You And Me Against The World-Tokka💚💙

פרק חמישי

-טופ-
  
הסתובבתי בביתי מחכה לשעה שבה הורי ילכו לישון.
שמתי לב הבית שקט- זה הזמן לצאת.
חייכתי חיוך תחמני ויצאתי בזריזות מהבית לעבר רחובות בה-סינג-סה, חיפשתי אחר המועדון הקטן ולאחר כמה דקות מצאתי אותו.
נכנסתי, נרשמתי וחיכיתי לתורי.
"ועכשיו......האלופה שלנו- העיוורת הקטנה!!!!!!" אמר הקריין וכל הקהל הריע, הלוואי שזה היה יכול להיות ככה גם בבית..שיעריכו אותי! ויאהבו אותי כמו שאני!
עליתי לבמה מחייכת לכולם ומניפה את חגורת הזהב שלי גבוה לאוויר.
חיסלתי את האויב הראשון תוך שניה ואחריו גם את כל האחרים, לבסוף הגעתי לקשוח מכולם ולא יכולתי שלא לצחוק מהפרצוף שעשה "וואוו!! איזה קשוח!!" אמרתי בציניות והגבר ה'צנוע' ענה "אני יודע!" וקרץ, כך לפחות ניחשתי הרי אני עיוורת אתם יודעים ⁦🤷‍♀️⁩
לבסוף חיסלתי גם אותו.
הייתי בטוחה שכבר גמרתי אבל הקריין רצה לעשות רעש וצעק למקרופון בעוצמה כזאת שהגעתי למחשבה שעכשיו יהיו חסרים לי 2 חושים ולא רק אחד..
"מי מוכן להילחם נגד טופ האדירה תמורת שק זהב?!" כל הקהל שתק, הם ידעו שאין להם שום סיכוי איתי, פתאום ילד אחד קם ממקומו וצעק 'אני!!' הוא רציני?! מסכן...
הוא לא היה כשף אדמה, הוא לא הפסיק לרחף  ממש כמו "נו בלרינה, איפה אתה עכשיו? אה?!" אמרתי בקול קשוח וחיפשתי אחד רגליו.
אין מצב שהקטנצ׳יק הזה יעיף אותי!
***
אין מצב! הוא העיף אותי?! איך הוא העז?!
-"רגע אני רק רוצה לדבר איתך! על תלכי!!!"
ואז הוא המשיך בקול מתחנן בזמן שהעניקו לחבריו את הפרס *שלי!!* "אני צריך אותך בתור מורה!! לכשפות אדמה!!" הוא המשיך ללכת אחריי עד שפתחתי חור בקיר והלכתי לביתי.
'איזה מעצבן!! עכשיו לא יכבדו אותי יותר בגלל הדביל הזה!' נכנסתי הבייתה בזהירות ורצתי להתקלח ולהתלבש בשמלה ירוקה שמסתירה לי את הרגליים עד קצות האצבעות.
שנאתי את השמלה הזאת אבל כבר למדתי מה קורה שמנסים לקרוע אותה...
הלכתי לארוחת הערב עם הנעליים המעצבנות שלי - אני לא יכולה לדעת לאן אני הולכת!!!!!- בליווי משרתים 'שיעזרו לי' גילגלתי עיניים, או לפחות חשבתי שאני מגלגלת הרי אני עיוורת- מאיפה לי?!
חייכתי את החיוך הכי רחב שיכולתי ונכנסתי לחדר האוכל הענקי,
"היי" התיישבתי בקצה השולחן "שלום, טופ, איך היה היום?" אבי שאל בנימוס והתאפקתי לא לעשות פרצוף מוגעל "נהדר." עניתי באותה נימה של קול.
"אני שמח לשמוע."
באתי להתחיל לאכול ולפתע נשמעו דפיקות בדלת וכמה ליחשושים 'זה בטח סתם ילדים שמנסים לעשות לנו מתיחות..'
הדלת נפתחה וראיתי (יותר נכון הרגשתי מהאדמה) לפני חבורת נערים מחוייכים  המשכתי לאכול מתעלמת מהעובדה שהם בבית שלי.
הראשון התחיל לדבר וכבר הבנתי מה קורה שם, זה הילדים מהתחרות!! אוי לא! עם אמא ואבא יגלו....
מיהרתי לקום וללחוש להם "מה אתם חושבים שאתם עושים פה?!" "באנו לבקש ממך שתלמדי אותי כשפות אדמה."
"לא. עכשיו עופו לי מהבית!" הוא נשאר במקומו ולפי דפיקות ליבו הבנתי שהוא קצת מודאג..
"טופ, תתנהגי לאורחים שלנו בכבוד." אמר אבי וקיוויתי שהוא לא שמע את השיחה שלנו, הנהנתי והלכתי למקומי.
"מי אתם?" אמר אבי בנימוס
"אני האוואטר ואלה חבריי, סוקה וקטרה" הוא הסתובב אליהם מעט ואז חזר לאבי "וואו האוואטר!! למה באת לביתנו הצנוע?" "באתי בשביל לבקש מביתכם שתלמד אותי כשפות אדמה." אבי צחק ואני התכווצתי במקומי "לבקש מהבת שלי שתלמד אתכם כשפות אדמה?! היא ילדה עיוורת.תמימה.קטנה וחלשה, היא לא מסוגלת לעשות כלום, אתה חושב שהיא יודעת כשפות אדמה מספיק טוב בשביל ללמד את האוואטר?!" התכווצתי עוד יותר בכל מילה ומילה שאבי אמר, זה באמת מה שאני? רק עיוורת קטנה וחלשה?.. אנג הנהן "ראיתי אותה והתרשמתי מאוד." "טוב הילדה שלי לא תוכל ללמד אותך אבל המורה שלה מצויין!"הוא מיהר להוסיף "למה שלא תשבו איתנו לארוחת ערב בינתיים?" "אנחנו נשמח." הם התיישבו ואני התאפקתי לא לקום ולהגיד ' אני הולכת לחדר שלי!' אחרי הכל אני חייבת להיות מנומסת..ידעתי שאסור לצאת לשירותים בזמן האוכל אבל הייתי חייבת תירוץ.."אני הולכת להתפנות, עוד מעט אחזור." חייכתי את החיוך הכי מקסים שלי ויצאתי מהחדר.
נ

כנסתי לחדר וישבתי על הרצפה, מחכה שהם ילכו.
שמעתי צעדים מתקרבים וקמתי מהר, הולכת לפינת החדר ותוך כדי נכנסת עמוק לאדמה.
האדם שהלך נכנס לחדר, זה לא היה נראה כמו אנג..אז מי זה..?
"טופ...? אני יודע שאת פה. בבקשה תצאי אנחנו רק רוצים לדבר איתך!!" הוא אמר בקול חלש אך בתוכי הוא נשמע מלא ומדהים והוא חימם את גופי.
מבלי לשים לב לחשתי לו בחזרה בקול מתוק "בסדר...-שמתי לב לקול אז הוספתי מהר רטינה- אני באה אבל לשיחה של מקסימום שתי דקות ואתם עפים מכאן!!" חזרתי לקולי הרגיל.
הוא היסס וליבו דפק בפראות, לבסוף הוא שחרר כמה מילים "טוב..בואי.." קולו היה נחוש ועם זאת מפוחד.
ניסיתי להבין אותו אבל לא הצלחתי..
כשאנג ראה אותי הוא קפץ "הגעת!!" הוא פנה לילד הגבוהה "סוקה, איך שכנעת אותה?" פתאום קולו היה רם ואמיץ יותר "בעזרת קסמיי האישיים כמובן!" אנג גילגל עיניים (ככה ניחשתי לפחות!) ופלט רטינה בתוספת הרמת גבה (היא לא רואה את זה, זה מה שקורה💁) "איך סוקה?" "נו טוב! פשוט ביקשתי ממנה לבוא והיא הסכימה.." "יותר אמין." עכשיו הוא פנה אליי "אז את תבואי איתנו????" הוא אמר בתשוקה ואני עניתי בקול חד "אני נשארת כאן." במהלך השיחה שלו עם 'סוקה' הבנתי על מה הם מדברים.
"למה..?" "הייתי רוצה להסתובב איתכם במקומות ולהנות אבל..זה לא החיים שלי.." הלכתי לכיוון הבית והם הלכו אחריי והפעם פנו להוריי "אתם מסכימים שהבת שלכם תצטרף אלינו למסע??" אנג אמר ללא טיפת נימוס "אנחנו מצטערים מאוד אבל טופ תישאר פה, תאמין לי שהיא לא תעזור לכם בכלום בכל זאת, היא רק עיוורת קטנה וחלשה.."
כעסתי. אני שונאת שקוראים לי חלשה! אני ממש לא חלשה!! "אני באה איתם אבא!" "את נשארת פה וזהו." הדמעות פרצו ולא יכולתי לשלוט בהם "א..בל אני כבר בת 12 ואף פעם לא היה לי אפילו לא חבר אחד!! למה אני צריכה להישאר תקועה כאן כל הזמן?!" הם אפילו לא היססו וישר ענו בתקיפות "לחדר." הנהנתי באי רצון והלכתי לחדרי.
נמאס לי שהם מחליטים עליי!! אני הולכת עם אנג. החלטתי, בדקתי את השטח ויצאתי לגינה.
"אנג!!" לחשתי הוא הסתובב "טופ..? אבל.. הם..אמרו ש.." הוא היה מבולבל "עם הסכימו לי בסוף עכשיו בוא נלך לפני שהם ישנו את דעתם!" שיקרתי, הוא הנהן ויצאנו לדרך.
הייתי מפוחדת, לבגוד בהוריי...ידעתי שמהיום אני לא אראה אותם יותר לעולם.
לכן לפני שיצאתי השארתי להם על השולחן שני לוחות אדמה עם ציורים (ניסיתי) שמסבירים שאני אוהבת אותם...וזהו זה. אני מעכשיו לא אראה אותם יותר. סילקתי דימעה וניסיתי לישון, אחריי הכל, אני כבר יצאתי לדרך ואין שום דרך חזור.
______
אזז זה הפרק הכי ארוך שלי עד עכשיו! (1011 מילים!!) מה אתם חושבים על מה שטופ עשתה? מה אתם הייתם עושים? איך היה הפרק?
אשמח לשמוע בתגובות 😇⁦🎖️⁩