"יכולת לעשות הרבה יותר טוב!"
קובץ דפים מקופל היטב ויתר על המידה הוטח על שולחני, בסוג של קשיחות מוזרה ולא במקומה.
וזאת ברקע קולו המהורהר ואף מאוכזב של המורה למתמטיקה אשר עמד לנגד עיניי בשילוב ידיים, מבטו רב המשמעות נעוץ בי ללא טעות אפשרית - משמעות שכלל לא רציתי להתייחס אליה, וזאת משום שלא רציתי בשום אופן ובנוסף, לא היה לי איכפת...
השפלתי את מבטי לשולחן העץ, השחום והמלוכלך שעם השנים צבר לא מעט סימני יושן בולטים לעין במיוחד, כמו המסטיקים הרבים שנדבקו תחתיו, סריטות עמוקות ולעיתים גם חריטות הנעשו ככל הנראה עם מספריים, מבלי לשכוח את סימני הטיפקס הכהים כתוצאה מהזמן שהתנוססו שם.
כעת, זה היה מה שתפס את מבטי וגרם לו להינעץ בשולחן מבלי להרים אותו שוב.
דבר זה בהחלט היה עדיף בהרבה מאשר להביט בדמות אשר עמדה מולי ועדיין נעצה בי את מבטה, מבט חודר ומשמעותי ככל הניתן להבין.
הרגשתי היטב, ובבירור מעורר אימה את צריבתו הבלעדית של אותו המבט.
כאילו מעוניין בעזרתו לגרום לעיניי להינעץ בעיניו ולמבטינו להיפגש בהצלבה הכרחית וכלל לא רצונית- לפחות לא מצידי...
כנראה מסיבה זו אזרתי את כל כוחות הנפש שעוד נותרו עמוק בתוכי, במטרה להתרכז כמה שיותר בעיטורים, אם אפשר לקרוא להם כך, אשר התנוססו על השולחן המיושן.
למירב הפתעתי, עיניי נתקלו בחריטות מיוחדות במינהן שגרמו לעיניי להתמלא בדמעות טריות ומלוחות אשר מחכות לדבר אחד בלבד- לצאת החוצה.
אך לא רציתי... לא כעת...לא בפני מורי למתמטיקה...
רק לא בפני טאהיונג...
אצבעותיי החלו לטייל באיטיות על החריטות העמוקות , מרגישות היטב כל חריטה וחריטה אשר כל אחת מהן נשאה בתוכה זיכרון ישן...
זיכרונות רחוקים מהזמנים בהם אני וטאהיונג היינו ביחד, זמנים בהם חיי היו ורודים וללא כל דאגה אפשרית...
~TaeKook4Ever~
לחשוב שכעת אנחנו לא מחליפים אפילו לא מבטים...
"ג'ונגקוק!"
המורה גנגטאה עדיין עמד מולי, מחפש את תשומת ליבי שכמובן לא הענקתי לו בשום אופן.
הייתי עייף...לא היה לי שום רצון לכך.
ניערתי את ראשי במהירות, מעלים בזאת כל זכר לדמעות שהרטיבו את עיניי העצובות.
"ג'ונגקוק, אני מדבר איתך לעזאזל! אתה יכול להסביר לי?"
אוחז בבחינה הכושלת, הוא חשף באי רצון לאור העולם את הציון הנורא שהתנוסס עליו בעט אדום בוהק.
"מה זה ??"
25
לא היה לי מה להשיב.
"זה לא מתאים לך ג'ונגקוק! מה קרה לך לאחרונה?? "
בלעתי את לשוני פעם נוספת.
VOUS LISEZ
Best Friends (VKOOK)
Fanfictionמאז שטאהיונג וג'ונגקוק זוכרים את עצמם, הם תמיד היו ביחד. הם מכירים זה את זה טוב כל כך, שאנשים רבים תוהים ושואלים אותם: "האם אתם אחים?" אך כרגיל, שניהם מחייכים מאוזן לאוזן ומשיבים בפשטות: "לא!" הם החברים הכי טובים, אך אולי אף אחים בנפש: שני חצאים...
