הגיהינום השביעי😈

פרק 1- התחלה חדשה אמורה להיות טובה לא?

נ.מ ג׳וי:
*השעון מעורר מצלצל*
רציתי לקום באמת שרציתי , לימודים זה הדבר היחיד שנשאר לי , אבל כאב לי .
כאב לי לקום.
ולא, לא כאב לי לקום כמו לכל הבנות אחרי שאיבדו את הביתולין בפעם הראשונה , לא. לא סוג כזה של כאב. סוג הרבה יותר כואב שאי אפשר לתאר סתם ככה.
כדי להסביר לכם נתחיל ככה.
אמ.... איפה אני צריך להתחיל...?
אה כן.
נולדתי.

אל תצחקו , הסבל התחיל כבר שם.
טוב איזה קטע אבל יש לי אח גדול, כמובן יש את הקטעים של כל אח גדול אבל אצלי זה מוגזם.
אבל זאת לא התחלה טובה כי אני לא אחפור לכם על כל הסיפור שלי .... אתם תגיעו אליו איכשהו כי הכל מתחבר. תמיד.

טוב אז נתחיל בסיפור מ... תחילת השנה נראה לי שזה טוב.... אה וכן, עבר רק חודש , וכבר הכל התחבר. תופתעו.
לפני שנתחיל אני אזכיר לכם, שכל דבר חשוב, אפילו בחירת בגדים.

טוב אז נתחיל;

קמתי לבית ספר, בית ספר חדש , שנה חדשה, הכל היה אמור להיות בסדר.
הלכתי לארון בחרתי בגדים לבשתי טרנינג וסווטשירט ארוך, זוכרים שאמרתי לכם שכל פרט חשוב, אז בבקשה כל הבגדים הרחבים והארוכים הסתירו דברים, ולא לא רק צלקות של חתכים, כאילו גם זה אבל בעיקר הם הסתירו את הגוף שלי, מה שלא רציתי שלא יראו ולא יגעו ולא ירכלו, מבינים? אמרתי לכם, לכל דבר יש סיבה.

טוב נחזור לסיפור.

התלבשתי צלצלתי שיניים, ראיתי שאמא הכינה לי אוכל הל השולחן, גיחכתי, פתאום היא נזכרה שהיא אמא שלי אה?
לא אכלתי. לא כי היא זאת שהכינה, פשוט אני לא אוהב לאכול בבקרים.... בכלל אוכל זה מיותר.

יצאתי לבית ספר, מוכן להתחלה חדשה, לשינויים.
דפקתי על הדלת של הכיתה והמורה פתחה לי.

״ילדים יש לנו תלמיד חדש כאן. רוצה להציג את עצמך?״
״קוראים לי ג׳וי״ אמרתי באדישות קרירה כזאת , האדישות והקרירות זה המגנים שלי, הם שם. גם אם אני ארצה וגם אם לא. הם התפתחו ביחד עם כל כאב שעברתי.

שמעתי מלמולים פה ושם, אבל התעלמתי, אני רגיל לזה כבר.
הלכתי לסוף הכיתה התיישבתי במקום פנוי.
הסתכלתי מהחלון היה נוף יפה .
השיעור התחיל, לא ממש הייתי מרוכז , הרגשתי משהו שהתיישב לידי ממש באיחור, בהתחלה התעלמתי כמו תמיד אבל אחר כך הוא שם רגליים על השולחן זה דיי הפריע לי ואני לא אחד ששומר את הדעות שלו בשביל עצמו.

״אתה יכול להוריד בבקשה את הרגליים?״ בטון קצת מתחצף
״רק הגיע כבר מתחצף?״ הילד ענה לי בהתנשאות
באמת שהייתי שנייה מלהביא לו כזאת כאפה אבל התאפקתי לא יודע למה.
״א. אל תתנשא. ב. אני ביקשתי יפה״
״שמעתם אותו הוא ביקש יפה״ מגחכך ואז הוא תפס לי את הידיים והצמיד אותי לקיר, ומשום מה המורה התעלם כאילו כלום לא קורה, הרגשתי את הדמעות בעיניים ולא לא כי נבהלתי או משהו, יש לי עור ממש רגיש אז התפיסה שלו ממש כאבה .

אני שונא לבכות מול אנשים אז בעטתי לו בבייצים ויצאתי מהכיתה בעצבים.
טרקתי את הדלת ורצתי , ריצה זה התחליף שלי לדמעות כאילו כל הנוזלים יוצאים בזיעה
רצתי כאילו רודף אחרי רוצח .
הרגשתי שכבר לא מספיק להכנס לי אוויר לריאות וכן, אני אסמטי .
הרגשתי סחרחורת אז נעצרתי מתנשם ממש.
חיפשתי את המשאף שלי אבל נזכרתי שהשארתי הכל בכיתה, לא היה לי מספיק אוויר בשביל ללכת אז נשארתי לנסות לסדר את הנשימה,
אבל דווקא ברגע הזה הוא החליט להופיע, איך שראיתי אותו איבדתי את זה, והתעלפתי.