"היי טאהיונג!" גי'מין קרא לעבר טאהיונג שהכין אוכל לשניים.
"כן, גי'מין?" טאהיונג שאל, עסוק בלא לשרוף את הפנקייק השמיני ששם על המחבת, הראשון שהאמין שיצא לו אכיל ולא שרוף.
"קיבלת! דואר..." גי'מין אמר בחוסר יציבות.
לרגע קולו נשמע שמח אך נגמר בינמה עצובה.
"המ? מה קרה צ'ים?" טאהיונג שאל, מניח את הפנקייק המוכן על צלחת ומנגב את ידייו.
עוזב לרגע את המטבח; למען חברו הטוב.
"ט-טאהיונג" גי'מין אמר בקול חלש, מתיישב על הספה; דמעות איימו ליפול מענייו.
"מה זה גי'מין? מה קרה?" טאהיונג שאל מודאג, מה כבר יכול לקרות..שחברו הטוב מגיב כך?
הוא התיישב ליד גי'מין והסתכל על ידייו, הן החזיקו במכתב.
הוא לקח את המכתב בעדינות מידיו של גי'מין וקרא את הנמען והמוען.
' אל קים טאהיונג
מ- ג'ון ג'ונגקוק '
"מה..." טאהיונג הסתכל על המכתב בחוסר רגש.
כמה דקות עברו, טאהיונג קם מהספה אל עבר חדרו.
הוא פתח את המגירה שנמצאת השידה שלו, זורק לשם את המכתב ויורד למטה מחייך.
"גי'מין קדימה, אולי תעזור לי להכין פנקייקים? הכנתי רק אחד עד עכשיו.. לא שזה לא הישג!" טאהיונג צחקק, מושך את חברו מהספה אל עבר המטבח, כאילו לא קרה דבר.
__
טאהיונג נשאר לבד בביתו, יושב על המיטה שלו מול השידה; פשוט בוהה.
בוהה במגירה שבתוכה נמצא המכתב ושואל את עצמו.
מה קורה כאן?
ג'ונגקוק עזב אותו לפני חודש,
לעזאזל עם זה חברים שלו אמרו לו להתייחס לג'ונגקוק כמו מת!
אז למה עכשיו...אחרי חודש, הוא שולח לו מכתב?
זה אפילו לא הגיוני..בשום צורה.
אבל טאהיונג לא שואל שאלות.
לא כשידיו מטיילות להן אל השידה, המגירה והמכתב.
ובלי לשים לב, הדמעות שלו זולגות באיטיות.
שוב.
הוא עוד לא פתח את המכתב ולא יכל שלא לקלל את עצמו על כמה רגיש הוא היה.
הוא שנא את הרגשות האלו, אבל הוא אהב את ג'ונגקוק כל כך...
הוא שנא את זה שהוא אוהב אותו!
אבל זה היה כל כך נעים לאהוב ... ולהאמין שהייתם נאהבים.
פותח את המכתב טאהיונג נותן לעצמו ליפול אחורה על מיטתו.
הוא מחזיק במכתב בשתי ידיו ומתחיל לקרוא.
'
טאהיונג,
קים טאהיונג.
טאה, אני ...
מצטער.
על הכל.
אני ... לא יודע מה לכתוב, אני פשוט רוצה לספר לך את זה.
ואם אני לא יכול לספר לך את זה פנים מול פנים יותר, אעביר לך את זה בכתב.
החודשיים האלו לפני שנפרדנו, היו כמו גיהנום בשבילי.
לחיות עם ההרגשה שאני משקר לך, שתגלה זה יפגע בך..זה אכל אותי מבפנים והייתי חייב לספר לך.
אבל; אני רוצה גם להסביר.
אני אוהב אותך, שלא תעז לפקפק בזה. זה פשוט שלרגע אחד, בבר המטופש הזה; הרשתי לעצמי להישתחרר יותר מידיי.
וללילה אחד; הרשתי לעצמי לשכוח ממך.
וזה לא נכון, אני יודע.
אבל אני לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור.
למה? אתה בטח שואל..
למה עזבתי אותך בגלל זה, אתה בסוף היית סולח לי? אנחנו ביחד כבר כמה שנים.. היית סולח לי נכון? אני רוצה להאמין שכן. '
טאהיונג הינהן בראשו, כאילו ג'ונגקוק דיבר איתו עכשיו; כאילו ראה מה שעשה.
החלק השני של המכתב היה כתוב מסורבל, כתמים בלתי מוסברים הכתימו אותו אבל טאהיונג המשיך לקרוא.
' אבל.. אתה כבר ידעת נכון? כאב לך ששמעת על זה? כעסת עליי? בצדק. אני פשוט כל כך מטומטם.
טאהיונג, אני אקצר במילים.
אני כותב לך את זה ממש באוטו שלי; כמה דקות אחרי הפרידה שלנו ואני..
מרגיש נורא.
איבדתי את האור של החיים שלי, חלק חשוב מהחיים שלי, כל החיים שלי, כל העולם שלי!
איבדתי אותך...
הפואנטה במכתב? '
טאהיונג צחק, ג'ונגקוק שפך כאן את הלב שלו ושורה אחרי רמז לכך שהוא מבין שהוא כתב יותר מידיי. אבל הוא לא.
למרות זאת שטאהיונג ידע, הוא כתב את זה מסיבה אחרת; הוא פשוט התכחש לכך.
'
כן..
אני יודע שזה כל כך אנוכי לבקש את זה אבל, אני רוצה שלא תשכח אותי.
לא משנה מה, תזכור אותי; אותנו.
ותשרוד.
תשרוד את החיים האלו, אני מאמין בך שתוכל ושתעשה זאת.
תהיה שמח, תמיד.
אני אוהב את החיוך שלך, הוא כל כך יפה...
בבקשה, שלא יעלם אוקיי?
וטאה שלי, אם יהיה לך קשה... בבקשה אל תמות.
אל תמות עד שזה יהיה נכון.
עד שזה יהיה מוצדק מספיק.
עד שבשמיים, יחליטו שזה הזמן.
כן אני יודע שאני כותב לך מוזר, אבל אתה תבין, אתה הבנת, אתה תמשיך להישאר מודע לכך.
ואני מודה לך על כך.
תודה לך טאהיונג, אנחנו עוד ניפגש.
אני רק צריך שתחכה לי קצת, המ?
'
לחכות?
טאהיונג לא אהב לחכות, לא הייתה לו סבלנות בכלל.
אבל,
לחכות לג'ונגקוק?
הוא ידע שהוא יכול לעשות את זה.
YOU ARE READING
𝐒𝐡𝐢𝐧𝐞 ☄︎ 𝐤𝐨𝐨𝐤𝐯
Fanfiction״תחזור אליי... בבקשה.״ ⋆ ⋆ ⋆ ⋆ על קים טאהיונג וג'ון ג׳ונגקוק. על סיפור האהבה שלהם, אחד המנצנץ כמו אלף כוכבים. ⋆ ⋆ ⋆ ⋆ ״עכשיו זה מאוחר מידיי לבקש אותך בחזרה.״ תהנו 3> ⚙︎ ספר ראשון. ©95liner95
