פרסי - פרק 17

814 37 4
                                    

אוקיי. אז התעתקות ממש לא דומה למסע צללים.

זה לפחות מה ששמעתי מאנבת'.

אז היינו צריכים להתחלק לקבוצות, בגלל איזשהי בעיה ב"התעתקות".

לא נהנתי מהרעיון שאני ואנבת' נצטרך לעבור מרחק כל כך גדול בלחוד. אבל הכל הלך חלק.

הגענו לבית של הילד הג'ינג'י, רון.

ישר כשהגענו אישה שנראתה הערך בגיל 35 רצה אלינו וחיבקה את רון.

מהר שלפתי את העט והוצאתי את הפקק. אנקלוסמוס צמחה לגובה מלא ונחה בידי. גם ניקו שלף את חרבו השחורה, רון הסתכל עלינו במבט מזועזע.

"סתם ריפלקס" אמרתי.

החזרתי את החרב למצב עט.

ניקו הסתכל עליי, עדיין עם החרב שלופה עם מבט של "אתה בטוח?".

הנהנתי לו בהסכמה.

ניקו הוריד את חרבו, אך ראיתי שהוא עדיין החזיק אותה.

"אתם בטח כל כך רעבים!" אמרה לפתע האישה שחיבקה את רון.

רון הסתכל עלינו במבט מובך "לא.. אמא אנחנו בסדר."

"רון! אני לא חינכתי ברברי! תמיד חשוב לתת לאורחים ארוחה טובה!" אמרה מולי במבט כועס.

היא מהר הביטה חזרה אלינו וחייכה חיוך גדול.

זה היה קצת מלחיץ. טוב האמת, זה היה מאוד מלחיץ. השינוי של מצבי הרוח שלה היה מהיר כל כך.

אמא של רון, שגיליתי שקוראים לה מולי, הובילה אותנו לכיוון המטבח.

הסתכלתי על אנבת'.

היא כרגיל, סרקה את המקום.

אבל הפעם לא יכולתי להאשים אותה.

המקום באמת היה מגניב.

אולי הקירות היו קצת מוזרים, והתקרה התקלפה, אבל הרהיטים היו מגניבים.

הסלון היה רחב ידיים, והיה נראה שהמעיטו שם ברהיטים.

היה שקט מוחלט, אך שררה בו תחושה חמימה.

אם הייתי יכול, הייתי נשאר בסלון וחוקר כל דבר ודבר, אבל אנבת' החזיקה בידי ומשכה אותי הלאה.

נכנסו למטבח ולחשתי לאנבת' באוזן. "איך הולך?"

אנבת' צחקה ולחשה לי "אני לא צריכה שתדאג לי כל הזמן, מוח אצה".

המטבח, כמו הסלון, היה מהפנט.

התיישבנו על שולחן ארוך שבהחלט הספיק לכולם להתיישב שנוחות.

מולי הניפה את שרביטה וצלחות הופיעו מולנו.

היא הניפה את שרביטה שוב, ומן המטבח עופפו אלינו צלחות עמוסות.

על השולחן נחתו צלחות בריח נפלא!

מהר אפי הוצף בריחות שונים, צלי, נקניקיות, תפוחי אדמה אפויים, וסטייקים.

כולם הסתכלו על הארוחה בעיניים פעורות ומהר התפרענו על האוכל.







פרסי פוטר ועליית אדוני האופל Where stories live. Discover now