כריסטופר

פרק גימ"ל - קולות לא סדירים של משמעת עצמית

פחד רצוף הציף אותי בעוד ראשו נצמד אל ראשי. זו הייתה טעות נוראית ומטומטמת ללכת אחרי הזקן הזר לתוך בניין נטוש. טעות של טירונים מפגרים, נשים תמימות ונערות ליווי מפוקפקות. זה מה שחשבתי בשנייה הראשונה של הנשיקה.

ופתאום הכול היה בסדר. לקח לי רגע להתאפס ולהבין מה קורה מסביבי אך ברגע שזיהיתי אותו נכנסתי לתוך התחושה. הכול לפתע הפך מוכר והאהוב. איך ששפתו העליונה התעקלה במקצת והרגשתי אותה על פי ואיך שידו עברה מאחורי גופי ואחזה בי בחוזקה משכרת.

"יא בן זונה!"

צעקה.

הוא נמשך לאחור והורחק ממני, טעם הפיח המתוק שלו עדיין נכח על לשוני.

"אמיר."

שם מהעבר.

"עש."

שם שנשכח.

"בוא לפה, חתיכת חרא מהלך!"

"צריך ללכת." הניד בכתפיו וחייך לעברי. " 'תראה בקרוב." הוא הובל דרך דלת מאולתרת הזהה לדלת שממנה נכנסתי בידי בחורה גבוהה.

היה רגע של שקט כשהם יצאו מהחדר. היה אפשר לשמוע מלמולים מעבר לקיר אך לא מילים של ממש. האיש הזקן, אני והבחור השלישי עמדנו דוממים מסביב לעיגול המדורה החמימה.

"היי," אמר הבחור. הוא לא היה מבוגר אלא רק נער, בן לא יותר מ15. בקולו ניכרו עוד סימני ילדות וטון שלא הספיק להשתנות ולהתקהות ועיניו החומות הוגדלו מאחורי עדשות. "אני משקפיים. בגלל... טוב, המשקפיים."

אנשים מפתחים אינסטינקטים עם השנים. הדחף הראשוני שלי היה לומר את השם אניה, אבל זה כבר לא היה נכון. אניה נשרפה הרחק אי שם בפח אשפה אקראי.

"עש," השתמשתי בכינוי שלי מחיי השניים, אלה שבאו לפני הספרייה ולפניו, אלה שהיו עבורי עידן הלהבות. סירבתי להסביר מדוע אני נקראת כך.

"כינוי מגניב." הוא אמר בניסיון כושל להחיות את השיחה שכבתה. " 'ת חברה של אמיר?"

לא ידעתי מה לענות. אמיר היה מכר ותיק, איש שביליתי איתו את אחד החלקים החשובים בחיי, אם לא יותר. הוא היה האיש הראשון איתו הייתי, אליו הקדשתי את כול כולי. מאותה בחינה, הוא היה הרבה מעבר לחבר. אבל לא התראינו כבר שש שנים, נטשתי אותו בלי להסתכל לאחור, פן אהפוך לנציב ואתקע אי שם באמצע הדרך.

אבל חזרתם הצילה אותי מלענות. הם נכנסו לחדר מפויסים ושלובי ידיים, מחייכים לעברי. הוא עזב את ידה של הבחורה בעלת השיער השטני הכהה, עקף את הגחלים הבוערים והתקרב לעברי.

השנים הטיבו איתו. הנער הצנום בן ה17 שהכרתי התעצם ופיתח שרירים, הוא היה גבוה יותר משהיה אי פעם ועורו השחים. אך לעומת זאת עדיין יכולתי לראות את המאפיינים המוכרים של הנער שהיה. שערו נשאר בגוונו השחור, זהה לשלי, ועיניו נשארו עיניי אחותו, תכולות ובהירות יותר משמיים ביום צחיח. כאילו אלפי קריסטלים ויהלומים נדחסו לתוך עיגולים קטנים בעיניו.