the first hunger games

פרק 1

"מה את חושבת לעצמך?!" צועקת עליי אשלין תוך כדי שהיא משפשפת את הצלחות.
"מצטערת מצטערת" אני זורקת לעברה ומרימה את הצלחת ההפוכה, כל הסלמון, פרוסת לחם האצות, הדג ברוטב... הכל על הרצפה.

אני נאנקת בעצבנות ומתחילה לנקות, חצי שעה עד שהכל נקי.

אני נעמדת ומיישרת את חולצתי, חולצה צהובה לימונית מעל מכנס קצר ושחור, בגד רגיל.
אני חוזרת לחדרי וטורקת את הדלת, קולותיה של אשלין עוד בוקעים מהמטבח.

אני נשכבת על מיטתי ומביטה על התקרה, התקרה שבגיל 5 כיסיתי בכוכבים צהובים מבהיקים ונוצצים...
אני שוקעת בחלום בהקיץ, מתכרבלת בפוך הנעים והרך.

"איזדורה את מתארגנת?"
אוך שוב זאתי.
אני קמה ממיטתי הנוחה והולכת לחדר האמבטיה.
אני מתקלחת ושוטפת מעליי את הדאגות שמכרסמות בי מהרגע שהחליטו על הכינוס בכיכר המחוז.
כעבור חצי שעה אני יוצאת רעננה ונקיה מהמקלחת, מסורקת, ולבושה בחולצה לבנה מכופתרת וחצאית לבנה תואמת.

בניגוד לכל שאר האנשים במחוז, לא התחברתי לתעשייה הימית, החלום שלי לא היה ליהיות דייגת או לשוט בספינות, הוא היה ליהיות אסטרונאוטית.
חלום שנקבר עמוק בפנים, כי הוא לא אפשרי.

אני יוצאת מחדרי ונתקלת באריק.
"את בסדר?" הוא שואל בלגלוג.
"כן אני בסדר אריק" אני אומרת בהדגשה ומושכת את עצמי מאחיזתו.
הוא לא מרפה מידי. "תיזהרי בפעם הבאה לאן את הולכת" הוא אומר בשנאה ודוחף אותי אל הדלת.
כולם כבר בחוץ מחכים לי, אני מזעיפה מבט אל אשלין שמחזירה לי מבט דומה, ואנחנו מתחילים ללכת.

מחוז ארבע הוא מחוז יפיפה, האוויר מלוח ויש ריח של ים בכל מקום, הבתים נמצאים על רצועת החוף, שתמיד ניתן לראות שם ילדים קטנים משחקים בחול או טובלים במים, אבל היום החוף ריק, כי כולם חייבים ללכת לכיכר.
אני מסתכלת על הים, הוא בגווני כחול ירוק מנצנצים, ויש לי מין הרגשה מוזרה כזו, שיעבור הרבה זמן עד שאראה אותו שוב.

"איז למה לא התאפרת? הנשיאה אמרה במפורש לבוא בלבוש מכובד!" אימי אומרת ומלטפת את שערותי.
"אני בכלל לא מבינה למה צריך ללכת לאספה הטיפשית הזו" אני רוטנת.
"אויש נו, זה בטח אספה כמו הקודמת שבה הודיעו לנו על הקיצוצים במזון ומשאבים בגלל ההתקוממות, לא שנפגענו מזה, אחנו אחת מהמשפחות הכי אמידות במחוז" אמי אומרת, ומוודאת שאת החלק האחרון במשפט כל המחוז ישמע.
"חוץ מזה," -היא מוסיפה- "זו הזדמנות נפלאה ללבוש את החולצה החדשה שקניתי לך!" היא אומרת בשמחה.
הדבר שהכי בא לי לעשות עכשיו הוא לשרוף את
החולצה הזו. אני רוטנת לעצמי בשקט.

לכל אורך הדרך אני משתדלת לא להראות ילדותית מידי, או מעצבנת מידי, או עצבנית, ולא להתלונן יותר מידי (אם כן אז בשקט לעצמי), אבל בשום אופן לא לתת לאריק סיבה לרדת עליי שוב.