הסיפור הינו של Kandark
יש להם סיפורים מדהימים, הפרק בונוס הקודם שייך גם להם.
ממליצה בחום לקרוא לכל מי שלא קרא!
שם הסיפור: להמס לב של קרח.
דיימון
משכתי את השמיכה מעל גופי כך שרק ראשי הציץ החוצה, קאט ניסה להתגנב החוצה מבלי שארגיש אך הדבר לא עלה בידו. ברגע שחום גופו עזב אותי, התחלתי לרעוד באופן מוחשי, הידקתי את השמיכה לגופי, וניסיתי לגונן על עצמי מהקור החודר.
עיניי נקבעו על קאט בזמן שהוא התלבש וסגר את הגלימה שלו, פתק קטן כהרגלו נח לצידי ראשי. לא רציתי להסגיר את היותי ער, אך מבטי לא יכול לזוז מגופו. הוא היה שלי, לא פקפקתי בכך לרגע קט ועדיין שהיה מעט רחוק ממני רק מעט רחוק ממני, רציתי להושיט את ידי ולמשוך אותו בחזרה אליי.
הוא הסתובב, כאילו קרא את מחשבותיי. "אתה ער", הוא אמר את המובן מאליו.
הבטתי לעברו ומשכתי בכתפיי בתשובה לא מחייבת.
"אין לך עבודה לעשות?" הוא שאל.
הרמתי גבה, משועשע מעט. "חוץ מאשר מה שתתן לי? אני לא חושב".
גיחוך קל עלה על שפתיו "תדאג רק להשאיר לי את הערב פנוי".
"למה?" שאלתי אבל הוא כבר יצא והשאלה שלי נותרה תלויה באוויר ללא מענה.
נאנחתי בתסכול, הוא תמיד עסוק, לפעמים יותר מידי, ככל הנראה הוא אפילו לא שם לב לשאלתי או שהוא החליט לא לענות עליה בכוונה. רציתי להסתובב למשוך את השמיכה ולשכוח מכל דבר אחר אבל הנחתי שזה לא יתקבל בחיבה יתרה על ידי אף אחד, הייתי בטוח בכך שקאט יסלח לי, אבל שאר הנספחים ככל הנראה יקללו אותי עד שיגמר להם האוויר.
לא התכוונתי לספק להם את התענוג הזה, משכתי את השמיכה והקור המקפיא גרם לשוב ולתהות האם בכל זאת לא שווה להיכנס מתחת לשמיכה החמימה שלי שוב.
צעדתי לעבר המשרד שלי, אלה, המזכירה של השגרירות, מיהרה ללוות אותי. "קאטלינה עבר במשרדך, הוא אמר שהוא השאיר לך מספר דברים לטפל בהם והוא גם פתר אותך מהישיבה היום, הוא טען שמה שיש על שולחנך חשוב לו יותר".
הרמתי גבה, קאט היה מאהב נפלא אבל הוא ידע להפריד בין האישי לעסקי, אהבתי את זה בו, הוא שאל לדעתי כי הוא כיבד אותה ולא בגלל שהוא שכב איתי. והוא לא פתר אותי לעולם משום ישיבה. הוא נהג לומר לי שהדעה שלי חשובה מידי מכדי שיוותר עליה, כנראה שהפעם זה לא המצב. הנהנתי בתודה לאלה שחזרה במהירות לעיסוקיה.
קאט התפרץ למשרד שלי בדיוק שחתמתי על הדו"ח האחרון.
הרמתי מבט "יש לך תזמון טוב" ציינתי.
הוא רק חייך את החיוך המסתורי שלו "יש משהו שאני רוצה להראות לך, אתה מוכן?"
הנהנתי לעברו ונעמדתי, הוא בחן את בגדיי בכובד ראש כאילו עמד לפני החלטה גורלית.
הרמתי גבה.
"אולי תיקח משהו נוסף ללבוש?" הוא שאל.
צמצמתי את עיניי "אנחנו לא חוזרים?".
החיוך המסתורי שעלה על פניו הבהיר לי ללא שמץ של ספק שאנחנו לא חוזרים היום. הוא לקח תיק איתו, הייתי סקרן אבל ידעתי שהוא לא יאמר לי דבר.
נאנחתי "אולי אקח עוד משהו" כפפות שמרו על כפות ידי, הגלימה והאפוד נחו על גופי באופן קבוע, הייתה איתי גם חרב וסכינים קטנים שהוחבאו במגפיי, לא יכלתי להימנע מלהסתובב חמוש. למרות הבטחתו של קאט כי אף אחד לא עמד לתקוף אותנו, לא יכולתי להתנגד לצורך שלי לשאת נשק, הרגשתי מוגן יותר. למרות שיכולתי לומר בוודאות הייתי יכול לנצח כמעט כל אדם על האיים האלה רק בידי בלבד.
קאט גלגל את עיניו, כדי להפגין שהוא אינו מרוצה מהעניין, אבל הוא נתן לי לקחת אותם איתי.
עפנו, עמדתי בקצב של קאט למרות המשקל של החרב, התרגלתי לעוף שגופי היה חמוש מכף רגליי עד ראשי, המשקל היה מבחינתי כמשקל נוצה.
הגענו, מחשבה נשלחת לעברי והרמתי את עיניי להיתקל בצוק גבוה.
לכאן הבאת אותי?, שאלתי, הייתי מופתע, שום דבר מיוחד לא נראה כאן. סתם טונדרה של קרח.
הוא הביט לעברי בחיוך ונחת על הצוק.
נחתי אחריו. "זה נראה כל כך רגיל", אמרתי.
הוא ירד מהצוק ואני צעדתי אחריו. קאט הוריד את התיק מעל גבו ופרס עבורנו שמיכה עבה.
הבטתי בו בהפתעה הוא הכין את זה?
"אתה מתכוון להישאר לעמוד כל הלילה?" הוא שאל.
מיהרתי להתיישב לצידו.
הוא לחץ את ידי בקלילות והצביע לעבר הצוק שעליו עמדנו לפני דקות אחדות.
הנשימה שלי נעתקה, הבטתי פעור פה, השקיעה הייתה יפיפה בכל מקום, אבל זה המקום המדהים ביותר שיכולתי להיות בו ולצפות בה.
הגוונים של השקיעה השתקפו בקרח ונראה היה כאילו הצוק עצמו בער בלהבות. לא יכולתי להסיר את עיניי מהמראה, ספגתי אותי עליי, נראה היה כי האש והקרח השתלבו זה בזה והניגוד המושלם בניהם היה עוצר נשימה.
ידעתי שזוהי רק השתקפות השמש שיצרה את האשליה, אבל עדיין לא יכולתי להפסיק להתפעל.
"זה מדהים" אמרתי, לאחר שהשמש שקעה והשאירה אותנו בחושך, לא האמנתי למה שראו עיניי, המראה נחרט בראשי לנצח.
חיוך מרוצה עלה על שפתיו של קאט "אני שמח שאהבת".
הושטתי את ידי לעברו ומשכתי אותו אל גופי. אליי. "זה מדהים" אמרתי לפני שהצמדתי את שפיי לשלו, הקור היה מקפיא וכך גם המגע של שפתיו, אבל לא היה לי אכפת. החום של גופי להט ואיים לחרוך אותי. הייתי צריך את הקרבה הזו, למזג את שפתינו יחד. רציתי אותו בפראות כמו לשחרר לחופשי חיית טרף. הרגשתי את התפרצות בי, משכתי את קאט קרוב יותר, רציתי אותו כרגע, לא היה אכפת לי הקור ששר בחוץ, רציתי להסיר את בגדיו ולעשות אותו שלי, בגופו ובנפשו. אבל קאט היה יותר מאופק ממני.
הוא ליטף את זרועי ושחרר את אחיזתי, "רציתי להישאר איתך כאן, אבל לא נראה לי שנצליח לשבת כאן בלי להסיר את הבגדים אחד מן השני".
צחקתי וידעתי שהוא צדק.
"נחזור?" הוא שאל את מה שהיה ברור לשנינו.
נעמדתי והושטתי את ידי "אני מחכה להסיר ממך את בגדים מהבוקר, אל תעצור אותי".
הוא חייך חיוך מלא עונג לעברי והושיט את ידו, אבל הוא לא שכח להזכיר לי שהוא תמיד צודק. "אמרתי לך שאין צורך להגיע חמוש. אין כאן שום דבר מסוכן", והוסיף בהקנטה, "רק אתה".
לא השבתי לו, אבל הלילה הוא הלך להתנצל על הזלזול הזה. לא התכוונתי לוותר לו. רק המחשבה על כך גרמה לחיוך זומם לעלות על פני, לא היה לו מושג מה הסתיר ממנו הלילה.
~~~
בהרבה אהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
פרקי בונוס לסיפורים שאהבתי
Fanfiction✯מתעדכן✯ סיפורים מדהימים ממולצים בחום, שכתבתי פרקי בונוס באישור הכותבים כמובן. קראו את הסיפורים קודם. שם הסיפור והכותב נמצאים בפרקים עצמם! Boy×boy
