20 Days in Seoul

פרק 1: הקדמה

"עד כמה רחוק הייתם מוכנים ללכת אחרי החלום שלכם? על מה הייתם מוותרים בשביל להגשים את החלום שלכם? האם הייתם הולכים עד הסוף בשביל להפוך את החלום שלכם למציאות או שהייתם נותנים לחלום שלכם להישאר אשליה טובה מדי בשביל להיות אמיתית?"

-31 באוקטובר

"שקט..." נשמעה גערה שקטה וחלשה מתחת לשמיכה לבנה, גערה נשית שהייתה מכוונת למנגינה מתמשכת שלא פסקה וחזרה על עצמה כל חמש דקות. "הנה, הנה אני קמה!" נפלטה אנחת כניעה אחרי כמה שניות בהן המשיכה המנגינה להתנגן ולעצבן את בעלת הקול. לאט ובחוסר אנרגיה, בצבץ לו ראש מתולתל שהיה אסוף לגולגול שהתבלגן לו במהלך הלילה. התלתלים השטנים שיצאו מהגולגול דיגדגו בעדינות את העפעפיים הסגורים של בעלת הקול, גורמים להם להיפתח בעדינות ובעייפות. עיניים עייפות נפקחו אל העולם וצבעי ירוק זית וחום עדין נצצו לאור קרניי השמש שחדרו מבעד לתריסים שבחדר, מבליטים את שביל נקודות החן שהתחיל ליד העין הימנית שלה לכיוון אפה.
ללא כוחות, הכריחה את עצמה בעלת הקול לקום על רגליה כשהיא, ללא מודע לה, ממשיכה ללחוץ בעצבים על השעון המעורר שבפלאפונה להפסיק. עיניה התגלגלו לפלאפון שהחזיקה וכשראתה את השעה עיניה התרחבו וליבה החסיר פעימה.
"שיט!! שיט שיט שיט!!" ועם קריאת התסכול שיצאה מפיה באותו רגע, הבחורה יצאה מחדרה הנעים לכיוון השירותים.

זאת אביטל, נערה בת שמונה עשרה שרק לפני כמה חודשים סיימה את שתיים עשרה שנות הלימוד שלה וכרגע היא עם רגל אחת מלהגשים את החלום שלה. החלום שלה, שאותו חלקה עם חברתה הטובה ביותר, ג'נט, הוא לטוס לקוריאה הדרומית, מדינת החלומות של שתי הבנות. במשך שלוש שנים חלמו הבנות על קוריאה, מה הם יעשו שם, מה הם יראו, את מי הן יפגשו אך רק בשנה הרביעית מאז הולדת החלום הזה, הבנות הרגישו תסכול אמיתי. במשך חודשיים בחופש של כיתה י'א, כל יום, חיפשו הבנות עבודה בה הם יוכלו לעבוד שנה שלמה ולטוס ישר אחרי שהן מסיימות בית ספר, כמו שהן תיכננו. אבל, כל מקום שהן הלכו אליו סירב להן עם לא אדום בפנים, לרוב במשפטים של "תבואו אחריי שימלאו לכן 18" או "תבואו אחרי צבא". בסוף חודש אוגוסט, שבועיים לפני תחילת י'ב, הצליחה אביטל למצוא עבודה בניקיון בבית ספר ליד הבית שלה בזמן שג'נט לא מצאה בשביל עצמה, מה שריסק אותה באיטיות מבפנים.
"אני מפחדת שלא נטוס בסוף לקוריאה." היה אחד מהמשפטים הקבועים שג'נט הייתה אומרת לאביטל, ואי אפשר היה להאשים אותה בהרגשה אותה היא הרגישה, הרי לחלום כזה חלום גדול ולקבל לא כל כך הרבה פעמים יכול לשבור בן אדם לריסיסים.
"אנחנו נטוס אני יודעת את זה! את עוד תראי שאת תמצאי עבודה ואנחנו נטוס ביחד! אין מצב שאנחנו לא טסות."

אך, לצערן של הבנות, אביטל התפטרה מהעבודה בגלל יחס מזלזל מהעבודה וג'נט לא מצאה לעצמה עבודה גם כשמלאו לה 18. לא רק זה, הבנות סבלו בבית ספר ובבית, דברים שרק הכבידו עליהן ועל התקווה שלהן להגשים את החלום. למרבה השמחה, בחודש יוני- שהיה חודש עמוס בבגרויות אחרונות וקשות, ג'נט הצליחה למצוא לעצמה עבודה בסופר שגם בו עברה סיפורים לא קלים בכלל. לקוחות היו מתנהגים אליה בחוסר כבוד, עובדים בודדים היום מתנשאים מעליה והשעות היו קשות טבלתי נסבלות. אבל כל הדברים הללו, כל הקשיים הללו רק הזכירו לה את החלום שלה, שהיא נלחמת בשביל החלום שלה.