"היי, בוקר טוב!" קראה לעברי עדיאל בשמחה, כאשר נכנסתי לכתה בבוקר יום שני אחד והיא הבחינה בי. עדיאל עד היום אחת מחברותיי הטובות. היא תמיד הייתה נמרצת כל כך ומלאת אנרגיה וחיוכים - דבר שלא השתנה עד היום. "היי עדיאל," חייכתי אליה במאמץ, ופיהקתי. אני תמיד עייפה כל כך בבוקר.
ניגשתי לעבר השולחן המשותף של עדיאל ושלי שנמצא בירכתי הכתה, והנחתי את ילקוטי על כיסאי. "בואי נצא לחצר עד שהמורה תגיע. נחכה לורד, תהל וסימה!" עדיאל לא חיכתה לתשובתי, ומשכה בזרועי בלהיטות האופיינית לה. בדרכנו לחצר, נתקלנו בליטל. הילדה שעד היום יש לי שנאה עזה כלפיה. ליטל הייתה מקובלת מאוד בתיכון שלנו, ולמדה כתה אחת מתחתינו. סימה ואני מלאות בגופנו, ולכן היא תמיד הייתה טורחת לחקות אותנו בליגלוג ובמיוחד ירדה על החזה הגדול שלי.
בכל פעם שהייתה עוברת על ידי, היא הייתה מלחששת ברישעות:"מחלבות גד" או משהו מעליב בסגנון. מכיוון שהייתי מורגלת כל כך בפגיעות, הצלחתי רוב הזמן להתעלם ממנה. אבל דבר זה היה קשה מאוד בהתחשב בעובדה שהיא שיתפה את כל כתתה בעלבונות נגדנו.
הפעם, החלטתי ללכת כמה שיותר מהר בתקווה שהיא תתעלם ותעזוב אותי לנפשי רק הפעם לפחות. ואכן כך היה ועדיאל ואני הגענו לחצר ללא תקריות מיוחדות. מיד לאחר שהתיישבנו על גדר האבן הנמוכה שבחצר, פיטפטנו וצחקנו בקולי קולות(דבר שסיגלנו לעצמנו כהרגל - כחלק מההתנהגות המרדנית שלנו כלפי כל הבנות המקובלות והשחצניות), עד ששאר ההסעות הגיעו וחברותינו יצאו מהן.
"היי סומסום. מה קורה?" בירכתי את סימה בעליצות. תמיד כיניתי אותה כך, למרות שמעולם לא זכרתי מהיכן הגיע הכינוי הזה. "בסדר ברקי. מה איתך?" ענתה לי סימה באדישות האופיינית לה ומשכה באפה. סימה הייתה אדם רגוע בדרך כלל, אדיש כל כך. תמיד היינו צוחקות בשל העובדה שהיא הייתה כמעט דרך קבע מצוננת וקינחה את אפה לעיתים קרובות.
לאחר שעדיאל ואני פיטפטנו יחד עם סימה, תהל וורד נשמע הצילצול למורת רוחנו. "אווף! אין לי כוח!" פלטתי בחוסר רצון והתמתחתי בעייפות. "נראה לי שיש עכשיו שעתיים מתמטיקה!"
בלית ברירה גררנו חמישתנו את רגלינו לעבר הכתה. היום עבר בעצלתיים, ואני חיכיתי בקוצר רוח רק שיעבור. באותה תקופה, מלבד עדיאל - סימה הייתה חברתי הטובה ביותר. ומכיוון שהיא מתגוררת יחסית קרוב אליי, יותר משאר החברות שלנו - תמיד בסיום יום הלימודים היא ואני נהגנו להסתובב יחד. אהבנו ללכת לספריה הציבורית, אבל כמעט אף פעם לא בשביל הספרים. היינו אוהבות להתנחל שם שעות על יד המחשבים ולראות תמונות של שחקנים חתיכים. היה שם גם ספרן מבוגר, שסימה ואני תמיד נהגנו לצחוק ולהתבדח איתו. הוא היה מאוד מצחיק אותנו עם סיפורי הבדיה שלו על משפחתו.
בבוקר המחרת, ורד קראה לי לשיחה לפני תחילת הלימודים ואמרה בהבעה רצינית שהיא רוצה לספר לי משהו. "מה קרה?" לחשתי לעברה בסקרנות. ורד הביטה סביבה בחשש לבדוק שאיש מסביבנו אינו מאזין, וענתה:" את מכירה את רבקה, נכון? מכיתה י"א?"
"כן, למה?"
ורד היססה מעט, אך המשיכה. "אני לא יודעת איך לומר את זה. הדבר הזה קיים אצלי די הרבה זמן, אבל התביישתי מאוד לספר. לא ידעתי מה תחשבו עליי..."
"מה לספר?" לחצתי עליה וסקרנותי גברה. ורד נשמה נשימה עמוקה, וסומק קל החל מעטר את לחייה כשהשיבה:"אני חושבת שאני מאוהבת בה. אני לא מפסיקה לחשוב עליה ולהרגיש משיכה כלפיה. במיוחד כי היא מזכירה לי שחקנית שאני מאוד אוהבת." היא לא העזה להביט בעיניי.
הייתי די בהלם, ולא ידעתי מה לומר. המילה הראשונה שצצה במוחי הייתה - לסבית, למרות שידעתי שזה לא ודאי כלל. היינו רק בכתה י', וידעתי שבגילאים האלה הזהות המינית עדיין מבולבלת מאוד ולא מגובשת. "כמה זמן זה כבר נמשך? סיפרת לשאר הבנות?" שאלתי לבסוף. ורד אזרה סופסוף מעט אומץ והביטה היישר אל תוך עיניי כעת. "לא. רק לך בינתיים. ידעתי שאת תביני אותי יותר מכולם. כי את תמיד... חכמה כזו. זה נמשך בערך שלושה חודשים אם אני לא טועה."
"וואי, זה הרבה זמן," אמרתי בהפתעה קלה. "אבל תקשיבי, זה מאוד מציק לי!" תפסה לפתע ורד בזרועי והביטה בעיניי. יכולתי לראות כאב ניבט מעיניה. כאב של אהבה בלתי מושגת. "אני לא יודעת מה לעשות... הייתי רוצה כל כך שהיא תדע מה אני מרגישה כלפיה. מאוד קשה לי ככה. אם אין סיכוי שאהיה איתה, לפחות שתדע מה אני מרגישה!"
"את יודעת שזה בלתי אפשרי," אמרתי מיד, למרות שהבנתי אותה. ידעתי שזה כואב. אבל מנגד הבנתי שלטובתה לא כדאי שתעשה זאת. היינו בתיכון שלומדות בו בנות בלבד, ושמועות על מישהי שאוהבת בנות היו מתפשטות כמו אש בשדה קוצים. ובנוסף, בגלל מצבה החברתי(היא הרי מסתובבת עם החבורה שלנו, כמו שאהבו לכנות אותנו. וכל מי שמסתובב איתנו, גם עליו צוחקים), רק יצחקו עליה וינדו אותה ואותנו עוד יותר.
מלבד זאת, ידעתי בוודאות שרבקה הזו אוהבת בנים. והיא גם מאוד מקובלת יש לציין. בקיצור - לורד אין סיכוי. כל הסיכויים פעלו לרעתה. היא נאנחה. "אני יודעת שאי אפשר. הייתי פשוט חייבת לספר לך. זה העיק עליי מאוד." לאחר מכן העברנו נושא, ויותר מאוחר אף הצטרפו אלינו גם שאר הבנות עד שהגיע הזמן להיכנס לכתה.
עברו שבועיים משיחתי עם ורד, שבועיים די רגילים. רוב ההצקות וההסתלבטויות עלינו היו מצד ליטל המגעילה ולפעמים גם משאר בנות כיתתה. כמו שאמרתי - שבועיים די רגילים.
אבל אז, יום אחד המצב החמיר. בהתחלה מבלי סיבה נראית לעין.
