When Bood Dripped- H.S

פרק 16 - הארי

ידעתי שהיא חושבת שאני בסדר, שחזרתי לעצמי. שאני אוכל להגן עליה מזאין. אבל זה לא היה נכון. רק השיחה הקצרה שלנו גבתה ממני אנרגיות רבות, והתאמצתי ככול האפשר להחביא את האדמומיות בעיני, את הניבים. מזל שביליתי כל כך הרבה זמן בדיכוי הצורך לשתות דם אנושי, כבר ידעתי איך לשלוט בזה. זה היה כמעט טבעי, לחיות עם הרעב הזה לצידי, לפעמים אפילו שכחתי שהוא קיים. אבל הפעם זה היה שונה, זה היה חזק יותר. ניזונתי מדם אנושי, אך חשתי צורך עז יותר לשתות דם מאשר בתקופה בה ניזונתי מחיות בלבד. כל פעולה קטנה שביצעתי, שבעבר כלל לא דרשה ממני אנרגיות, גרמה לי להתעייף. אפילו הריצה הקצרה שלי מהדירה קודם לכן כמעט מוטטה אותי. אבל לפחות הרעל התחיל להחלש. התודעות מסביבי כבר היו כמעט ברורות לגמרי, ומחשבותיה של ניקול הצליחו לזרום אלי בקלות רבה. נעצתי את ניבי בידי, מצפה לראות נוזל אדום פורץ ממנה, כמו אתמול, אך הנוזל היה כמעט שחור. כמעט ארס טהור.

ניגשתי למקרר והוצאתי ממנו שקית נוספת של דם. שתיתי ממנו באיטיות, מתענג על כל טיפה, וזרקתי את השקית לפח. הוא כבר התמלא בשקיות דם ריקות, וידעתי שבקצב הזה תוך יומיים כבר אצטרך לצוד. לצוד אנשים.
הדם מילא אותי בעוצמות מחודשות, וכשהבטתי מחוץ לחלון הצלחתי להבחין בקצה העיר בבהירות, שום סימן לטשטוש שחשתי בו כשחזרתי עם קייסי. עצמתי את עיני והתמקדתי בתודעות שחשתי מסביבי. מבול של מחשבות ותחושות זרם אלי, וסוף סוף השקט שהרגשתי בימים האחרונים נעלם. התרכזתי. עברתי תודעה תודעה, וניסיתי לחפש את זאין או את חבריו, לגלות האם הם קרובים. לפתע הגעתי לתודעה חסומה. חיפשתי נקודות תורפה, תקפתי אותה בכל הכוח, אך כבר ידעתי למי היא שייכת. יכולתי להרגיש זאת בגופי.
הצצתי מבעד לחלון, השמש כבר שקעה. ידעתי שנותרו לנו דקות אחדות עד שזאין יצליח למצוא אותנו. תודעתה של ניקול הייתה כל כך פגיעה שידעתי שיזהה אותה בקלות, אולי הוא אפילו ישתלט אליה, יגרום לה לבוא אליו. התנערתי מהמחשבות הקשות וגיששתי אחר תודעתו של נייל.

'אנחנו חייבים לזוז' קראתי לנייל. הוא זינק מיד ממקומו והתייצב לידי. לפחות יש מישהו אחד שאני יודע שאפשר לסמוך עליו. היחיד שנותר מהחבורה.
"זאין קרוב" אמרתי. הוצאתי תיק מאחד הארונות ודחפתי לתוכו את כל שקיות הדם שהצלחתי להכניס. נייל הרים את ניקול ואני גמעתי שקית דם מלאה תוך שניות. יצאנו בריצה מהדלת, הדם ששתיתי מילא את גופי באנרגיות מחודשות והצלחתי לעמוד בקצב הריצה של נייל.

שלשום, כשברחנו מזאין, כבר הגענו לג'רזי. זאת לא הטריטוריה שלהם, וידעתי שהם לא יוכלו לרדוף אחרינו זמן רב בלי לצוד. יכולתי רק לקוות שמנהיג אחר יתקל בהם בדרך, ויטפל בהם בשבילנו.
שלחתי מבט לאחור, אורות העיר הסתיימו ונכנסו לתוך היערות. המשכתי לרוץ בקצב קבוע, אך נייל נאלץ להאט. ענפי העצים היו סבוכים, ובמהירות כזאת כל ענק קטן יכל לשפד את ניקול בקלות. חשתי בתודעתו של נייל מנסה להיכנס אלי, לומר משהו. במקום לתת לו להיכנס, כמו שעשיתי בימים האחרונים, חדרתי אליו בחזרה.
אתה יודע לאן אנחנו רצים? הוא שאל. הוא פחד שניתקע שם באור יום, שנלך לאיבוד.
'הייתי כאן מאות פעמים' העברתי אליו את המחשבה. ידעתי בדיוק לאן לרוץ, זיהיתי את היער. נהגתי לצוד שם בעבר, מזמן.
זה מוזר, איך שהערים משתנות, כבישים נבנים, אך הטבע כמעט ולא משתנה. אותם העצים, אותם בעלי חיים, במשך מאות שנים. אך אני מניח שאפשר לומר זאת גם על בני האדם. בכל זאת, בגדים אחרים, בתים אחרים, טכנולוגיות חדשות, אבל עמוק בפנים, הם נשארו בדיוק אותו הדבר.

גיששתי מאחור אחר תודעתו של זאין. הצלחתי להרגיש אותו, רחוק. מחשבותיו אטומות וסגורות. ידעתי שאין טעם לנסות לחדור אליו, זה בזבוז של אנרגיה, ואין לי זמן לשתות עוד דם עכשיו. חוץ מזה, אני ונייל נצטרך את כל השקיות בכדי לשרוד כאן בלי לצוד אנשים. ידעתי שלזאין לא תהיה בעיה לעצבן מנהיגים אחרים, ערפדים שזאת הטריטוריה שלהם. אך אני העדפתי לא ליצור בעיות, לפחות לא כל עוד מקומי כמנהיג בברוקלין עדיין לא בטוח. חיפשתי עוד תודעות, והצלחתי לחוש בשבריר מתודעתם של לואי וליאם. גם הם הפעילו הגנות, אך הן היו חלשות משל זאין, וידעתי שעם קצת מאמץ אוכל לשבור אותן. עוד ארבע תודעות מאחור, פרוצות לרווחה. חדרתי בכוח לראשונה, ומיד חשתי רעב. רעב עצום. חדרתי גם לתודעתם של שלושת האחרים, ואותה תחושת רעב עלתה מדי. הם ננעלו על מטרה, על ריח.
'הם חדשים' העברתי לנייל, וחזרתי להתרכז בתודעות. ככול שהתקרבתי למחשבותיהם הרגשתי את ריח הדם המתוק מדגדג גם את אפי. את ההתרגשות שבציד. את האינסטינקטים החייתיים משתלטים על כל שריר בגופי. והריח. הוא היה כל כך חזק, כל כך מתוק, כל כך מפתה. כל כך קרוב. ניבי נשלפו במהירות, מוכנים להינעץ ולשאוב כל טיפת דם מבעל הריח הזה. התנתקתי ממחשבותיהם במהירות, אך הריח עדיין נשאר. הצמא עדיין היה חזק מדי. גרוני עלה באש, מכלה כל שמץ של אנושיות שנשארה בגופי.
"נייל" צעקתי. לא הצלחתי להתרכז מספיק בשביל לגשת לתודעתו, "לכו מפה" בקושי הצלחתי לדבר. בקושי הצלחתי לעצור את עצמי ולא להתנפל על שניהם. נעמדתי במקומי, והוצאתי שקית דם מהתיק. לקחתי לגימה ארוכה, אך ריח הדם המתוק, הטרי, עדיין היה חזק מדי. ניבי ביקעו את השקית ומצצתי את הדם עד הטיפה האחרונה. שלפתי עוד שקית, ולאחר שגם היא נגמרה, עוד אחת. ידעתי שזאין מתקרב, ידעתי שהוא מסוגל לגבור עלי, אבל זה לא הזיז לי. כל מה שרציתי זה להשביע את הרעב. להתרחק מניקול, להתרחק מהריח שלה. ידעתי שאם אמשיך לרוץ אחריהם היא תיפגע. אני אפגע בה. וידעתי שלא אוכל להתמודד עם זה. סיימתי את שקית הדם האחרונה, ונעמדתי.

חשתי בתודעתו של זאין מתקרבת, חזקה מאי פעם. ידעתי שהוא יגיע בקרוב. ליקקתי את שאריות הדם משפתי, והתכוננתי לקרב. ידעתי שלא אנצח, זה היה ברור לי. שבעה ערפדים מול אחד. אבל אולי אצליח לקנות לניקול ולנייל קצת זמן. וזה מה שהיה חשוב, להציל אותה. אני הייתי פה מספיק זמן.
חדרתי בכל הכוח לתודעתם של לואי וליאם, ותוך שניות הצלחתי לפרוץ את ההגנות ולהיכנס. ידעתי שהם הרגישו בנוכחותי, וכנראה שגם זאין, אך התעלמתי מכך. התרכזתי.
'כאב'.
הרגשתי את תודעתם נכנעת לפקודה, מתעטפת בה. הם יושבתו לפחות לכמה דקות טובות. עברתי לערפדים החדשים.
'תסתובבו, רוצו לעיר, עכשיו'.
הם צייתו לי מיד. לזאין לא היה זמן להגיב, והם כבר התרחקו בכיוון ההפוך, מחוץ לטווח השליטה שלנו. זאין כבר היה קרוב.
חזרתי ללואי וליאם, תודעתם הקרינה את הכאב גם אלי, והופתעתי שזאין לא ניסה לעזור להם.
'אל תזוזו'.
העברתי פקודה נוספת. הרגשתי את גופי מתרוקן מאנרגיה, והבטתי על שקיות הדם. חיסלתי כל טיפה שנותרה בהן. זאין כבר נראה לעין, כתם מטושטש מתקרב לכיווני. תוך שניות הוא הגיע אלי, ונעצר. עיניו אדומות לגמרי, זוהרות. ניביו שלופים ומוכנים לשסע כל איבר בגופי, והורידים בפניו השחירו והשתלבו עם שיערו השחור בשלמות. ידעתי שאין לי סיכוי. אבל בכל זאת, רק בשביל להרוויח לניקול עוד קצת זמן, אפילו לא ניסיתי לברוח.