העוזרת

פרק יא ואחרון

נינה

"תנשמי עמוק, אוקי... פנימה והחוצה..."

"אמא שלך זונה, אוקי!" החזרתי לאחות המסכנה שלא עשתה לי כלום.

היא המשיכה לחייך לעברי, מנגבת את הזיעה מפניי וטופחת קלות על היד שלי בנחמה, כאילו שהכל היה בסדר ולא קיללתי אותה מלכתחילה.

אני לא יודעת כבר כמה זמן עבר מאז ששכבתי ככה על האלונקה המטומטמת הזאת בבית החולים הזה, אבל יכולתי להרגיש בכל הגוף שלי נקרע לגזרים, כאשר משהו, שהרגיש לי כמו ראשו השמן של אגוזי החליט לצאת לי מהפאקינג כוס, אינעל-דודתו.

"פאק!" צרחתי, "תביאו לי פאקינג אפידורל!"

"כבר הבאנו לך גברת ששון, זה אמור להשפיע עלייך בכל רגע-"

"אני צריכה שזה ישפיע עליי עכששששיו!" צרחתי את המילה האחרונה בכאבים.

"תנשמי לעומק, גברת ששון, הוא יוצא.... הנה... אני רואה אותו... הוא בא..." שמעתי את הרופא היושב בין רגליי, מקטר לעצמו בזימרה, כאילו שזה פאקינג מחזמר ולא הכוס שלי שהוא רואה מלפניו.

"קדימה, גברת ששון-"

דבריי האחות נקטעו כאשר הדלת נפתחה כמעט בבעיטה ואיתן פרץ פנימה בריצה מהירה, ישירות אל האלונקה שלי, מסתכל עליי בדאגה ומשהו שנראה כמו חרדה בלתי-נשלטת.

"יוואו, בובה... אני מצטער... פקקים... תל-אביב..." הוא פלט, עוצר למראה ההבעות ההמומות על פניהם של השוהים בחדר, כאשר הוא התקרב אל האלונקה, מקפיץ האחות הרחק ממני. "תנשמי, בובה... פאק, הבן שלנו בא, את קולטת... הבן שלנו בא..."

מבלי לשלוט בעצמי, פרצתי בבכי חסר שליטה.

"היי, בובה... די... הכל יהיה בסדר... את יודעת שהוא לוחם חזק בדיוק כמוני... תנשמי לעומק, אוקי... הכול יהיה בסדר..." הוא החזיר לי בנחמה קלה, מנגב את הזיעה מפניי בחיוך הרחב והאוהב הזה שלו.

"אוקי, גברת ששון-"

"זה גברת יוסף." איתן קטע את דבריו של הרופא המפוחד, כאשר הוא ראה את מבטו הנוזף בו.

"אממ..." האיש המסכן כיחכח בגרונו בלחיצות קלה, "אוקי, גברת יוסף, תקחי נשימה עמוקה, אוקי... ודחפי כמה שאת יכולה, הוא עומד לצאת לנו..."

"שמעת את זה, בובה...? הילד שלנו אוטוטו פה..." פנה אליי איתן בעליזות גדולה ומרגשת.

לקחתי נשימה עמוקה, לתחושה הנוראית של התכווציות שתקפו אותי, לפני שלחצתי בכל הכוח שלי על שרירי בטני ודחפתי מטה שוב ושוב לתחושה הכואבת, כאילו שחותכים אותי מכל הצדדים, בכל מיני סכינים ושוב, לקחתי נשימה עמוקה, לפני שהרגשתי בידיו החזקות של איתן אוחזות בי ונתתי את כל מה שהיה בי בצעקה אחת חזקה, נושמת למשמע הצליל המתוק של הבכי הצלול והמתנגן של התינוק שלנו. נשענתי אחורה על המיטה, שומעת את צחוקו המטופש של איתן, כאשר הרופא הציע לו לחתוך את החבל.