הם פתחו את הכלובים וכולנו ישבנו על שפת הכלוב, מותחים את רגלינו אחרי שעות ארוכות של אותה התנוחה. הסוהרים הגישו לנו צלחת קטנה עם חתיכת לחם וסכין. הדבר הראשון שעשיתי הוא לקחת את הסכין. שמתי לב שכמה סוהרים הסתכלו עליי, מחייכים. כאילו הם יודעים שהם עומדים לשלוח אותי למותי. הכנסתי אותו לכיס ואכלתי את חתיכת הלחם שהשאירו לי. "ילד, מה יש לך שם?" שאל האיש הזקן שמאחוריי. "זה?" והוצאתי את הסכין מהכיס. הוא הנהן. "את האמת? אין לי סיבה לחיות, לא נותר לי אף אחד. עכשיו גם לידיה הלכה ל." אמרתי את זה חזק מספיק כדי שהסוהר ישמע, אבל חלש מספיק כדי שלא ידע שאני מתכנן משהו. האיש הזקן לא אמר דבר, הוא חייך אליי בחיוך מנחם, כאילו הוא מאוכזב אבל לא יודע מה להגיד, שם את ידו על הכתף שלי ולבסוף אמר "אל תתן לאלוהים לשחק בך ילד." חייכתי אליו ולחשתי לו "אתה הראשון שאני אוציא מפה." הוא חייך, מבולבל, כנראה חשב לעצמו שאני משוגע. ובצדק.
הם אספו את הצלחות שלנו ויצאו מהתא. באותו הרגע, לקחתי את הסכין ועשיתי כמה חתכים, קטנים ועמוקים, ועוד כמה חתכים, ועוד כמה חתכים, עד שכל ידי הייתה חתכים, האנשים מסביבי הסתכלו עליי במבט המום ומודאג, לא הבנתי איפה השומרים. למה הם לוקחים אותי? וזה מה שאני זוכר, מבטים המומים ודאגות שלי. בסוף אני באמת אמות, ואז לא השגתי פה כלום.
פתחתי את עיניי וידי היו קשורות, לא יכולתי לזוז. הרגשתי עקצוצים בראש שהפכו לחזקים וחזקים יותר, וכואבים יותר. "אוי חשבתי שהוא ישן עוד הרבה." קול מאחוריי אמר. "זה הבן של מרדית' וג'ורג' סמית לא?" הוא אמר והוסיף "אל תכאיבו לו יותר מדי, ואל תהרגו. תנו לו תורנות מטבח." לא, לא. לא מטבח, שדה. לא יכול להיות שכל זה יהרס בגלל שהאיש הזה מחליט שאני במטבח ולא בשדה. מה אני עושה עכשיו. הם הפסיקו לחטט לי במוח ושיחררו אותי, החזיקו אותי, בקושי יכולתי לעמוד. הם הובילו אותי לחדר, נכנסתי, עמד שם האיש שהחליט שאני אהיה במטבח ואפספס את ההזדמנות לצאת מפה. הוא חייך והסתכל על הכיסא, הורה לי לשבת. "ליאו. אין לך מושג מי אני, אבל אני יודע מי אתה, אני אריק ת'ומאסון, עבדתי עם אמא שלך הרבה זמן, וכמו שבטח ניחשת- אני לא טיפש. אתה יכול להודות בזה." ידעתי שהוא יודע עליי, בטח גם על התוכנית שלי. עשיתי פרצוף של לא מבין. והוא צחק, ניגש אל הדלת ואמר "אתה רוצה לצאת? תצא. אין לך מושג מה יש בחוץ, הם יאכלו אותך חי." הוא פתח את הדלת וצעק "תנו לו לצאת." הסתכלתי עליו במבט מבולבל והוא הנהן וסגר את הדלת. "אני מבין שאינך רוצה לצאת." הוא התיישב בחזרה וחיכה שאגיד משהו, לבסוף התמתח על הכיסא ואמר "אני המנהל פה, לא יעשו לך כלום. אני אחראי על הכל פה. ולפני שתתעצבן, תדע שלא היה לי שום קשר למוות של אחותך. או של ההורים שלך. אני נכנסתי להנהלה אחרי שאמא שלך נפטרה. אני רציתי להפיל את המשטר. אבל אהבתי את העבודה הזאת. וגם, פחדתי. הסוהרים שלקחו את אחותך נהרגו. אני אגיד לך את האמת ילד, יש סיכוי שהיא עדיין חיה. חיפשתי את הגופה שלה בכל מקום, אלא אם כן הם שרפו אותה, היא לא מתה." זה היה הדבר האחרון שרציתי לשמוע, שמתעללים בה, וגם כל תקוות השווא שזה יצר, אני לא יכול לאבד אותה, ואני לא יכול לחשוב על איך שהם מתעללים בה עכשיו. עכשיו אני חייב את זה לה, לצאת מפה. אז קמתי. ולמרות כל השאלות שהיו לי, ברחתי, רצתי ואף אחד לא עצר בעדי. והגיע הרגע שהכי חיכיתי לו, חיכיתי לו במשך 10 שנים ומה שעוצר אותי, זה עצמי?
YOU ARE READING
משחק של אלוהים
Mystery / Thrillerאימה עתידנית השנה היא 2078 העולם קרב לסופו, נדמה כי בני האדם עומדים להיכחד. מדענים רשעים כולאים אנשים תמימים ואין תקווה. אתם תצרפו לליאו סמית, נער שגדל בבית הכלא, שנמאס לו מהסוהרים המתעללים.
