לפעמים אני נזכרת בה, באהבה שמתה.
כן נכון שזה טיפשי אבל תקראו עד סוף הקטע.
אם לא תרגישו קצת נוסטלגיה או צביטה כך סתם לפתע,
אז אדע שזו רק אני שדנה בזאת, ההיא, שמתה.
איך הלכתי להלוויה לבושה בהחלטות גורליות.
איך קברתי אותה מתחת לשכבות של ים דמעות.
אני נזכרת איך אחזתי בה במיליון אלפי קצוות,
ויחלתי שרק עוד קצת לא תחדל היא מלחיות.
בכאב אני מנגנת ככה את כל השירים שלה,
וברעד אני נשרטת ככה מכל הצבעים שבה.
איך אני זורקת ממנה תמיד את כל הטוב כשרע,
אבל ברגע אחד נשברת ומשקרת לי שלא נורא.
זה לא נורא להיזכר בכל הקסם שהיא שומרת.
לא נורא כל כך להתייתם מאהבה עיוורת.
אז מה אם היה קצת רע כשהיא הבטיחה המון של טוב.
למה להרוג הכל כשאפשר פשוט רק לאהוב?
איך היא זאת שמתה ככה שוב עושה לי בעיות.
איך היא שכבר דיי ממנה, זוחלת לי אל המיטות.
ובלילות, כשקר לי, מר לי, היא לוחשת לי סודות.
אולי טעית? אולי שגית? אולי עשית ממנה רק צרות?
אני יודעת שבעצם זה הדמיון שלי, הוא קצת שובב.
הוא משחק תמיד בכל מה שנשבר כשאני על הגב.
הרי בסוף הכל קבור וכבר הייתה ההלוויה,
זה סתם טפשי לשקוע שוב בכל מה שמזמן היה.
אז למה לי להיזכר בה? גם אני שואלת זאת.
למה לא לקשור אותם, שלא יברחו הזיכרונות.
למה לא למנוע את כל הכאב שכבר נקבר?
למה שוב ושוב חולמת שרק יגיע המחר?
אני טיפשית, או אכזרית, או שאולי קצת אנושית,
מענישה תמיד על הרצון להיות טיפה חופשית.
אני שוברת את הראש במטרה להתרחק
אבל תמיד אותו דבר קורה גם כשהלב שותק.
אז.
אני נכנעת.
עוצמת את העיניים.
ולבנתיים מאשרת לדברים לצוף במים.
כי זה בסדר שהמוות הוא דבר כל כך טבעי.
גם אם זה אומר שמדובר ברגש רוחני.
כי בסך הכל כולנו מדברים בסוף עליה.
אם לא היום בעוד שנה לא נתעלם הרי ממנה.
וזה נכון שזה קצת קיטשי, מעצבן כמו בוחן פתע,
להיזכר באהבה הזו שהייתה ושכבר
מתה.
