היום הכי נורא בחיים שלי הגיע, היא הוציאה אותי מהחדר.
בשעה 2 אחרי הצהריים בדיוק, רק לפני רבע שעה ד"ר פרקר הגיעה וביקשה ממני לארוז את החפצים שלי לפני שג׳קסון יחזור, ועכשיו אני הולך במסדרונות בהרגשה ריקה לחדר בקצה השני של המסדרון הארוך.
"הנה החדר שלך, אין כאן עוד אנשים אז תתרווח." היא סגרה את הדלת אחריה וישבתי על המיטה, זה היה חדר יפה ללא ספק.
הייתה בו טלוויזיה קטנה ומיטה די גדולה, ושירותים ואמבטיה והיה לי קומקום אבל שום דבר מזה לא היה שווה בלי ג׳קסון.
העיינים הירוקות שלו הסתכלו עליי מכל פינה ואז הן נעלמו, וכל כך רציתי להסתכל עליהן, הכל הרגיש כל כך ריק ובודד בלעדיו, לא היה כלום והכל היה שחור.
והגעגוע התחזק וההרגשה שלי, הרגשה כאילו סכין נתקע לי בלב והסתובב ונע והוא לא משחרר, רק המשיכה.
כל ההרגשה שבגללה הגעתי למחלקה התחזקה כי אהבתי את כולם אבל אותו הכי הרבה.
כי הביישנות שלו גרמה לי תמיד לחייך, והכרבולים 'בטעות' תוך כדי שינה, הכל בו עשה בי נחת.
ועכשיו הוא לא כאן כדי לחבק אותי, ואני מתגלגל במיטה ושוקע במחשבות.
והמחשבות שלי הן עליו והפנים שלו מסתכלות עליי והדמעות לא מפסיקות לרדת.
למה הן לא מפסיקות לרדת..?
למה הדמעות פשוט ממשיכות להרטיב את הלחיים שלי ואיזה הסבר יש לכאב בלב שלי חוץ מהתאהבות שהחברה הכשילה.
כי גבר לא יכול להיות עם גבר בלי שיסתכלו עליו מוזר, העיינים ננעצות בידיים המחוברות וזה מלחיץ.
זה מלחיץ כשאנשים מסתכלים עלייך ועל הידיים שלך כשהן מחוברות ליד של עוד גבר, כי אם זה לא גבר ואישה זה לא בסדר, וזה לא "טבעי" וזה נגד התורה.
אבל אלוהים בזבז כל כך הרבה זמן בללמד אנשים מה הם יכולים לעשות ולא לעשות, איזה חיות הם מורשים לאכול שהוא שכח ללמד מוחות קטנים שאהבה היא לא חטא.
ואחרי כל הזמן הזה שישבתי ובכיתי, סוףסוף נרדמתי והוא היה בכל חלום שלי, והוא עמד כל כך רחוק ממני.
בבקשה תתקרב...
אני מתגעגע...
YOU ARE READING
אנחנו לבד וביחד
Teen Fictionבגיל 18, הוא כבר התאשפז בפעם השלישית, לחץ ולחץ, חרדות מתמשכות וכאב קשה הובילו אותו בפעם השלישית, למחלקה הפסיכיאטרית בוושינגטון, המקום היחיד בעולם שקייל המינגס הכיר ביקום הזה. אחרי שלוש פעמים במחלקה, לא היו לו ציפיות מעבר לרופאים, כדורים פסיכיאטרים...
