אני רעבה. אני כל כך רעבה. מרוב שאני רעבה אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר. רעבה, רעבה, רעבה. אני מנסה לחשוב על דרך בה אני יכולה לאכול משהו, אבל בטני מתחילה לכאוב בכל פעם שאני מנסה לעשות זאת.
אני וודאי מזוכיסטית מכיוון שאני עומדת מול מאפייה חשוכה. אני לא יודעת כמה זמן לא אכלתי, יומיים? שלושה? זה מרגיש כמו שנה, שנתיים לפחות. והלחם נמצא שם רק מעבר לפינה, כל כך קרוב, רק מעבר לשמשה. ואני רוצה, למרות שזה אסור לפי כל חוק ולפי כל מצפון.
נולדתי לשם כך, אני נאלצת להזכיר לעצמי. נולדתי לעבור על החוק. זה טמוע בי, לשרוף ולהרוס, זו חייבת להיות חלק מהקללה שלי. גניבה, או רעב נצחי. אני משתדלת לא להיות להרגיש חלשה ולא להגזים אז אני מדחיקה את המחשבות ומתרכזת בלחם.
הוא דבר נפלא, לחם. מתוק וטעים ושרוף. הוא גדל בתוך ה... אסור לי להגיד את זה, אפילו לא לחשוב על זה. אני מכריחה את עצמי להדחיק כל מחשבה הקשורה לזה ולחזור לבהייה, שעוזרת לי לנטרל את המחשבות.
אבל כשאני חושבת על זה, לומר שאני מזוכיסטית יהיה לא יותר משקר גס ופשוט. כי גוויעה ברעב היא כאב שקט לעומת התמודדות עם המציאות. מעולם לא שתיתי אלכוהול לפני כן, אבל אמרו לי שזה מסיח את דעתך כמו כאב. כעת אני צמאה יותר מרעבה.
השמיים מתחילים להחליק וכל העולם מסתובב, ואולי זו בעצם רק אני. אולי זו רק אני שמשנה כיוון, מחליטה לנוח וכנראה ללכת לישון. אני לא רוצה להודות בזה, אבל אני חלשה. כמה שאגיד יותר שלא כך אני נחלשת יותר ויותר, מזדקנת עם השניות.
ולפתע אני מתחילה לשמוע מלמולים. הם חזקים ופתאום חלשים ופתאום צועקים ופתאום שותקים. עיניי עצומות בלי שטרחתי לסגור אותן ומסרבות להיפתח. אני לא יודעת מה גואה מולי, ממשיך למלמל וקורא לי לקום.
לא, אני נושמת. אני אומרת בתגובה לשאלה שנזרקה לאוויר מולי. אחרת איך אני יכולה לדבר? אבל השאלה לא שומעת אותי. אך זה לא משנה, כי השאלה לא יודעת בכל מקרה מה לעשות.
אבל אני מתנהגת בטיפשות, כי זו לא שאלה בכלל. "אמא, לא!" אני צועקת אבל הקול יוצא חלוש. אמי נמצאת כאן, מנסה להחזיר אותי בכוח. היא לא מבינה שהכול בסדר איתי, שאני לא מתה. "אני לא מתה!" אני לא מתה, נכון?
"לא, 'ת לא מתה."
"מה?"
"אמרתי ש'ת לא מתה, אבל ת'חייבת לאכול, ת'נראית נורא."
"כן תקשיבי לה. תאכלי, בנאדם."
פנים, הרבה פנים. ועיניים, פי ארבעה. לא רגע, רק פי שניים. העולם חוזר אט-אט להיות נורמלי. התמונה המטושטשת מתחדדת לפניי ואני מתחילה לראות צורות ואז פרצופים. עם הזמן הכול הופך להגיוני.
זה לא ריח האוכל שמעיר אותי, למרות שהוא צורב בנחיריי, מתפלל שאוכל אותו. זה ריח אחר, חזק יותר ומפתה כמעט פחות. אני רואה אותה מאחורי האנשים, זוהרת ובוערת ושורפת. אני מתרחקת במהירות לאחור ומנסה לרוץ.
YOU ARE READING
כריסטופר
Mystery / Thriller" 'זה מאוד מסוכן.' אמרתי לו. 'מה כבר יקרה?' 'שנינו נמות.' 'מוות זו לא סכנה,' השיב, 'זו הדרך.' " כבר 6 שנים שאניה נקייה. לא, היא לא הייתה אלכוהוליסטית, או נרקומנית, אלא משהו מעבר לזה. דבר שנקבע בגנים שלה עוד לפני שנולדה. היא מעולם לא סיפרה לארוסה הטר...
