𝘆𝗼𝘂'𝗿𝗲 𝗺𝗶𝗻𝗲 • 𝘁𝗮𝗲𝗸𝗼𝗼𝗸•

-𝙴𝙿 𝟷𝟿-

מישהו מחפש אותי? מי זה יכול להיות? מקווה שזאת לא שיחת נזיפה, למרות שלא עשיתי כלום. אייש אין לי כוח.

קמתי מהכיסא מכניס את הציוד לתיק ומרים את התיק על גבי הולך לכיוון הדלת אבל לפני שיצאתי מהכיתה זרקתי את העטיפה של הטוסט ולגמתי קצת מהמים הקרים.

אחרי שתי דקות הגעתי למזכירות "היי? אמרו לי שמישהו מחפש אותי.." פניתי אל המזכירה "כן הוא נמצא בחדר השיחות" היא אמרה והנהנתי מודה לה ושוב מתחיל ללכת אל עבר חדר השיחות, למי שלא הבין מה זה..זה פשוט כיתה שהפכו אותה לחדר שיחות כאשר שאנשים מחפשים אותנו הם יחכו לנו שם כדי שיהיה לנו קצת פרטיות..

שהתחלתי להתקרב אל עבר החדר שמתי קולות מוכרים, פתחתי את הדלת מעט ועוד שנייה קיבלתי התקף לב, טאהיונג ישב שם. רוקע את רגלו בעצבים ברצפה. אני כל כך פחדתי שסגרתי את הדלת בטריקה ומיהרתי לברוח אל הכיתה.

אם כמה שאלוהים לא אהב אותי הפעם הוא קצת הראה חיבה כלפיי ובדיוק נשמע הצלצול.

מיהרתי להיכנס שוב אל הכיתה מתיישב שוב במקומי ונושך את שפתיי בלחץ 'נו כבר מורה טיפשה, תיכנסי לפניי טאהיונג' חשבתי לעצמי בלחץ "בוקר טוב תלמידים" המורה למדעים נכנסה ובירכה אותנו "איזה בוקר טוב ואיזה נעליים אני והתחת שלי הולכים למות" מלמלתי לעצמי.

אחרי עשר דקות שהמורה התחילה ללמד נשמעו דפיקות בדלת והרמתי מהר את מבטי אל עבר הדלת רואה את המחנכת שלי נכנסת, נאנחתי בהקלה "גאנגקוק מתוק?" היא קראה והסתכלתי עלייה "יש פה מישהו שמחפש אותך.." בלעתי את רוקי בפחד וקמתי מתקדם אל עבר הדלת באיטיות "הכל בסדר חמוד? אתה מזיע.." המחנכת שאלה וליטפה את גבי. איך אני אמור להסביר לה שטאהיונג לא ירחם עליי? ״ה-הכל בסדר..אני לא מרגיש טוב כל כך.." אמרתי מגמגם מעט. לא יכולתי להסביר את הפחד שעבר לי בגוף, פחדתי שהוא יתפוס אותי ומרוב עצבים יכה אותי ואז ירצח אותי.

אני והמחנכת יצאנו מהכיתה "אממ..אנג׳ל?" קראתי למחנכת "כן?" היא שאלה עוצרת ומסתכלת עליי "א-את יכולה להישאר איתי בבקשה? אני לא יכול להסביר לך אבל אני מבקש שתישארי איתי" יש לי מזל שאת המחנכת אהבתי והיא אותי בחזרה "ברור מתוק" הגענו וראיתי את טאהיונג יושב על הכיסא בצורה סקסית אך מפחידה, הוא הבחין בי וישר קם. ראיתי את הכעס בעיניים שלו.

"את יכולה להשאיר אותנו לבד?" טאהיונג שאל ואני כל כך ציפיתי והתחננתי לאלוהים שלא תנטוש אותי ותעזוב. "אני מצטערת אדוני, אני צריכה להישאר צמודה לגאנגקוק מסיבות אישיות" היא אמרה גורמת לי לקצת הקלה. זה למה אהבתי אותה היא תמיד הצילה ושיקרה שראתה שהייתי ממש צריך את זה. "אז לפחות אפשר תתרחקי קצת? אני לא הולך להרוג אותו" ראיתי איך הוא מתעצבן ופחדתי שיהרוג אותה, אתה לא הולך להרוג אותי בינתיים, ואם לא להרוג אז להכות אותי.

היא הסתכלה עליי במבט שואל, מחכה לאישור ממני, הנהנתי אלייה בחשש מביט בה מתרחקת קצת הרבה. הוא סימן לשומרים שלו להתרחק גם כן, מותיר את שנינו לבד.

"אז מה בייביבוי? אני רואה שהחלטת לברוח." הוא אמר במעט שעשוע אך לא ציני, שעשוע כועס. "א-אני..אני הייתי רק צריך קצת זמן לעצמי..התכוונתי לחזור.." גמגמתי, רעדתי, מה לא? הרגשתי את הלב שלי עושה סלטות מפחד. "אתה יודע מה עוד יותר מצחיק?" "מ-מה?" שאלתי בחשש "שחשבת שאני יוותר עלייך ושאני לא יחזור לקחת את מה ששייך לי" הוא אמר מתקרב אליי ואני לוקח צעד אחורה בפחד "אני פשוט פחדתי." לחשתי "א-אני פחדתי שברגע שאחזור אתה תהרוג אותי..שלא תרחם עליי.." אמרתי מרגיש את הדמעות זולגות לאט לאט והשפלתי את מבטי "נמשיך לדבר על זה בבית, קדימה בוא" הוא התקדם ונרתעתי "בבקשה לא..א-אני צריך עוד קצת זמן" אמרתי מרים את מבטי אליו.
הוא התקדם אליי ורכן אל אוזני "בייביבוי עוד לא הבנת שאתה לא מחלק לי פקודות?! ואתה לא חושב שנתתי לך יותר מדי זמן? וגם את זה לא היית מקבל אם לא החברים שלך" הוא אמר מעביר בי צמרמורות "אני יכול לחזור לפחות אחרי הלימודים?" שאלתי, נראה שהוא חשב על זה "בסדר, אבל מחכה לך עונש לא קל שתחזור" פערתי את עיניי "בבקשה ל-" "אל תנסה אפילו לשכנע אותי, זה לא יעבוד" הוא קטע אותי גורם לי להיאנח "עכשיו לך לכיתה ניפגש בסוף הלימודים" הוא אמר והנהנתי מסתובב ובורח משם.
----
הגיע סוף הלימודים.

פאק! אני פוחד.

אולי אני יברח שוב? לא גאנגקוק! אתה רוצה למות?? א-אבל- שקט.

הקולות במוח שלי לא הפסיקו ולבסוף החלטתי לברוח לבית ואז ללכת אליו. 
התחלתי להתקדם לשער האחורי, הוא תמיד סגור.
התחלתי לטפס ובום נחתתי ״אאוץ״ אמרתי שנחתתי והיד שלי נפצעה ודם זלג ממנה ׳עדיף את זה על המכות של טאהיונג׳ חשבתי לעצמי והתחלתי לרוץ לעבר ביתי מביט כל שנייה בערך לאחור כדי לוודאות שאין אף אחד אחריי.
הגעתי הבית מתנשף נכנס מהר ונועל את הדלת.
הייתי לבד בבית, אומר לעצמי להיכנס להתקלח ואז ללכת אליו.

סיימתי להתקלח יוצא מהמקלחת אל עבר החדר ומתחיל להתלבש.
אחרי שסיימתי להתלבש התפללתי לאלוהים שטאהיונג ימצא קצת רחמים ויקל עליי.
יצאתי מהחדר מתקדם אל עבר המדרגות ומתחיל לרדת בהם ועוצר ברגע שראיתי אותו עומד בתחילתן ׳פאק׳ חשבתי לעצמי ״ה-היי...״ אמרתי מגמגם, הוא התחיל להתקרב אליי ״תקשיב אני בדיוק התכוונתי לבוא אלייך, רציתי להתקלח הייתי מסריח משיעור ספו-אההה״ הוא הרים אותי על הכתף שלו ולקח אותי אל עבר דלת הכניסה, הוא יצא כשאני על כתפו, החזקתי בעדינות את חולצתו באגרופיי בעודי מייבב.
הוא הכניס אותי למכונית, נכנס אחריי ״הגיע הזמן לחזור הביתה בייבי״ הוא אמר.
״ד-דאדי...״ יבבתי מסתכל עליו, טיפסתי מעליו מתיישב על ברכיו ומחזיק בפניו הרכות ״א-אני מ-מצטער..בבקשה תרחם עליי..אני לא יעשה את זה שוב..אני מפחד..״ יבבתי, הוא הסתכל עליי ״ד-דאדי בבקשה זה יכאב..אתה לא תרחם עליי..״ אמרתי מתחנן, לרגע חשבתי שראיתי קצת רחמים בעיניו
״לא בייבי אתה תלמד את הלקח שמגיע לך, היית צריך לחשוב על לשקר לי ולגרום לי למות מדאגה ואז לברוח, אני יחשוב אם להקל עלייך קצת או לא, אתה צריך ללמוד שממני לא בורחים, ואם תעשה את זה אני ישיג אותך בחזרה. תלמד לא לשחק עם המזל שלך.״

מצטערת על האיחור
אוהבת, תהנו❤️
26.1.2020