the first hunger games

פרק 2

אני צועדת אל הבמה ונעמדת ליד אסטריה, ומסתכלת למטה.
אמא בוכה בשקט לתוך מפית בד, אבא מחבק אותה, ובוכה איתה, אשלין בוהה בי ולא מבינה מה קורה, ואפילו אריק מוחק לשניה את חיוכו המלגלג, אבל הוא חוזר כעבור דקה כאילו נזכר פתאום מי עומדת על הבמה והולכת למות.
אסטריה מחייכת אלינו חיוך עצוב, שכנראה מבטא את העצב שאסור לה להראות.
"מי יתן והסיכויים יהיו לטובתכם!" היא מסיימת בחיוך ומובילה אותנו פנימה אל אולם הצדק.
אוכפי שקט תופסים בי ובדרו וגוררים אותנו לחדר קטן ונועלים את הדלת. שלא נצליח לברוח.
אני מתיישבת, עדיין לא מעכלת את מה שקרה עכשיו.

צעדים מתקרבים ואני מרימה את מבטי, מחכה לראות מי ייכנס בדלת הנעולה, אלה משפחתי.
אמי מתיישבת לידי על הספה, מחבקת אותי ובוכה. אבא מנגב את הדמעות ומביא לי שרשרת עדינה שמושחלת עליה פנינה קטנה ועדינה, נוצצת ובוהקת. השרשרת שעברה דורות במשפחה.
"אמא ואבא... תודה רבה על כל מה שעשיתם בשבילי.... אני אנסה להצליח... אני מבטיחה" אני אומרת בין שטף הדמעות.
"אנחנו מאמינים בך איז, ואוהבים אותך כל כך, את מסוגלת".

אשלין מחבקת אותי ופורצת בדמעות, שתינו מביעות צער על כל אי ההבנה בינינו במהלך השנים, על הריבים המטופשים, שיכולנו לנצל את הזמן הזה לליהיות ביחד, ליהיות אחיות אוהבות.

אריק בוהה בי, ומגחך אליי, משתדל שאשלין לא תראה את הגיחוך המעליב, אבל היא רואה.
היא נעמדת מול אריק ועל פניה מבט מאיים ורצחני.
"איך אתה מעז להתייחס ככה לאחותי!" היא צורחת, ומדגישה כל מילה בסטירה על פרצופו.
"שלא תעזי להרים עלי יד אישה!" הוא יורק מפיו.
"אישה? אישה?! זו מי שאני? אדם מנוול שכמוך! תתרחק ממני! אני לא רוצה קשר איתך!" פניה של אשלין סמוקות מזעם ולפתע אריק נראה מפוחד.
אריק המתעללת והמציק, ששנא את כולם, מפחד מאשלין.
מתעורר בי חשק לצחוק, אבל אני מדחיקה אותו.

אשלין דוחפת אותו לאחור, והוא יוצא בריצה מהחדר.
היא מתנשפת, ועל פניה עולה חיוך של הקלה, כאילו כבר הרבה זמן היא רצתה לעשות את זה.
אני סולחת לה על כל מה שהיא עשתה לי אי פעם.

אוכפי השקט מגיעים, ומשפחתי נאלצת לעזוב.
אני מגלגלת את הפנינה הקרה על שפתי, ומנסה לזכור את ריחה של אימי, את הרגשת החיבוק של אחותי... אבל אני כבר מתחילה לשכוח.

הרכבת שמובילה אותנו לקפיטול מוזנחת וישנה, אני מקבלת חדר קטן שבו יש מיטה, ארון, חדר שירותים ומקלחת.
אני צונחת על הסדינים, הם מגרדים ולא נוחים.
אירועי היום משאירים סימנים עלי, עיניי אדומות ונפוחות, והעייפות גוברת עליי, ואני שוקעת בשינה.

אור נכנס דרך חלוני ומסנוור אותי.
אני מתעוררת ישנונית למדי, ואז נזכרת באירועי אתמול.
משחקי הרעב... מוות.... נבחרתי.... קפיטול...
די בזה כדי להחזיר אותי חזרה להווה.
ליד מיטתי מחכה בקבוק מים ופתק, אני גומרת בצימאון את המים ורק אז מסתכלת בפתק.
תתארגני ותלכי עד קצה המסדרון, מחכה שם ארוחת בוקר.
אני נאנקת ונעמדת, והולכת להתקלח.
המקלחת מרעננת ואני מוצאת במגירה שליד המיטה בגדים.
חולצה רפויה בצבע ירוק צבאי וטייץ ארוכים ושחורים, שבצורה מוזרה מתאימים ממש למידתי.