התותח יורה והמשחק מתחיל
הזירה עגולה ומסביבה יש מנהרות הרוסות ופתחים, הזירה מוקפת דוקרנים חדים כתער, ולמעלה יש מושבים מאבן כמו באמפיתיאטרון, יש מין מסך מגן שמונע מאיתנו לראות מה יש מעליו.
כולם מסתכלים וסורקים את הזירה.
ברון, הנער החזק והמאיים רץ לקרן וחוטף סכין ארוכה וחדה, ותרמיל עם אוכל ושקש.
אני תופסת את הראש ומזנקת אל עבר הערימה המצומצמת, אני חוטפת משם חץ וקשת, שני סכינים ארוכות וחדות ללחימה, ותרמיל מלא חומר נפץ ואוכל.
אני גם לוקחת עוד תרמיל וגליל הדוק מלא בסכינים, המומחיות של ג'סיקה.
כל המתמודדים זה אחרי זה חוטפים מצרכים ונשק מהערימה, שלבסוף נשאר בה רק בד קנבס.
אני מניחה שהבד לא יזיק לי אז אני חוטפת אותו לפני האחרים.
אנחנו יושבים במעגל סביב הערימה, אוכלים ומדברים.
אני וג'סיקה מנצלות את הזמן בלבדוק את תוכן התיקים שלנו.
בתיק של ג'סיקה יש חמש תפוחים, קופסה עם פירות יבשים ושתי בקבוקי מים.
תכולת התיק שלי דומה רק שאצלי יש גם קופסת גפרורים.
בתיק חומרי הנפץ יש חמש פצצות, ושקית עם קליעים מחוררים.
אני מורידה את אשפת החיצים מגבי ומשחילה על כל חוד קליע, למקרה חירום.
למרות הברית שכרתנו, עדיף לא ליהיות שאננות.
ג'סיקה הולכת לישון ואני שומרת בינתיים, אנחנו יושבות ממש מול פתח המנהרה המפוצצת, חבויות בצללים.
ברון מדליק מדורה, ושני מיועדים מצטופפים סביבה, כל השאר ישנים.
עיני מתחילות להעצם, ואני דוקרת את עצמי בעזרת סכין כל פעם, כדי לוודאות שאני ערה.
הסכין נשמטת מידי.
אני מתחילה להרדם עד שאני שומעת צווחה דקה ומקפיאה.
אני קופצת ושולפת את הקשת שלי ומכוונת לכיוון הקול.
בתוך המדורה שוכבים שני המיועדים, גופותיהם עולים באש.
אני עוד מספיקה לראות את ברון בורח משם.
בוגד.
אני מקימה מהר את ג'סיקה ואנחנו רצות לתוך המנהרה ומתמקמות בכוך בקיר.
"מה… מה קרה?" היא שואלת ועיניה הגדולות מפוחדות.
"ברון רצח שני מיועדים" אני אומרת בכעס.
"הוא בגד בנו" אני בועטת באבן שמשמיעה קול פיצוץ שהיא פוגעת בקיר הנגדי.
"למה חשבנו שבאמת נשרוד ברית כזו?" אני כועסת ממש.
כי זו היתה הזדמנות היחידה שלנו לצאת מפה בחיים.
אני חושבת לעצמי בשקט, ולא משתפת במחשבותי את ג'סיקה.
"טוב צריך לחשוב על אסטרטגיה, בטח ברון ילך לרצוח עוד מיועדים מתי שהם ישנים, אבל עוד מעט בוקר אז כנראה שלא…." אני מנסה לחשוב מה לעשות.
כל המיועדים פה חזקים, בקרב אחד על אחד בחיים לא ננצח אותם…
"מלכודת" אני פולטת.
"מה איז?" היא משיבה, ומתעסקת בנעליה.
"נצטרך לטמון למיועדים מלכודת. כשחושבים על זה זה גאוני"
"אבל אין לנו חומרים למלכד..." היא משיבה.
"למה את חושבת שלא?" אני אומרת, ועל פני מופיעה חיוך שטני.
"אני אוהבת את איך שהראש שלך עובד" היא אומרת בחיוך.
אני שולפת פצצות ותפוחים מהתיק.
"ג'סיקה תוכלי לרוקן את כל התפוח מבפנים?"
"למה…? רגע… את גאונה!"
אני מושיטה לה את התפוחים והיא חותכת את החלק התחתון שלהם.
היא משתמשת בסכין ומקלפת את כל בשר התפוח, אנחנו אוכלות אותו וממשיכות בעבודה, חשוב שנמהר, כי כל שניה עלול מישהו לבוא לפה.
אחרי שחמש התפוחים מרוקנים מתכולתם, אנחנו דוחפות לבפנים חומרי נפץ וסוגרות עם החלק החתוך, התפוח נראה כמו תפוח רגיל, ולנו יש את מתג ההפעלה.
המלכודת מוכנה.
"אז מי יהיה הקורבן הראשון?" היא אומרת בסרקזם, אבל זה באמת מה שהולך לקרות.
"אני חושבת שצריך להסתכל בזירה, לראות מי הכי פגיע עכשיו"
אחנו מארגנות את התיקים ומטפסות מהכוך.
הזירה העגולה ריקה, מלבד גחלים ושתי ילדים עליהם.
אנחנו משתדלות להתרחק מהגופות וממשיכות למנהרות.
אנחנו נכנסות בשקט למערה שנראת קטנה יותר, מתוך מחשבה ששם יהיה מיועד פגיע.
המנהרה יחסית קצרה ובסופה אנחנו רואות תיק עם אוכל.
אבל בעליו לא נראה בשום מקום.
אנחנו סורקות את האזור ולא מוצאות אף אחד, כנראה התיק נשכח פה.
אני מגלגלת תפוח לעבר התיק, ושתינו מתרחקות ככל הניתן מהתפוח.
אצבעותי רועדות אבל אני לוחצת על המתג.
קול נפץ נשמע והמערה מתחילה לרעוד, הפצצה שלנו מוטטה את כל הקיר ועוד שניה התקרה תקרוס.
אנחנו רצות בשיא המהירות, זונחות את כללי הזהירות והשקט שלנו.
הם לא יעזרו אם נימחץ למוות.
הריצפה רועדת ומלאה סדקים, ואנחנו מועדות ונופלות אבל לא עוצרות.
בשלב מסויים סדק נפער לרגליה של ג'סיקה והקרסול שלה משמיע קול ריסוק.
אני תומכת בה ואנחנו מדדות החוצה לעבר היציאה.
בדיוק שניה אחרי שעברנו בפתח, המערה קרסה.
אני יושבת ליד ג'סיקה שמתאמצת לא לצרוח בכאב ומנסה לראות מה חומרת המכה.
זה נורא.
אני לא מרפאת, במחוז למדתי לירות בחץ וקשת כדי לתפוס עופות מים, אבל לא צריך ללמוד רפואה בשביל להבין שהמצב לא טוב.
הקרסול שלה אדום ונפוח, והרגל של בזווית קטנה.
אני נותנת לה לשתות מים ומחפשת דברים שיעזרו לי לקבע את רגלה.
אני שולפת את בד הקנבס וקורעת אותו לגודל מתאים,אני מרטיבה אותו מעט ושוטפת גם את רגלה במים.
אני עוטפת את כף רגלה והקרסול בקנבס הרטוב, והיא מזדעקת בכאב.
כדי לייצב את הקנבס אני מקבעת אותו גם עם אחד מהחיצים שלי.
אני מחפשת ולבסוף מוצאת שתי מקלות ארוכים וחזקים שישמשו אותה לקביים.
היא נעמדת ומנסה ללכת, ומפיה נשמעת צעקה קטנה של כאב אבל היא מחניקה אותה במהירות.
"מצטערת… אני לא שולטת בזה" היא לוחשת לי ומחניקה יפחה.
אני עוזרת לה לדדות לעבר המערה שלנו, ואז ניזכרת ששכחתי את תרמיל חומרי הנפץ ליד ההריסות.
אני ממהרת להביא את התיק וכבר מתחילה לחזור שלפתע אני מרגישה משהו קר ננעץ בגבי התחתון.
שדה הראיה שלי מוצף לבן ואני שולפת ביללה את הסכין שנעוצה בגבי.
מאחורי עומדת נערה שחומה בעלת שיער שחור מתולתל, ועל פניה מבט של הפתעה ושנאה.
היא מנסה לנעוץ בי שוב את הסכין הארוכה שלה, אבל אני חומקת במהירות.
אני מאבדת יותר ויותר דם ואט לאט אני מרגישה שאני עומדת לקרוס.
הפעם הסכין ננעצת בבטני והדם זורם במהירות, וזה השלב שאני נופלת לרצפה.
הנערה מגחכת ומרימה את הסכין למכה אחרונה ואני משלימה עם המוות הקרב ובה.
לפתע אני שומעת חבטה ואחריה צרחה, אני פוקחת את העיניים ורואה את הנערה זרוקה על הריצפה, ומפיה נוזל דם.
היא מתנועעת חלושות וג'סיקה משליכה עליה סכין.
אני מסבה את מבטי בגועל ושומעת אותה מיללת ומתה.
אני פונה לג'סיקה שבודקת את מצבי.
"תודה ג'ס…. מזל שיש לי אותך" אני מחייכת חלושות, ושוקעת בשינה.
בחלום אני רצה במערות הזירה, אבל משום מה המערות כחולות בוהקות.
מערה אחת תופסת את עיני, היא גדולה ולבנה כמו שלג.
אני נכנסת והדי הצעדים שלי נבלעים בקירות.
לאט לאט המערה ניהית חשוכה יותר ולבסוף אני מעיזה להדליק גפרור, אני מסתכלת לאור האש בקיר.
על הקיר מאויירות פנים של אדם. אני מתכופפת ומביטה בציור.
נדמה שהציור נמתח ונקרע ונמלא בצבע. ולפני עומד אדם עם הפרצוף.
אני צורחת והוא בולע אותי.
עכשיו אני שוכבת על מצע רך של דשא ירוק, לצידי יושבת ג'סיקה, ומאחוריה רכונות כמה טציות.
"למה התעוררת איז?" היא שואלת ומטה את ראשה הצידה, כמו ילד קטן שלא מבין.
"לא נורא," היא אומרת בחלומיות.
"מחכה לך שינה ארוכה מאוד" היא מורה לטציות לבוא.
אני צורחת בזמן שהן נושכות אותי.
𖧷𖧷𖧷
האמת שלא אהבתי על כך את איך שהפרק יצא אבל אשמח שתגידי לי את דעתכם💜
תצביעו אם אהבתם זה נותן לי מוטיבציה להמשיך, וזה לא קשה💜
תודה רבה🙂