פרסי ג'קסון והיורשים

החור

היי חבר'ה, מה קורה?
אזזזז כל מי שלא קרא את התקציר, הרעיון של הסיפור שייך  לliona21
אבל העלילה עצמה היא מקורית שלי, אז אני מבקש לא להעתיק.
בכל מיקרה, פרסי ואנבת' בני 17,
וככה גם מאל.
(כן, בן הציע לה נישואים מוקדם)
וגייסון... טוב, לא בחיים.
העלילה קורת אחרי היורשים שלוש.
קריאה מהנה!⁦♥️⁩⁦♥️⁩
_________________________________________

נ.מ פרסי.

זה היה עוד יום רגיל, שטוף שמש, אני ואנבת' יצאנו לפיקניק במחנה החצויים.
אנבת' ישבה על מחצלת הפיקניק ואכלה עוגיה.
"אממ..." אמרה בעונג. "סוף סוף בלי שום אייומים על החיים, עולם שצריך להציל, או אלים מעצבנים. רק שקט ושלווה."
"כן... רק שקט ושלווה..." אישרתי.
היא לקחה פרוסת עוגה כחולה, ונתנה בה ביס, ואז עיוותה פנים בגואל, וירקה את העוגה לתוך מפית.
"פרסי, מי הכין את העוגה?" שאלה.
"אממ... אני..." מילמלתי. "טעים?"
אנבת' ליחלחה את שפתיה.
"פרסי..." אמרה, "תגיד בטוח ששמת סוכר?"
"כן. אני בטוח." עניתי בביטחון.
אנבת' צחקה.
"פרסי, נראה לי שהתבלבלת בין הסוכר למלח," אמרה בציחקוק.
"לא נכון," אמרתי ולקחתי ביס מהעוגה. עיוותי פנים.
"טוב, אולי כן." אמרתי ובלעתי את העוגה נמרצות.
אנבת' צחקה.
"כן," אמרה. "עוד יום רגיל."
צחקתי.
"בהחלט." עניתי בחיוך.
לרגע אחד הכל היה מושלם. עד שנשמע זעקה.
"תקראו לכירון!" צעק אחד החניכים.
"והינה, פתחתי פה," רטנה.
היא הוציאה כמה סכינים עם כסוי(של החלק החד) והכניסה אותם לכיסה.
הושטתי לה את חרבה, והיא הכניסה אותה לתוך תרמיל גדול שכיסה אותה.
נאנחתי.
"קדימה, בואי נלך לראות מה קורה."
___________________________________________

נ.מ אנבת'

אני ופרסי רצנו במהירות לכיוון הזעקה, בדרך פגשנו את כירון בעודו דוהר.
"על מה כל המהומה?" שאל.
"אין לנו מושג," אמר פרסי.
"טוב, באו נגלה." אמרתי.
"כירון!" צעק אחד החניכים, והצביע לכיוון היער.
רצנו אחריו בין העצים, ונעצרנו.
המוני חניכים, בגבם עלינו,עמדו ובהו במשהו.
"כולם לזוז הצידה!" הורה להם כירון.
חניכים הלכו לצדדים, ופינו לנו דרך.
הלכתי בסקרנות קדימה, ונישמתי נעתקה.
מולנו, היה חור ענק באוויר.
אני מתכוונת באופן מוחשי.
הוא החליף צבעים, מסגול, לכחול, לתכלת.
והוא היה באוויר. פשוט כמשמעו, החור המוזר הזה פשוט עמד באוויר.
"מה זה הדבר הזה?" שאל פרסי.
"אין לי מושג." עניתי.
צעקות נשמעו ברקע.
"אוקיי," אמר כירון. "כולם להרגע,"
הצעקות הפסיקו, אבל עדיין היו לחשושים מתוחים.
"אוקיי, אנחנו נעשה בדיקות מסודרות לראות במה מדובר," אמר כירון. "עכשיו תחזרו לפעילויות הרגילות שלכם. קדימה. לו אלן, קלאריס, פרסי, ואנבת' תישארו פה איתי. אני צריך אתכם. ושמישהו יקרא להייזל לבסק, ממחנה יופיטר. אני צריך גם אותה."
מילמולי אכזבה נשמע ברקע, אך כולם חזרו לפעילות הרגילות שלהם.
"אוקיי," אמר כירון, "באו נראה מה הדבר הזה."