תמונות בתערוכה

פרק שני

הדבר הכי רע שהיקום יכול לעשות הוא לתת לך לפגוש את האדם הנכון בזמן הלא נכון.

~~~

החיוך שלו, זה לא משהו שאפשר להתנגד לו. והצורה שבה הוא נעמד אחרי שהתעייף מלנגן, למרות שנראה שלא ימאס לו לעולם ושזה לא באמת מעייף אותו, אבל חיצונית הוא נראה עייף.
עצמתי את עיני לרגע כשחיוך טיפשי נמרח על פני בלי בושה; זה יפיפה, הוא יפיפה.

ידיו מלטפות את פני. החום שלהן ממכר, משכר. הוא מחייך אלי ונושק לשפתי ברכות. זה מפתיע אותי לרגע, אך אני נמסר אליו בשניה הבאה ששפתיו מורגשות על קו הלסת שלי ואז על הצוואר. אני פוקח את עיני ומביט בתקרה.
אין כלום. ריק.
אף אחד לא מעלי או לידי, אף אחד לא מנשק אותי ומרגיע.

אני עוצם את עיני בכוח ומנסה להרדם, פניו נגלות אלי שוב, מחייכות, את אותו חיוך ששוכן על פניו תמיד. בבוקר הם עדיין היו שם, מביטות בי ואני לא מצליח להביט חזרה.

"אני חושב ששילוב של עממי עם חדשני יכול להיות מיוחד, כי מצד אחד אנשים מתרפקים על מנגינות ישנות, ומצד שני הם אוהבים את הטרנדי והחדשני."
הינהנתי לחיוב, זה אכן נכון, "אבל איך לדעתך אוכל לשלב את הרעיון בציור?"
הוא סיים ללעוס את פלח האננס ובלע אותו, מרים פלח חדש ומנענע אותו כשמדבר, "פה עליך לחשוב איך לצאת מהקופסא."
חייכתי, החשיבה שלו מיוחדת. הוא חייך אלי חזרה ולכמה רגעים שבהם הבטנו אחד בשני, זה היה נראה קל, פשוט לרכון קדימה.
"תוכל לעזור לי?" ביקשתי בקול חנופה.
"כן, מתוקי."
"סליחה?" פני התעוותו בחוסר הבנה מוחלט, "היכן נימוסיך איש צעיר?" נזפתי בו, עיני ממוקדות בנסיון להשיג את מבטו שיבין את חומרת הדבר. ישנם אנשים שכנראה מאפשרים להם לגדול חסרי נימוסים!
"מה שהתכוונתי אליו, צייר יקר ומוכשר," אמר, מביט בי וגורם לגופי להשתתק ממבטו שהחיוך כבר נס ממנו, "שעיניך מתעגלות כעיניו של כלבלב קטן כאשר הינך מבקש עזרה." גופו התיישר מהנטיה לכיווני, מאפשר לי לנשום מעט.
חיוך קלוש עלה על קצה שפתי. "אם כך, אשתדל להפתיע אותך, איש צעיר." סיימתי את דברי ופניתי להתרחק במהירות, שומע אותו ממלמל משהו על כך שיש לו שם.

סרטוטיי הזועמים נעצרו באחת, חזי ירד בבת אחת עם שחרור האנחה.
"תעצום עיניים ותתמקד ברוח, בנשימה, תרגיש את כפות רגליך מחוברות לקרקע, רגליך גזע עבה וידיך הם ענפים. תיקח נשימה ותפריח את העץ שלך."
"סאוקג'ין, אין לי מצב רוח ל-"
"קדימה, קדימה." הוא נעמד מאחורי ועיסה את כתפי. חייכתי בעודי עוצם את עיני ולוקח נשימה שממלאת את ראותי עד שכבר אחנק אם אוסיף, ושיחררתי הכל בקול רעש. הרגשת המועקה רק גדלה.
"אני בטוח שעכשיו אתה מרגיש טוב יותר." סאוקג'ין טפח על כתפי והגיש לי מיץ תפוזים רענן היישר מידיו של המשרת שניצב לפתע.
"תודה על הדאגה, אדו-"
"הו, אל תטרח בגינונים כלפי כל עוד אנחנו עומדים על אדמותיי."
"תבורך, חבר יקר, על התנהגותך שמעל ומעבר למה שמחוייב מארח לאורחו." חייכתי בהקלה.
"כפי שהזכרת, חבר אהוב, חברים לא מתרברבים בכבוד." הוא שלח מבט אוהד ואחר הביט על הקנבס שעמד דומם, למרות הצבעים שמנסים להפריח בו חיים. "ומה זה?" שאל והתקרב אל הדמות המאויירת בקווים כלליים.
"זה.. השראה." הגוש נרקם בגרוני מהר מין הצפוי, ופרץ שיעול צרוד בקע מפי.
"חוששני שהתקקרת למרות השמש המטעה." פניו של סאוקג'ין התקדרו והוא מיהר לדחוף אותי אל מקום מוגן יותר מרוחות, מורה למשרת שיאסוף את דברי ויקח אותם לחדרי.

בחדר דבר לא השתנה מלבד חמימות האש שנכפתה עלי. מישהו צריך להרגיע את החששן הזה.
הסתכלתי על מה שהספקתי לאייר על הקנבס. עוד לא החלטתי עם מה אצבע את הפסנתר שבמרכזו, אך נראה לי שהפעם זה יהיה לבן.