Heartless

Heartless - פרק 9

כבר לא הבנתי למה אני מצפה ממנו כל פעם מחדש, הרי בן אדם לא משתנה בחודש, בייחוד לא בן אדם כמו הארי.

אני לא מצליחה להבין אותו כבר, הוא פשוט נשאר אותו הדבר.

הוא נרתע ועדיין ממשיך את המשחק שלו; זה של הילד הרע, הילד חסר ההחלטיות.

כעסתי עליו, הוא נתן לי להאמין.

להאמין במשהו דמיוני. אני בטוחה שהוא יודע כמה שזה קשה לתת למישהו את כל כולך, ולקבל בסוף כתף קרה.

הייתי מוכנה להקריב בשבילו, ואני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, כי הכל קרה כל כך מהר ואני רק מכירה אותו כמעט שבועיים, אבל משהו בו באמת משך אותי, משהו שונה.

אני פגעתי בדרו בידיעה שאני זאת כי ״לי ולהארי יש איזה משהו״. טיפשה שכמותי, אני נותנת לקשר כמו שלי ושל דרו לחמוק מבין ידיי בשביל הארי.

נתתי לעצמי לחשוב שהמרחק ישנה את הקשר איתו, ועצם זה שאני עוברת ישנה את הרגשות כלפיו.

כל זה היה בסך הכל מסכה.

מסכה שנתנה לי להרגיש אחרת, להשתנות.

אולי דרו הוא באמת בשבילי, באמת האחד שלי. אחרי הכל, הוא נתן לי בכל הזדמנות להרגיש מיוחדת, והיה היחיד שהייתי יכולה לסמוך עליו.

'מה שכן, אני חייבת לדבר איתו.' קבעתי, מנסה להרחיק את רגשות האשם ממני.

***

הגעתי לכיתה, מוכנה לעוד יום לימודים ארוך. התיישבתי במקומי, סורקת עם עיניי את הכיתה, ומבחינה שהארי עדיין לא כאן.

תיארתי לעצמי שיבריז.

כל פעם שיש לו מכשול קטן, הוא מעדיף להיעלם.

השיעור עבר מלא בשיעמום ואנחות, והארי כמובן שלא הגיע. זה הרגיש כמו נצח.

אף פעם לא הייתי ילדה של לימודים, מבחנים, להקשיב בשיעורים.

נתתי למחשבות להעסיק אותי, מחשבות על נושאים שונים ואפשרויות לפתרונות שסבבו אותי.

לבסוף, הצלצול הגיע, מודיע על ההפסקה.

קמתי משולחני בזריזות, מתקדמת לדלת הכיתה על מנת לצאת לשטח הפתוח.

כולם יצאו החוצה במהירות, בדיוק כמוני, אך דוחפים וצועקים.

וכשכולם כבר כמעט יצאו, עשיתי את אותו הדבר ויצאתי לכיוון המסדרון.

בשנייה שיצאתי, הבחנתי בהארי יושב על הרצפה, משעין ראשו על הקיר שתמך מאחוריו.

עיניי ישר תפסו את שלו, והוא הזעיף את פניו במהירות, מכווץ את גבותיו ומפנה את ראשו בחדות.

הוא הסתכל עליי פעם נוספת, עם אותן הבעות הפנים ממקודם; סוג של כעס וטיפת אכזבה.

על מה לו יש לכעוס בדיוק? על כך ששיטה בי?