשות!" אני תוחבת לפי צ'יפס כשהיא מתחילה לדבר.
היא רוכנת קרוב אלינו בערמומיות ועיניה בורקות בלהט, "טוב, מוכנים?" היא מותחת את פיה לחיוך ומחזיקה אותנו במתח.
"נו כבר, רוני!" ג'וני מאיץ בה והיא רוכנת עוד יותר קרוב ואומרת בשקט, "אז...נכון יסמין?" ג'וני שואל מיד, "יסמין מכיתה י"א 1?"
"כן כן, זאת. בקיצור...מסתבר שהיא הצליחה לעלות לכיתה י"א כי היא שכבה עם המורה למתמטיקה שלה, כדי שיעלה לה את הציון מ40 ל70 בתעודה."
עיניו של ג'וני נפערות לרווחה ופי נפער בשעשוע. "לא נכון!" אני פולטת וג'וני צועק, "ידעתי! ידעתי שהזונה הזאת שכבה איתו! תמיד ראיתי אותם מדברים מלא בהפסקות ומחליפים ביניהם מלא מבטים מלוכלכים. ידעתי שהיא תשתמש בו כדי לעבור!" אני צוחקת למראה הכעס של ג'וני, ואז משתתקת כשאני נזכרת שוב בעלון שראיתי לפני שנכנסתי לכאן, ובוחרת לשאול את וורוניקה על זה.
"אממ...וורוניקה, תגידי, את יודעת במקרה מה קרה עם הנערה מהמסיבה בשישי עם ה...חזייה הסגולה?"
עיניה מצטמצמות והיא נזכרת תוך שנייה, "אההה! אריקה משכבת ט'? וואוו, היא באמת מסכנה גדולה."
ג'וני מרים את גבתו, "נו, מה איתה?" וורוניקה מספרת לנו, "כבר שנים שיש לה קראש על הנער שבשכבה שלה, לירון שטרן, והיא מצצה לו בסוף המסיבה. אני לא יודעת אם היא עשתה את זה במודעות ובהסכמה, אבל מסתבר שהוא צילם כמה תמונות שלה יושבת על הברכיים מולו בהלבשה תחתונה ומוצצת לו. הוא חתך את האיבר שלו מהתמונות, והפיץ אותן למחרת. אתם לא רוצים לדעת איך כל הקומה של שכבת ט' נראתה היום בבוקר. הדביקו לאורך כל הקירות מלא פוסטרים עם התמונות האלה, והכי גרוע- תלו אותם גם על כל הלוקר שלה ואפילו פיזרו בכיתה שלה מאות עלונים כאלה. הם כולם בעיצובים נוראיים וסוטים..." היא מראה לנו בפלאפון שלה תמונות של הפוסטרים התלויים על הקירות, ומדפדפת ביניהם.
הם שונים בעיצובם, ועל כל אחד מופיע כיתוב שיותר גרוע מקודמו,
"שפחת מין למסירה בחינם! כל הקודם זוכה! לפרטים חייגו: 050-8476523."
בכולם אותו מספר הפלאפון שהיה כתוב גם על העלון שקראתי בעצמי.
אבל של מי המספר הזה?
היא ממשיכה לדפדף, וחושפת בפנינו עוד פוסטרים כאלה,
"מוצצת עבור כל סכום, גם בחינם.״
״פותחת את הרגליים עבור כל אחד.״
״זונה להשכרה."
ליבי מתכווץ בכאב למראה רוע שכזה.
"אוי, אלוהים שישמור...", ג'וני מניח יד על ליבו ומביט בתמונות כשקמט עמוק מופיע בין גבותיו.
נחיריי מתנפחות בכעס, "אלוהים, אני נשבעת שאהרוג את הבן זונה הזה."
ג'וני מניד בראשו, "איך אפשר לעשות דבר כזה? ומה אם בעתיד יעשו דברים כאלה גם לילדים שלו, איך יגיב אז?" הוא נאנח בזעם, "צריך לרסק לבן זונה הזה את הביצים, בספק אם יש לו כאלה בכלל. חלאה."
אני נושפת בתסכול, ושותה מפחית הקולה שלי. ג'וני נוגס עוד ביס בהמבורגר שלו, ונועץ מבט ברוני, שנשארת לאכול איתנו.
אני מכירה את המבט הזה שלו.
זה מבט ה"לכי מכאן כבר, קרצייה." המוכר של ג'וני.
היא קולטת את המבט שלו אבל לא את המסר שהוא מעביר, ורק מחזירה לו בחיוך, מכניסה עוד כף סלט לפיה.
הוא מטה את ראשו, מכחכח בגרונו ומנגב את פיו במפית, "טוב, רוני, היה טוב, טוב שהיה." היא מחזירה לו במבט שואל בעודה לועסת את הסלט.
הוא מסלק אותה בנפנוף ידו באלגנטיות, "יאללה, סיימת את תפקידך להיום. עכשיו תעיפי את התחת שלך מפה, זונה קטנה."
היא צוחקת, לוקחת את המגש שלה וקמה ממקומה, הולכת מאיתנו במעט מבוכה.
רק ג'וני יכול להעיף אותך בבוטות שכזו, ולגרום לך לחשוב שזו בדיחה חביבה.
פי נמתח בחצי צחוק כשאני מעירה לו על הבוטות שהפגין.
"ג'ון, זה היה לא יפה." הוא מגלגל את עיניו ונשען לאחור בדרמטיות על משענת הכיסא, "ביץ', זה לא אכפת לי. היא העבירה לנו את המידע, קיבלנו את הקינוח שלנו, וזהו, היא כבר לא חיונית עבורי יותר. אז למה היא מפריעה? אני בסך הכול רוצה לאכול את הפאקינג המבורגר שלי בשקט מבלי שתמשיך ותזיין לי ת׳שכל ברקע."
אני חושבת על זה מעט ומסכימה איתו במשיכת כתפיי. "טוב, צודק." אנחנו ממשיכים לזלול כל אחד את המנה שלו עד סופה, מדברים, צוחקים, שבעים ומרוצים.
הבטן שלי משמיעה קולות ומאותתת לי לעבור בשירותים לפני שיעור אנגלית.
אני מגהקת מירוב שובע, "ש-יט, ג'ון. נראה לי שאני צריכה לחרבן." הוא מחזיר לי בגיהוקים משלו, "א-ז לכי ותחרבני."
"אבל לא אספיק כבר. נשא-רו רק שבע דקות עד לשיעור אנגלית."
הוא ממשיך לגהק, "אוק-יי ביץ'. אז ש-יהיה בהצלחה בחירבון אחרי זה." אנחנו צוחקים והוא נעמד כדי להיפרד ממני בחיבוק, בעודו מנשק ללחיי בגיהוק נוסף, "צ'או בי-ץ'," אני צוחקת ונושקת לו חזרה בחיוך, "ביי, סקסי שלי."
אני לוקחת איתי את מגש הפלסטיק, זורקת את כל השאריות לפח, ומניחה אותו בעמדת שוטפי הכלים.
אני יוצאת מהקפיטריה ומזדרזת לעלות לשיעור אנגלית. שיט, נראה לי ששילוב של משקה מוגז, המבורגר כפול ומטוגנים הוא לא השילוב המוצלח ביותר לקיבה שלי. מזל שיש רק שעה של שיעור אנגלית, ואחר כך יש לי שעת חלון במערכת. אנצל אותה כדי לחרבן בשירותים בנחת.
הקיבה הרועשת שלי מפריעה לי להתרכז בשיעור, ואני כמעט צורחת באושר כשאני שומעת את הצלצול, אוספת את כל חפציי האישיים אל תוך התיק שלי ובורחת במהירות לשירותים בקומה.
אמא שלי תמיד אומרת לא לשתות מיצים מוגזים עם הארוחה, במיוחד לא עם ג'אנק פוד, כי זה עושה בלאגן בקיבה אחר כך.
אני נכנסת לתא פנוי ומתיישבת.
שיט, אמא תמיד צודקת.
אני מרגישה כמו בפאקינג פרוייקט לחירבון.
בדיוק כשאני בשלבי סיום הפרוייקט, אני בודקת בפלאפון שלי כמה זמן נותר עד לתחילת השיעור הבא- שיעור ספרות.
חצי שעה.
אה, אז זה לא לקח הרבה זמן כמו שחשבתי שזה יקח.
אני מורידה את המים ויוצאת מהתא, שוטפת את ידיי, ומחשבותיי מרחפות אוטומטית שוב אל אריקה.
במה היא אשמה? בזה שרק רצתה ליהנות ערב אחד, ורצתה להגיע לאינטימיות עם הנער המזויין שהיא דלוקה עליו?
גם אני הספקתי לחוות, לצערי, עשרות הטרדות מיניות בחיי הקצרים, ואם יש לי הזדמנות להיות שם למען מישהי שחווה דבר דומה, זו חובתי.
אני לא יכולה לשתוק על כך, וחייבת לעשות משהו בנידון.
כאילו מחשבותיי קישרו בינינו, אני מבחינה דרך מראת הקיר בנערה שנכנסת לשירותים במהירות, בוכה בהיסטריה- אוי אלוהים, זו אריקה!
היא בטח נכנסה לשירותים שכאן, כדי להתבודד ולהתרחק מכל ההמולה שיש עליה בקומת השכבה שלה.
אני מיד מסתובבת והולכת לכיוונה, אלא שהיא כבר נכנסת לתא ונועלת אותו.
קולות הבכי שלה מצערים אותי.
אני מתקרבת אל התא, ודופקת על הדלת בעדינות, "אריקה?".
היא משתנקת בבהלה. "מ-מי זאת?"
"קריסטיאן קלנמן, משכבת י"א...אפשר להיכנס? אני רק רוצה לדבר. שמעתי מה קרה," הקול שלה רועד, "אני לא רוצה לדבר על זה."
אני מדברת בקול רך, "אריקה, אני בצד שלך. בבקשה, בואי נדבר. אני מבטיחה שלא אשפוט אותך, אני רק רוצה לעזור לך." אחרי שניות בודדות של היסוס היא פותחת את הדלת, ואני נכנסת במהירות אל תא השירותים, ונועלת את הדלת מאחוריי.
היא יושבת על הרצפה, פניה חיוורות ורדופות.
אני מתכופפת לצידה, מלטפת את כתפה. מבטה מושפל מטה והיא מנגבת את אפה בגב כף ידה.
"אז מה, כולם מכירים את השם שלי כבר, נכון?"
דמעות זולגות מעיניה ואני מחבקת אותה בחוזקה, ואז משחררת את ידיי ממנה באיטיות, לוקחת נייר טואלט ומושיטה לה כדי שתנגב את אפה. היא נרגעת מעט, ואני שואלת, "את יכולה לספר לי מה קרה?"
עיניה הכחולות מביטות בי, וכשהיא רואה את הדאגה הנשקפת מעיניי, היא מתנשפת ומתחילה לספר בקול חלש, "זה...זה התחיל במשחק 'אמת או חובה' במסיבה שהייתה בסוף השבוע, כשהסכמתי להוריד את החולצה שלי כי...כי ראיתי שלירון שטרן היה שם במעגל...הייתי דלוקה עליו כבר מכיתה ז'...חשבתי שזו הזדמנות טובה למשוך את תשומת הלב שלו אליי...וזה הצליח, כי אחר כך עלינו לקומה העליונה, והיינו בחדר לגמרי לבד ו..." קולה נשבר והיא בוכה. "הוא צילם אותי ו...לא ייחסתי לזה חשיבות. בסך הכול רציתי למצוא חן בעיניו...לא ידעתי שאגלה שהוא השטן בהתגלמותו."
היא בולעת בקושי וממשיכה, "הוא הפיץ את התמונות האלה כבר ביום שבת, בקבוצת הוואטסאפ של השכבה שלנו, והיום בבוקר הגעתי ו..." פיה יבש והיא מתקשה להמשיך, אז אני פותחת את התיק שלה ומושיטה לה את בקבוק המים שלה כדי שתשתה ממנו.
לאחר כמה לגימות היא ממשיכה, "הם השיגו אפילו את המספר שלי, בטח מהקבוצה של השכבה, ובמשך כל היום לא מפסיקים להתקשר אליי מחסוי או לשלוח לי הודעות עם תמונות של האיברים שלהם והזמנה שאבוא אליהם הביתה בתור... בתור זונה..." היא מייבבת בבכי מר.
אוי אלוהים, אז זה המספר שלה שמופיע על כל הפוסטרים...
עד כמה רע יכול להיות בן אדם, שהוא מתאכזר ככה לילדה?
אני לא רוצה לשאול אותה אם היא יודעת מה האינטרס של לירון לעשות לה דבר כזה, כי שום מניע לא מצדיק מעשה שכזה.
היא מתייפחת בבכי מצמרר, ״זו אשמתי. זו אשמתי. לא הייתי צריכה לשתות כל כך הרבה, להוריד את החולצה מול כולם, ובטח שלא לעלות איתו לחדר. אם ההורים שלי יגלו את זה הם יהרגו אותי."
אני מקמטת את מצחי. "אבל אריקה...זו לא אשמתך. היית שתויה, ונתונה ללחץ חברתי. לא היית במצב נורמלי, ולא יכולת לקבל החלטה שקולה. וגם אם כן, והיית פיכחת לחלוטין, אין לאף אחד את הזכות לעשות שימוש בתמונות האלה שלך ככה לרעה ולהפיץ אותן."
אני בהלם שההנהלה לא מתערבת, אבל הרי זה ברור שלא יתערבו.
עד שמישהו כאן לא מתאבד, לא אכפת להם מכלום, אלא רק מאחוזי ההצלחה בבגרות של תלמידי בית הספר.
אני מלטפת את פניה ומביטה בכנות מוחלטת אל תוך עיניה, "אריקה, תסתכלי עליי.״ היא מישירה אליי את מבטה, ״אני נשבעת שאני אטפל בכל מי שהכאיב לך ככה. מובן? אז תבטיחי לי שלא תשפילי את הראש שלך יותר. לכי בראש מורם. את יפהפייה, ויש לך חזה שווה." אני מחייכת והיא צוחקת מעט במתיקות.
אני ממשיכה, "שאף אחד לא יגרום לך להרגיש אשמה. את. לא. אשמה. את מבינה אותי, אריקה?" היא מהנהנת. "יופי. את יכולה להביא לי את הפלאפון שלך? אני רוצה לשמור אצלך את המספר שלי.״ היא מושיטה לי אותו, ואני שומרת את המספר שלי באנשי הקשר אצלה, ומחזירה לה אותו. ״אל תהססי להתקשר אליי לגבי כל בעיה, או אם את אפילו רק רוצה לדבר. אוקיי?" היא מהנהנת.
"ודבר אחרון- את יכולה רק להגיד לי איפה אני יכולה למצוא את לירון הבן זונה הזה?"
עיניה בוהקות, "כן, בטח...הוא עכשיו בשעתיים מתמטיקה. הוא אמור לצאת להפסקה בקרוב."
*
אני מנצלת את הדקות האחרונות לשעת החלון שלי והולכת לבניין של חטיבת הביניים.
לא אכפת לי לבזבז את כל ההפסקה הקרובה באיומים על לירון שטרן, ואפילו לאחר לשיעור האחרון במערכת שלי היום- שיעור ספרות. השקט הנפשי של אריקה חשוב יותר בעיניי.
צלצול ההפסקה מתנגן כשאני עולה במהירות במדרגות אל הקומה של שכבת ט׳, כל צעד מלבה את הכעס בתוכי יותר ויותר.
ביקשתי מאריקה שתראה לי תמונה של לירון, כדי שאוכל לזהות אותו.
אני מגיעה לקומה ומתקדמת לאורך המסדרון, דמי רותח כשאני רואה במו עיניי את הפוסטרים המכסים את הקירות מכל עבר, ואז אני מביטה קדימה, ומבחינה בדיוק בנער מהתמונה- נער רזה, דיי נמוך, עם עיניים שחורות ושיער הצבוע בבלונד.
הוא עומד ליד הלוקרים, מוקף בחבריו, מדבר איתם בקולי קולות.
אני לופתת את רצועות התיק שלי ומתקדמת אליו בצעדים זועמים. "היי, אתה." הוא מסתובב, חבורת הנערים המקיפה אותו שורקים לעברי, והוא צוחק כלא מאמין למראה עיניו. "אווו...את מי אני רואה פה? במה זכיתי שקריסטיאן קלנמן מדברת דווקא איתי? או שבעצם חטאתי, ובאת להטיף לי מוסר? להעניש אותי?" הוא קורץ ומלקק את שפתו התחתונה.
קיא מזדחל במעלה גרוני, ואני כמעט מטיחה אגרוף בפניו. "תקשיב, ילד. אני לא באתי לכאן כדי לפטפט עם אפס כמוך. אם אתה חושב שכן, תסתכל על עצמך במראה ואז תבין למה אתה טועה. באתי להודיע לך שאתה צריך להתנצל בפני אריקה."
הוא צוחק, צחוק אמיתי, בפראות, מסתובב לחבריו והם מצטרפים אליו. "אריקה? הזונה הזאת שהתחננה למצוץ לי ת'זין?" נחיריי רוטטות בזעם למראה הזלזול שלו, והוא מסתובב חזרה אליי. "אני מצטער, אבל אני לא מתנצל בפני נשים, בטח ובטח שלא בפני זונות. אני לא אשם בזה שהתחננה למצוץ לי ת'זין, אז שתישא בתוצאות."
אני חושקת את לסתי.
לא לחבוט בו עדיין, קריסטיאן.
תני לו הזדמנות אחת להתחרט לפני שתהרסי לו את שנות נעוריו בחטיבה ובתיכון.
אני מחייכת בהפתעה, "רגע, יש לך כזה בכלל? אם כן, לאן הוא ברח בכל התמונות שהפצת? אתה מספיק גיבור כדי לחשוף תמונות עירום של נערה מסכנה, ואת ה'זין' שלך, לא?" אני זוקרת את סנטרי וממשיכה בקול קר, "אהההה. אני מבינה למה. התביישת לחשוף את הזין הקטנטן שלך בפני כולם, אז דאגת לחתוך אותו מכל התמונות."
הוא מגחך, "קטן? בובה, אני תמיד יכול לקחת אותך לשירותים ולהראות לך מקרוב איזה זין מרשים יש לי." החבורה שמאחוריו מריעים.
הו, איזה כיף לקבל הטרדה מינית באמצע היום.
אני נועצת בו מבט נוקב, ועל אף המאמצים שלו להיראות גיבור ליד חבריו, אני רואה שהוא מפחד, ועיניו קופאות במקומן. "תקשיב. אתה כנראה צעיר מדיי, ולפי הצורה שבה אתה מעז לדבר אליי, אני מבינה שמעולם לא שמעת על סיפור ׳גיא פוזנר׳. תשאל את החברים שלך על מה אני מדברת בזמנך הפנוי, ואז תבין שהתעסקת עם האישה הלא נכונה."
הוא צוחק, אבל אני מזהה בבירור את החשש בפניו, "עצם זה שאת אישה גורם לי להיות בטוח לגמרי שלא תצליחי לאיים עליי."
אני מטה את ראשי, "יפה, יפה...גם שוביניסט, גם מטרידן עם פוטנציאל להיות אנס, וגם עם זין קטן? וואוו, מעניין מה אמא שלך תחשוב כשתבין שסחבה אותך תשעה חודשים ברחם שלה, רק בשביל שבסוף תלד גוש חרא מהלך."
הוא חושק את לסתו ואני ממשיכה במרץ, "אתה צריך להיות אסיר תודה על שאני נותנת לך בכלל הזדמנות כדי להתחרט על כל מה שעשית," הוא יורק חזרה לעברי, "את זו שצריכה להיות אסירת תודה על שאני לא בועט לך בפנים על איך שאת פותחת את הפה שלך עליי."
אני קופצת את ידיי לאגרופים. "הו, תקשיב לי טוב, חתיכת חלאה." אני חותכת את המילים בין שיניי ומתקרבת אליו. אני גבוהה ממנו. הוא עומד במקום, זקוף, אבל עיניו רועדות. "יש לך יומיים כדי להתנצל בפני אריקה. התנצלות פומבית, פנים מול פנים."
"ואם לא? מה כבר תעשי לי? תזרקי עליי את אחד מפונפוני המעודדות שלך?" אני אומרת בקול נמוך וזועם, "עדיף לך להתנצל, אחרת לא תשכח לעולם את מה שאעשה לך אם לא. לא תוכל להראות את הפנים שלך עוד בבית הספר מירוב בושה."
הוא פולט בגיחוך, "מה שתגידי, חמודה." אני שומרת על הטון הנמוך שלי. "ארבעים ושמונה שעות מעכשיו, חמוד. אל תתגרה במזלך."
*
•דין•
הדקות האחרונות של שיעור ספרות עוברות באיטיות מוגזמת.
בלילה ההוא, אחרי שקוברה מינה אותי לתפקיד שומר הראש של הבת שלו ודיבר בטון המאיים שלו על חוקיי הברזל העיקריים שעליי לציית להם בעת מילוי תפקידי- הוא שלח אותי לקבל תדרוך מלא אצל הזונה הפרטית שלו, סגנו האישי אדגר. הוא הסביר לי כיצד אני הולך למלא את התפקיד הנכבד באופן חשאי, כך שלא יעורר את חשדה של קריסטיאן או את של התלמידים הסובבים אותה.
אנשיו של קוברה דאגו ל"סידורים" כך שאשתלב בבית ספרה בצורה טבעית ואמלא את שליחותי בצורה המיטבית.
לכן, למשל, המערכת שלי כמעט זהה לחלוטין לזו של קריסטיאן.
המקצוע הזה הוא פאקינג דבילי.
אנחנו לומדים על שיר פואטי מזויין והמורה מסביר עליו בצורה נרגשת.
זה השיעור השמיני והאחרון במערכת להיום, ועל אף שרוב התלמידים כבר לא מפוקסים, יושבים על קצה הכיסא בחוסר סבלנות או נרדמים על השולחן, קריסטיאן יושבת בשורה הראשונה של הכיתה, כותבת במחברתה בקדחנות את מילותיו של המורה, על אף שהוא חילק לנו כבר סיכום מודפס.
על כל שאלה שהוא שואל היא מצביעה ועונה בהתלהבות, מפרטת את התשובה ונותנת כמה נימוקים, על אף שהמורה מבקש רק פאקינג נימוק אחד.
אני שומע אנחות עצבים של תלמידים וגלגולי עיניים למראה המרץ שלה.
כנראה שאני לא היחיד שחושב שהיא בלתי נסבלת.
הדקה האחרונה לשיעור מגיעה, והמורה מנצל אותה ואומר, "שיעורי בית, שמונה שאלות על השיר, להגשה עוד השבוע. לשלוח אל כתובת האימייל שלי, שכתובה על הלוח."
וכמובן שאני לא צריך לבצע אותה.
במבט אחד ממני עמוק לתוך אישוניו, אפעיל עליו את כוח הכפייה שלי ואומר לו שהגשתי לו את העבודה.
הצלצול מרעיש בכיתה והתלמידים נוהרים לצאת, וכך גם אני.
תודה לאל שהצלצול שם סוף לפירוטים האין סופיים והקודחים בראש של קריסטיאן.
אני נוסע מהמקום במכונית השחורה הקלאסית שלי, וכשאני מגיע למקום מגוריי, אני מחנה אותה בחנייה האחורית.
אני נועץ את המפתחות במנעול דלת הכניסה ומסובב אותן, פותח אותה וטורק אותה בקול מאחוריי.
אני זורק את התיק המזויין על הרצפה והולך ישירות אל המקרר, מוציא בקבוק זכוכית המלא עד חציו בדם איילים, לוקח כוס ויסקי ריקה בידי והולך לסלון.
שמש הצהריים חודרת דרך חלון הזכוכית הרחב שמוצב לכל אורך הסלון, אני מניח את ארוחת הצהריים שלי על שולחן העץ ומתיישב על הספה הסמוכה לו באנחה.
אני מכין לי כוס מלאה בדם, נשען לאחור ולוגם ממנה. אני מגרגר מעט את הדם בגרוני, מגרה את בלוטות הטעם שלי לפני שאני בולע אותו, ומרגיש איך הוא מרגיע אותי.
אני בוהה במסך הטלוויזיה הכבוי המקובע לקיר שמול הספה.
אני וליאון קיבלנו את הבית הזה בירושה מצוואתו של דוד של אמא שלי. הוא גילה שנותרנו בחיים, ולפני שמת הספיק להוסיף אותנו לצוואה שכתב, ורצה שיהיה לנו בית לחזור אליו.
נכון, זהו בית פרטי רחב של שתי קומות, מאובזר ומרוהט ברובו מרהיטים עתיקים ואיכותיים, אבל עבורי זהו רק מקום להתגורר בו.
המקום הזה אינו הבית שלי.
מעולם לא היה לי בית.
רק בשנה בה האבא הביולוגי שלי סוף סוף עזב את הבית, בזכות לחץ אדיר מצידו של לרסון, הרגשתי מעט מתחושת השייכות, למקום החם שנקרא בית.
אלא שגם זה היה לזמן קצר, ולפני שהספקתי להתרגל למושג הזה, קוברה גזל ממני אותו.
אני מוזג לי כוס נוספת ושותה ממנה.
לא חשבתי שהבת של פרד פאקינג קוברה, תהיה כל כך...לא ייצוגית עבורו.
כן, יש לה משמעת נוקשה בלימודים, ואפשר לראות שהיא פרפקציוניסטית בצורה מבחילה, אבל הרושם שנתנה לי היה מגוחך.
אם לא היו אומרים לי שזו הבת שלו, לא הייתי מנחש מעולם שזו היא.
נכון, צריך קצת להתאמץ כדי לעצבן אותה, אבל אפשר לעשות זאת כמעט בקלות, אם יודעים ללחוץ לה על הכפתורים הנכונים.
היא לא מרוסנת לגמרי. האישיות שלה לא לגמרי הדוקה וחד-משמעית.
נראה שקוברה נסה לתת לה חינוך מסויים, אבל היא לא קלטה אותו. היא חיקוי זול ובכלל לא מוצלח שלו.
אני מתלבט אם התיאור הכי מתאים לה הוא טיפשה, יהירה, מגוחכת, מעצבנת או מעוררת רחמים.
אולי פשוט כולם ביחד.
כן, היא גם מאוד יפה. במובן הכי שטחי של המילה, כי הפנימיות שלה חלולה.
אני מזהה בה רוח לוחמנית שלגמרי משעשעת אותי.
היא מרדנית קטנה, ואני בטוח שזה נולד מתוך חמדנות ופינוק יתר.
היא ילדה מפונקת שנולדה לעושר רב ולחיי תענוגות, חיים שבנויים על גופות ומוות שרוחש מכל פינה ואופף את משפחתה.
הבעיה הכי גדולה בחייה היא כנראה שקיבלה רק 99 במבחן או שהשיער שלה לא הסתדר בבוקר כמו שרצתה או שאבאל'ה לא הרשה לה לחזור מאוחר הביתה כמו כל הנערים בגילה.
היא לא יודעת מה אלו חיים שרוחשים מוות.
היא לא יודעת מה זה לאבד את האנשים שמהם הלב שלך מורכב.
וכשאתה מאבד את האנשים היקרים לך, שכל אחד מהם הוא חלק מהלב שלך, אתה מאבד גם את החלקים האלה, עד שאתה נותר ללא לב.
נותר בי פירור זעיר של רגש, רק בגלל שליאון חי.
אבל הוא זניח, בהתחשב בצורה בה הוא מאכזב אותי, פעם אחר פעם.
בעודי ממשיך להרהר עמוק במחשבותיי אני מושיט יד אל בקבוק הזכוכית, מוזג לי עוד מהדם, ומזווית עיני מבחין שרק טיפות בודדות נוטפות אל תוך הכוס.
לעזאזל, לא שמתי לב שגמרתי אותו כבר.
אני קם והולך אל המקרר. נותר בו רק מיכל מתכת אחרון שמלא בדם.
שיט, אני שותה יותר מדיי דם לאחרונה.
זה סימן לעצבים המתגברים שלי.
אני לא יכול להתעלם מהדחף שחונק את גרוני בשבועות האחרונים.
אני מנסה להדחיק אותו עם הדם, אבל לא מצליח, לעזאזל, וקריסטיאן רק מגבירה אותו.
התגעגעתי לרצוח.
התגעגעתי לריגוש כשאתה לוגם מצערו וסבלו של אדם אחר.
כבר כמעט חודשיים שלא רצחתי אף אחד.
וזה מביא אותי לסף העצבים שלי.
כמובן שכחלק מחבר נאמניו העל-טבעיים של קוברה, אני רוצח רק במסגרת הפעילות שלי תחת פקודתו.
זה מוריד מעט מההנאה.
צלצול הפלאפון שלי קוטע את מחשבותיי. כאילו קוברה מרגיש בי, אני מרים אותו, ועל צג המסך מופיע שמו של אדגר. אני מקבל את השיחה.
קולו של הכלב בוקע מעבר לקו, ״טרוצקי.״
אני נאנח. ״כן, אדגר.״
״תשמח לשמוע, כי מגיע לך ׳פרס׳. תבוא לקחת אותו, במקום הקבוע, בעוד יומיים בחצות.״ הוא מנתק מיד.
חיוך זחוח מופיע על שפתיי, כשתחושת סיפוק עוברת בדמי.
לקוברה קיימת שיטת הוצאה להורג ייחודית ביותר, שהוא משתמש בה בעיקר על בוגדים מאחוות הציידים- הם מענים את האדם שנמצא כבוגד בצינוק מבודד במשך שבועות, חודשים, ולעיתים אפילו שנים, עד שהוא מאבד כל שמץ של שפיות, ומתחנן שירצחו אותו.
קוברה משתדל שלא לרצוח מיד.
קודם הוא מדלה מהם מידע באמצעות שיטות עינויים מחרידות במיוחד, ועד שהוא לוגם את כל חייו של האדם, את כל שפיותו, ושם לב שלא יתרום לו כלום יותר- הוא מורה להוציא אותו להורג.
ושיטת ההרג אינה מנחמת יותר מהעינויים.
להפך. היא גרועה יותר.
האדם מת בצורה הגרועה ביותר שאפשר למות.
התחנה האחרונה שלהם, היא אצלי.
׳פרס׳ הוא שם קוד לאדם שהגיע זמנו להירצח בעינויים, ובכל פעם נבחר אחד מהיצורים העל טבעיים המשתייכים לחבר נאמניו של קוברה, שזוכה לפרס הזה.
וקוברה מרבה לתת לי את הפרס הזה, כי הוא מחבב את הדרך בה אני טורף אותו כולו.
הדם שלהם, גרגיר החיים האחרון שלהם- הוא הפרס שלי.
פרס שאני תובע באכזריות.
____________________________________
אשמח אם תצביעו לפרק!😚❤️
קוראים אהובים שלי!!😍
איך עובר עליכם החג?❤️
כפי שאתם בטח שמים לב, הפרקים הולכים ונהיים יותר ארוכים.😊העלילה תופסת תאוצה, וזה ממש מרגש ומשמח אותי.
תודה לכם על כל התגובות החמות וההצבעות, זה משמח אותי בטירוף, וממריץ אותי לכתוב עוד ועוד ועוד.🥰❤️
אעשה לכם ספוילר קטנטן ורק אגיד שהפרק הבא הולך להיות מצחיק במיוחד.😂
אז ספרו לי בתגובות! נהניתם מהפרק?
אני אישית נקרעתי מצחוק מג׳וני, הערכתי יותר את קריסטיאן, ונמשכתי עוד יותר לדין...🥵
אשמח אם תעקבו אחרי העמוד שלי באינסטגרם: Romalstories@, לעוד עדכונים ואפילו ספוילרים😉
אז עד הפרק הבא-
אוהבת ומעריכה מלא, רומל.🖤