פרקי בונוס לסיפורים שאהבתי

פרק בונוס (חלק 2) - נסיך הכפור

Kandark
הסיפור המושלם שלהם, קדימה למה אתם מחכים? צאו וראו זה מדהים.
ואני התמכרתי!
~~~

וויליאם
הגענו לאיים לקראת שעת ערב מאוחרת, השמש שקעה מזמן, הכוכבים האירו והקור היה בלתי נסבל. רציתי לקלל אותו ללא לאות, אבל הנחתי שזה לא יתקבל בעין יפה בעיני שילה, שהאיים היו ביתו האהוב.
המקום היה יפה, הכול היה בינוי מקרח, קרח משויף, קרח שנבנה לגובה בניגוד לכל מה שחשבתי שאפשרי. זה היה עוצר נשימה, לא יכולתי להסיר את מבטי מסבבתי. עם זאת הקור היה חודר עצמות, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב אליו זה איך היה אפשר לחיות כך.
נחתנו על הרחבה הגדולה שהובילה פנימה.
הוריו של וויל שנחתנו כבר והספיקו לקפל את כנפיהם והביטו בנו, נראה שהקור לא באמת הפריע להם. הם כנראה התרגלו, גם שילה לא נראה כאילו התרגש מהקור. כאשר צעדנו אליהם, נראה שהרעידות שלי לא נעלמו מעיניהם הבחונות.
תהייתי מה הם חשבו עליי, האהבה שלהם כלפי שילה הייתה מוחשית כל כך, כמו אור השמש. הם היו מנומסים, אבל את דעתם האמתית רק הם ידעו.
"שילה, תדאג להלביש אותו, הוא לא רגיל לקור הזה!" דיימון אמר, נימת קולו שיקפה דאגה אמתית, יכולתי לומר שהם לא שונאים אותי בביטחון מלא. קיוויתי שבאמת מצאתי חן בעיניהם, הרי אני ושילה התחלנו לא בצורה הכי טובה שיש.
שילה נראה מופתע מעט והעיף לעברי מבט. "אתה ממש רועד" , הוא הושיט את ידו ועטף אותי בזרועו, זה גרם לי לחייך בשעשוע, אהבתי את המגע שלו, זה המקום הנינוח והבטוח שלי.
"אני שמח שיכולתם להגיע" אמר קאטלינה, הוא חייך לעברי בנימוס "אני חושב שתוכל לאהוב את האיים יש כאן מקומות מקסימים, יש את הארמון והמקדשים-" .
דיימון הניח את ידו בזו של קאטלינה. "אני בטוח ששילה יכול להראות לו הכול מחר, עכשיו, תן לנו להיכנס פנימה, וויליאם רועד מקור".
קאטלינה הביט בדיימון ונראה כמו ילד קטן שננזף על ידי הוריו.
דיימון שלח לעברנו חיוך חמים "לילה טוב", וגרר אחריו את קאטלינה שלא בהכרח נראה שהתנגד.
אני לעומת זאת הייתי מבועת מהמחשבה להיכנס למבנה שלם עשוי מקרח. לרוב השומרים יש נטיה קלסטרופובית קלה. אף יצור מכונף יכנס למכרה או למחילה תת קרקעית מרצונו החופשי, וארמון קרח הכבד לא נראה יותר טוב. זה היה נראה לי כמו התאבדות בטוחה, כמו להיכנס מרצון לאזור אסון, ללא שום מגן, תקעתי את שני העקבים שלי בקרקע ולא התכוונתי ללכת.
ידו השלובה של שילה לא הרפתה משלי, הוא הסתובב והרים לעברי גבה.
המבט הלא מרוצה שפנה לעבר השגרירות היה הסבר שלי.
"אני מבטיח שחם יותר בפנים" הוא אמר.
כמעט נפלתי מרוב הלם, "איך זה יכול להיות?".
שילה משך בכתפיו "אני לא באמת יודע, אני מניח שזה בגלל שזה מקום סגור, מוגן מרוחות. האוויר חם יותר".
זה הרגיע אותי מעט ונתתי לשילה למשוך אותי פנימה. הוא צדק, באמת היה שינוי בין מזג האוויר בפנים לבין זה החיצוני.
"בוא נלביש אותך במשהו יותר חם" הוא הציע.
וחיוך מיסתורי עלה על פניי "אני לא חושב שנצטרך בגדים".
הוא ללא ספק הבין את כוונתי וניסה להסתיר ממני חיוך עדין.
"ראיתי את זה" אמרתי וגרמתי לו למבוכה ניכרת.
עלינו לקומה העליונה וצעדנו במסדרון הרחב ואז הוא פתח את הדלת והכניס אותי לחדרו.
החדר היה כולו בנוי מקרח; הקירות, הרצפה ואפילו התקרה הוא היה עצום בגודלו, תהייתי איך בחור שרגיל למרחב רב כל כך הסתפק בחדר קטן יחסית בגרדן. המיטה עצמה הייתה קוביות קרח שחברו יחד, מעליה כיסו אותה פרווה לבנה, עם כרים. הבטתי סביב, מנסה לשאוב אליי את המראה של החדר שלו. כאן הוא גדל, נסיך הקרח שלי?
השטיח הרחב שנפרס על הרצפה, היה דוגמאות מורכבות שנשזרו זו בזה, רציתי לעמוד עליו יחף כדי לדעת האם הוא באמת חמים ורך כמו שהוא נראה. אח גדולה ניצבה בצד החדר, רחבת ידיים, עם הבטחה לחום תמידי. היו גם כמה רהיטי עץ ככל הנראה יובאו מהיבשת, שידת עץ ומראה שעמדו זה לצידי זה, בנוסף היה כיסא קטן יותר שניצב לצידם. היו מדפים עם ספרים, להפתעתי רובם הגדול היו על גרדן. מפתיע, זכרתי היטב את הנער איתו גדלתי וגידף את גרדן ללא סוף . למה היה לו אוסף ספרים מרשים כל כך שעסק בבירה שבהר?
השולחן שלו היה די ריק, ללא רמזים או קצה חוט בנוגע לחייו לפני גרדן. חבל. הילדות שלו ענינה אותי יותר מכפי שרציתי להודות.
שילה ישב על המיטה שלו, נותן לי לסרוק את החדר שלו ללא הפרעה. "תוכל ללבוש את זה" , הוא הושיט לי אפודה כבדה וחמימה למגע, בצבע האדום הבוהק של גרדן.
בשביל מישהו שלא חיבב את גרדן היו לו המון דברים שקשורים אליה.
הנחתי את האפודה על אחת הכיסאות, "אין צורך בה, או בשום דבר אחר. אני זקוק רק לך". הושטתי לעברו את ידי.
סומק קל מילה את פניו אבל הוא אחז בידי ומשכתי אותו אליי. הנשיקה הזעירה שהנחתי על שפתיו והחיוך בעקבותיו היו רק תחילת הערב.
משכתי אותו קרוב יותר שזרועותיי עטפו את גופו אליי, הוא נאחז בי כמו בחבל הצלה, שפתיו על שפתיי היו כל מה שהייתי זקוק לו כדי להתחמם.
"אולי נדחה את השינה בכמה שעות" שאלתי והוא הנהן, ידע היטב מה נעשה הלילה.
*
"הגיע הזמן לקום" שילה אמר, זרועותיו הקיפו אותי וקולו הקרוב נלחש באוזניי.
עצמתי את עיניי, יכולתי להרגיש את האור שנכנס פנימה, שהכול היה בנוי קרח לא היה אפשר להסתיר את אור השמש רק לעמם מעט.
"אפשר פשוט להינות מהשלווה כאן" ,השבתי והתחפרתי לתוך מגעו המוכר של שילה.
"אני רוצה שתרצה הכול, שתאהב את המקום הזה".
"אני אוהב את המקום הזה יותר אם נישאר במיטה הזו". חייכתי מלא ביטחון.
שילה בהחלט הבין למה התכוונתי, הוא גנח מאחוריי באופן כמעט בלתי מורגש וניסה להסוות את זה עם שיעול קל.
החלטתי להקניט אותו "אתה גם חושב ככה".
הופתעתי לקבל ממנו מכה על כתפי למרות שהיא לא כאבה העמדתי פנים שכן, "איה, אז ככה נהוג לקבל אורחים באיים?"
"תקום, ברגע זה ממש" שילה נשמע מיואש.
קמתי בעיקר כי לא רציתי לאכזב אותו והחיוך על פניו היה שווה את הכול.

סקרתי בעיניים פעורות את הכול. זה היה נראה מדהים אתמול, ובאור יום זה היה ללא ספק עוצר נשימה. ירדנו מטה, באולם הכניסה הייתה אח ענקית ובוערת, ניגוד יפיפה לכל הקרח שסביבה.
שילה שילב את ידי בידו, חיוך מרוצה עלה על פניו, "עדיין לא ראית כלום". התלהבות שלו הייתה מדבקת, הוא יכל לגרום לכל אדם סביבו לשמוח בשמחתו, ואני לא הייתי שונה.
שילה משך אותי החוצה והפעם ראיתי את הארמון בשיא תפארתו. הארמון היה בנוי כשתי קומות, בצורת חצי גורן ובחזיתו רחבה גדולה. אותה רחבה בה נחתנו אתמול. בקירות הארמון נקבעו חלונות רחבים שאור השמש והקרח התנגשו בהם ויצרו קשת של צבעים מצהוב וכתום של השמש עד הכחול העמוק על הקרח. זו לא הייתה גרדן אבל ללא ספק זה היה יפה.
שילה היה מאושר וזה הספיק לי. הייתי מסוגל להסתובב איתו בכל האיים גם בקור הנוראי, בעוד אצבעותיי קפואות ולא ארגיש את רגליי, העיקר שאצליח לשמר את החיוך הזה שהופיע בפניו.
"שילה?"
"מה?" הוא פנה לעברי, ההתרגשות שלו התחלפה בדאגה שהביט בפניי.
עיניי נצצו באופן מסוכן, ודמעה קטנה החלה להיקוות בזווית עיניי, הנדתי בראשי והרכנתי מעט את ראשי.
הוא התקרב לעברי והניח את ידו בשלי ושאל בלחישה "מה קרה?".
"אני פשוט שמח מידי" אמרתי, פתרתי אותו במשיכת כתפיים.
הוא הצמיד אותי אליו ונישק אותי, נשיקה רכה ואיטית, כאילו העולם יכול לגווע סביבנו. הוא נישק אותי, שפתיו המכורות נצמדו לשלי. עצמתי את עיניי ונתתי ביטוי לרגשות שגאו בליבי, ידיו השתחלו לשלי, אצבעותיו בשלי, עיניי עצומות ופי צמוד לשלו.
עמדנו שהכול היה קפוא מסביב, אבל היה לי כל כך חם כאילו עליתי בלהבות, מתחמם מרגשות אהבה, תשוקה, תאווה שידעתי שהוא חלק איתי.
~~~
באהבה,
וויט א'נגל.