Kandark
גם הסיפור המדהים הזה שייך להם! ללא ספק הסיפורים המקסימים ביותר נמצאים אצלם!
בקיצור, לכו תקראו ותבינו למה אני כל כך אוהבת את הסיפורים האלו!
~~~
שילה
"יש רק כמה דברים שאני צריך לקחת מהחדר שלי" אמרתי לוויל, שישב על המיטה שלו ובחן אותי בשקט דרך המראה. התכופפתי מעט וסידרתי את השיער שלי, קלעתי אותו לצמה ושמתי את הסיכות. "נוכל אחר כך לשבת בספריה אם תרצה" הצעתי לו.
הוא משך בכתפיו בחוסר תשומת לב והשיב "לא באמת אכפת לי, אנחנו נמצאים בחופש. אולי הספריה תיתן לי כמה רעיוניות טובים."
ידעתי שהוא היה עסוק יותר בלבהות בגוף שלי מאשר מה שאמרתי, זה גרם לי להסמיק קלות, אבל לא אמרתי לו דבר. הוא כבר היה מוכן לפניי, וחיכה לי בשקט בלי להאיץ בי למרות שתמיד לקח לי יותר זמן להתארגן מאשר לו.
"נצא?" שאלתי, שהסיכה האחרונה תפסה את שערי.
הוא הנהן והתקרב לעברי בצעדים קלילים ואחז בידי, שלחתי לעברו חיוך מלא חיבה ויצאנו מחדרו.
צעדנו לעבר חדרי. עשיתי את הדרך הזאת בין חדרי לחדרו כל כך הרבה פעמים שהיא נחרתה בזכרוני. כמו שיר ילדים מוכר.
לא עזבתי את ידו ופתחתי את הדלת של חדרי, כמעט מעדתי על הקרקע שראיתי את שני האבות שלי יושבים בניחוחות בחדרי.
וויל שאחז בידי, החזיק בי על מנת שלא אפול, למרות שנראה מופתע לא פחות.
הם לא הודיעו לי שהם מגיעים, ובטח שלא ציפיתי שיארבו לי בדממה בחדרי, ולמרות זאת - הינה הם כאן.
דיימון וקאט העבירו את מבטיהם על ידי השלובה עם וויל, ומבטם הפך למופתע. תהייתי לרגע אם הם תיאמו את העניין, או שפשוט הם מבלים יותר מידי זמן זה עם זה. הנחתי שזו הסיבה השנייה.
שחררתי את ידי מזו של וויל, אין ספק שאצטרך לדבר איתם על הנושא. לא ידעתי אם הם מופתעים מכך שיש לי בן זוג, או שזה דווקא וויל, אבל אצטרך לדבר איתם בנפרד.
"אתה יכול להמשיך, אני אצטרף אלייך בהמשך" אמרתי.
וויל הנהן קלות ושאל "אתה בטוח?".
חייכתי לעברו חיוך מרגיע, "אל תדאג".
הוא לא שאל יותר אלא הלך לכיוון הספרייה.
"אני מניח שזה עונה על השאלה איפה היית" דיימון אמר, נימת קולו הייתה רגועה ותהייתי אם זה היה השקט שלפני הסערה.
הם לא נראו זועמים במיוחד יותר מופתעים.
"מה אתם עושים כאן?" שאלתי.
"האמת שאתה לא מגיע יותר מידי לבית, החלטנו לבוא לבקר אותך" קאט אמר, שאל לבסוף "יש לך חופש כרגע?"
הנהנתי.
"אתם יוצאים?" קאט שאל. הוא לא היה צריך להסביר למי הוא התכוון, ידעתי היטב, מבטו של דיימון חקר אותי בשקט לצידו של קאט.
דיימון היה ההורה הקשוח מבין שניהם, אבל לפעמים השקט שלו הפחיד אותי יותר מאשר הצעקות של קאט.
הנהנתי קלות ונשכתי את השפה שלי, הבעות פנים שלהם היו ריקות כמו מסכה, ולאט לאט חשתי איך המתח בתוכי נעשה כבד ולוחץ.
"אתה מאושר?" דיימון היה זה ששאל, היה משהו במבט שלו שלא חשבתי אפילו שאשקר.
"כן" השבתי קולי היה יציב יותר.
בתיאום מושלם על פניהם עלה חיוך אמיתי.
"זה טוב" קאט אמר "אבל זה לא הבחור ששבר לך את האף ביום הראשון שהגעת לגרדן?".
משכתי בכתפיי, וויל ואני הלכנו כל כך הרבה מכות שבאמת במזל לא יצאנו עם נזק לכל החיים.
"עדיין יש לנו כמה...חילוקי דעות." זה היה נכון, עדיין היו דברים שלא הסכמנו בנינו. "אבל זה לא אומר שום דבר."
"זה גם מה שמחבר בניכם" הוסיף דיימון וחיוך המאיר נשלח לעברי, ידעתי שהוא שמח בשבילי. שניהם היו שמחים בשבילי.
"יש כמה דברים שאני צריך לעשות כאן," קאט נעמד "ניפגש לארוחת צהריים?".
הנהנתי בהשלמה. תמיד הגיע השלב הזה כשקאטלינה הגיע לגרדן, שבו נאלץ לנטוש אותי ואת דיימון למעט פגישות וישיבות מתוקף תפקידו כשגריר האיים.
"תשאל את וויליאם אם הוא רוצה לבוא גם" קאט הוסיף ונישק ללחיי. "נתראה" הוא עזב את חדרי.
דיימון הביט בדלת בחיוך לשנייים שלושה רגעים נוספים אחרי שקאט כבר עזב.
הייתה להם אהבה יפה, קאט אהב לקנות לדיימון המון דברים ולקח אותו למקומות קסומים. שמעתי אותו מדבר עם סיילם על זה, לרוב הוא לא לבש את מה שקאט קנה לו אבל הוא תמיד העריך את זה בכל ליבו, גם ידעתי שהוא אהב את הפתקים הקטנים שאבא היה משאיר לו. ראיתי אותו שומר אותם בתור קופסת עץ מגולפת ויפיפה.
"אנחנו נחזור הבית בערב, תרצה לחזור איתנו?" הוא שאל.
התגעגעתי הביתה ורציתי לקפוץ על המציאה. "וויל יכול להצטרף?".
הוא חייך והשיב "וודאי" דיימון הצמיד אותי אליו, החיבוק שלו היה מנחם והיה לו את הריח המוכר של הבית.
לפני שיצא מהדלת הוא הביט לעברי "אני חושב שעכשיו אתה שמח שלא וויתרתי לך".
צחקתי, ידעתי היטב על מה הוא דיבר, זו היה הפעם הראשונה שוויל חבט בי והתחננתי אליהם שהם ייקחו אותי הביתה, אבל דיימון התעקש שאשאר. משכתי בכתפיי בתשובה לא מחייבת והוא חייך ועזב את חדרי.
הנחתי שקאטלינה הלך לטפל בכמה ענייניים של השגרירות, בעוד דיימון ככל הנראה הלך למדפים, לפגוש את חבריו ואולי גם להתאמן.
צעדתי לספריה, ויליאם היה שקוע בספר הפתוח שמולו. לרגע השתעשעתי במחשבה לזנק עליו ולהפחיד אותו, אבל ידעתי שיסלקו אותי עם נעשה רעש שעולה על לחישה. או שיותר סביר הוא בטעות ישבור לי את האף שוב.
משכתי את הכיסא שלצדו, הוא הרים את מבטו ושלח לעברי חיוך נעים והושיט לי את ידו. התיישבתי לצידו ואחזתי בה.
עשינו זאת לעיתים קרובות, כל אחד היה עסוק במה שהוא קרא, אבל ידו אוחזת בשלי הייתה תחושה מרגיעה וחמימה, שהוא היה לצידי כאן.
"איך הלך?" הוא שאל בלחש.
השבתי לו בחיוך מרגיע "היה בסדר גמור, תבוא אתנו לארוחת צהרים?".
הוא משך בכתפיו "אם תרצה, אז כן". הנהנתי בתשובה וכל אחד חזר לספרו, אצבעותינו שלובות אלה באלה.
קאט איחר. הייתי רגיל לפגישות והישיבות שלו בתור ילד, אבל האיחורים שלו תמיד גרמו לי לחשוב שהעיסוקים שלו יותר חשובים לו ממני. לא הסתרתי ממנו את הכעס שלי כלפיו, ידעתי שהוא התכווץ ששלח לעברי התנצלות וביקש שאפגוש את דיימון והוא יצטרף אלינו ברגע שיוכל.
לא הייתי צריך לאתר את דיימון, ידעתי שהוא במדפים.
ברגע שמצאתי אותו התחלחלתי מעט, שראיתי שהוא משוחח עם בחור מוכר ללא חולצה.
"קאליס" וויל נשף.
כנראה לא הייתי היחיד שלא היה מרוצה מכך.
הבטתי בהם בזעזוע, דיימון חייך בנימוס, קאליס נראה שהוא מתמוגג מרוב אושר. הוא נדלק על אבא שלי? רציתי להקיא!
התקדמתי לעברו בצעדים מהירים בעודי גורר את וויל מאחורי שבירור העדיף להישאר רחוק ממנו.
"אבא!" נימת הזעזוע הייתה כל כך ברורה שגם אם הייתי מנסה להסתיר אותה כנראה לא היה עולה בידי.
"שילה" דיימון חייך, הוא נראה מרוצה לראות אותי. לרגע תהייתי אם הוא ידע בכלל את טיב היחסים בין שלשותינו, אבל זה לא היה אפשרי.
ראשו של קלאיס פנה לעברנו והוא נראה מופתע ומזעזוע יחד, המבט על פניו הבהיר לי שהוא לא ציפה לזה.
העפתי לעברו מבט לא מרוצה.
הוא שאל שביב של רעד נשמע בקולו "אתם קרובי משפחה?".
דיימון הרים גבה אבל ענה "זה הבן שלי" הוא אמר בגאווה בלתי מבוטלת.
נראה שהחלומות של קאליס נגנזו באותו הרגע. "כן, נחמד להכיר" הוא חייך חיוך מזיוף והלך משם כאילו נורה מתוך חץ, דיימון משך בכתפיו ופנה לעברי.
"אבא אמר שהוא יצטרף עוד מעט" אמרתי בכעס, ולא הייתי בטוח על איזה אחד מהאבות שלי אני באמת כועס.
אבל היה בלתי אפשרי לכעוס על דיימון לאורך זמן. הוא הניח את ידו על כתפי "אל תכעס שילה, יש לו תפקיד בכל זאת, אתה יודע שהוא אוהב אותך".
עפנו למסעדה שדיימון בחר עבור ארוחת הצהריים.
קאט הצטרף אלינו רב קצר לאחר מכן והחל סבב של התנצלויות קורעות לב, לא יכולתי לכעוס אליו זמן רב מידי.
"אנחנו חוזרים הביתה היום, תרצה לבוא איתנו?" שאל קאט והוסיף לעברו של וויל "אתה יכול להצטרף גם אם תרצה".
וויל העיף לעברי מבט בוחן והנהנתי קלות "אני מניח שאין לי סיבה לסרב, כרגע אנחנו בתקופת חופש, טיול קצר לאיים" הוא הביט לעברי "לא יכול להיות כל כך נורא".
צחקתי צחוק מלא ומשוחרר "זה מדהים, אתה הולך לאהוב את זה!".
"אין לי ספק" וויל אמר, אבל ידעתי שהוא התכוון למשהו אחר בתכלית.
~~~
באהבה,
וויט א'נגל.
CITEȘTI
פרקי בונוס לסיפורים שאהבתי
Fanfiction✯מתעדכן✯ סיפורים מדהימים ממולצים בחום, שכתבתי פרקי בונוס באישור הכותבים כמובן. קראו את הסיפורים קודם. שם הסיפור והכותב נמצאים בפרקים עצמם! Boy×boy
