החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי- פרק 30

***נקודת המבט של אלנור***

שכבתי על המיטה הרכה בבית החולים והסתכלתי אל מחוץ לחלון. רציתי לברוח מפה כל כך. אלה היו עשרים וארבע השעות הכי נוראיות שהיו לי, הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. הרגשות והשכל שלי דיברו ביחד כל הזמן וזה שיגע אותי. עברתי חוויה הזויה שעדיין לא ידעתי איך לאכול.
הרופא אמר לי שהכדורים שלקחתי היו דחוסים בציאניד- שהוא חומר שעשוי מתרכובת כימית רעילה, והיה במאית אחד קטן יותר מאשר גרגיר פשוט של אורז. אבל זה הספיק כדי להפוך אותי לגופה זמנית.
במונחים רפואיים בסיסיים ביותר, היו לי התקפים מרובים בזמן שהייתי חסרת הכרה וזה לקח לרופאים חמש עשרה דקות של נסיון להחיות אותי על ידי החזקת דפיקות לב סבירות. זה הפחיד אותי כל כך. יכולתי פשוט למות בערב אחד.

אני בספק אם מישהו יודע שאני ערה, קמתי לפני עשר דקות, או שאני כבר סתם לא יודעת להעריך את הזמן... שמעתי על הכדורים ועל כל מה שקרה לי מהשיחה של הרופאים שהיו כאן בזמן שאני עדיין עצמתי עיניים, כי ידעתי שכשידעו שאני ערה הם יכניסו את המשפחה שלי, שאני יכולה להעריך שהם כאן בחוץ, ועדיין לא הייתי מוכנה לזה. וגם עכשיו, העיניים שלי עדיין לא פתוחות במלואן.
אני יודעת בוודאות שאמה וונסה כאן כי אני משוכנעת ששמעתי אותן מחוץ לדלת, אבל אין לי מספיק כוח או חשק כדי לקום לקרוא למישהו. אני יודעת שזה יעזור להן להיות פחות מודאגות אבל באמת שלא היו לי את הכוחות.
אני לא מאמינה שהן נשארו איתי כאן במשך כל השעות האלה. הן בטח גמורות... אני רק מקווה שהן לא קראו לטובי. אני מאוד מאוד מקווה... ומה לגבי ההורים שלי? הם באמת כאן? הם לא בארץ.... מה אם הם חזרו בגללי?

המכשיר שעקב אחרי דפיקות הלב שלי התחיל לצפצף בפרעות כשהבנתי כמה הנשימות שלי הפכו לכבדות. הרופא גם הזכיר שאם אתחיל להיות רגשנית מכשיר הלב יקלוט את זה ויגרום לציפצופים. דמעות חנקו את הגרון שלי והעיניים שלי התחילו להתמלא מהן. והנה, אחת מהן הצליחה להתחמק לי על הלחי ואל הגוף שלי מתחת לבגדי בית החולים.
כל כך נגעלתי מעצמי, הפעם היחידה שבאמת הרשתי לעצמי להשתעשע ולהשתחרר, ואני כמעט מביאה את עצמי למוות. פתאום המחשבות שלי נקטעו כששמעתי את הרעש הנוראי שהגיע מבחוץ.
"אתה לא יכול להיכנס היא עדיין לא קמה הרופא אמר שאתם צריכים לחכות!" קול לא מוכר צעק והנחתי שזאת אחת האחיות, ותהיתי על מי היא צועקת. "אני חייב להכנס!" ג'ייק...? לעזאזל הוא פה?? איך הוא בכלל הגיע לכאן? אני לא מאמינה שהוא באמת כאן... אני מרגישה כאילו לא ראיתי אותו שנים. לעזאזל מה הוא יגיד מה הוא יחשוב עלי??

צעקות מרובות נשמעו מחוץ לדלת עד שהיא נפתחה בבת אחת וכולם השתתקו, כל הפנים כוונו אלי. כולם היו שם. אמא שלי, אבא שלי, אמה, ונסה, טובי, צוות הרופאים שלי, וג'ייק.
"אלנור את ערה" הרופא שלי אמר מעט מופתע וראה שהייתי מעט בשוק. ״לא כולם ביחד, אחד יכול להכנס״ הוא אמר כשהבין שכנראה זה כבד עלי ותהיתי מה יהיו ההשפעות של זה על הלב שלי, ולרגע נהיה שקט מביך כשכולם בהו בי באופן לא מובן. "אני היחידי שהתעקש, אני נכנס" ג'ייק אמר כשאפילו לא שאל אותם וסגר את הדלת בפנים שלהם לפני שהסתובב אלי. בדיוק עשרה צעדים ממני.
עבר כל כך הרבה זמן.. השיער שלו היה מעט בהיר יותר, העיניים שלו זהרו ויכולתי לראות את הדאגה שבהן. הוא לבש בגדים שמעולם לא ראיתי במציאות לפני זה, רק בסרטים או בחדשות. היו לו מגפיים שחורות מעור, ומכנס מסורבל שהיה מהודק לנעליים. החולצה המכופתרת שלו הייתה תואמת למכנס ומוכנסת בתוכו יחד עם חגורה שחורה מבד גס, ושרוולי הידיים היו מקופלים למחצה והציגו שעון שחור בולט ועבה על ידו השמאלית. הנשק השחור והגדול שלו היה מלופף סביב גופו על ידי רצועה שחורה עבה. עם כמה שזאת לא סיטואציה לחשוב על זה עכשיו- המדים האלה היו הדבר הכי סקסי שראיתי. לעולם לא חשבתי שמדים של צבא יכולים להראות כל כך טוב. שנאתי להודות בעובדה שזה פשוט התאים לו. צבעי החום והירוק האלה הבליטו את העיניים הבהירות שלו ואת צבע העור הכהה שלו. מדהים שזה כל מה שיכולתי לחשוב עכשיו.
ידעתי שיהיה מוזר להורים שלי שהוא פה. זאת אומרת... כן אנחנו בקשר טוב, אבל לא עד כדי כך. לא מספיק כדי שהוא יעזוב את הצבא כדי להגיע אלי לבית חולים. בשלב הזה כבר ידעתי שהם חושדים שמשהו קרה ביננו.

"היי" הבנתי שזאת הפעם הראשונה שאני מדברת מאז והקול שלי יצא חלש ועדין מתמיד. "מה אתה עושה כאן, אתה לא אמור להיות בבסיס?" ניסיתי להתיישב מעט, זה לקח לי קצת זמן. הייתי כל כך כבדה.
העיניים שלו התרווחו מעט כששמע את צליל הקול שלי, זה לא היה הטון הרגיל שלי. יכולתי לראות בעיניים שלו את הכעס והאכזבה וזה עשה לי כל כך רע.
"מה לעזאזל חשבת לעצמך?" הוא אמר בטון עבה, עבר יותר מדי זמן מאז ששמעתי את הקול הזה שלא דרך הפלאפון. לא ראיתי אותו כמעט שלושה חודשים. זה הרבה יותר מדי. זה היה מוזר.
הוא סגר את העיניים שלו והוציא נשימה עמוקה לפני שפקח אותם בחזרה. הפעם, העיניים שלי היו אלה שהביעו כעס וכאב מהטון הכבד שלו. אני יודעת שיש לו את כל הזכויות בעולם לכעוס עלי, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, עניתי את התשובה הכי כנה שיכולתי תחת הנשימות שלי.
"אני לא..." כי אני באמת לא, אני לא חשבתי לעצמי בכלל, וזאת הייתה הטעות שלי.
"את יודעת מה הרופא אמר לנו כאן בחוץ?" הוא הרים את הקול כשהמבט שלו חדר ישר אלי. הסתכלתי למטה אל השמיכה שכיסתה את כולי ולא ידעתי אם לדבר או לא. לא ידעתי מה הוא אמר להם וגם לא רציתי לדעת.
"הוא אמר לנו שאם תצליחי לצאת מזה, זה יהיה 'חתיכת נס מדהים'. היו לך סיכויים כל כך נמוכים לחיות, בזכות הפזיזות והטפשות שלך" הוא העביר את היד שלו דרך השיער שלו והיה נראה כל כך מתוסכל. מה יכולתי להגיד?? אני מצטערת שכמעט מתתי?? זה לא שרציתי את זה!
"לעזאזל אלנור! עוד לא הספקתי לעזוב לפרק הזמן שאני אמור ואת כבר מצליחה לדפוק לעצמך את החיים" הוא יודע שהמילים שלו היו קשות, אבל שנינו ידענו שאני צריכה לשמוע אותן. הוא היה צריך לעזוב את הבסיס, לא יודעת עם אישור או בלי, רק כדי לראות אותי כמעט הורגת את עצמי. לא רציתי לגרום לשום בעיות... "אני מצטערת" אמרתי בשקט והעיניים שלו מיד השתנו מכעס לרכות. הוא התקרב למיטה שלי והתיישב על ידי. הריח שלו...היה כל כך מוכר אבל עדיין חדש באותו הזמן. הכל כל כך חדש ומשונה. הוא חדש לי.
הזרועות שלו התלפפו סביבי, המגע הזה.. כמה זמן לא היה לי את זה. הרגשתי את עצמי נשכבת לצידו והעור שלי נהנה מכל נגיעה שלו. "הפחדת אותי כל כך אלנור" הוא אמר בשקט לתוך השיער שלי. "גם אתה מפחיד אותי לא מעט ג׳ייק" אמרתי בשקט בכנות והוא נאנח, יודע עד כמה יש לי את הזכות לפחד ממה שקורה שם איתו. וזה אפילו לא השלב המסוכן, אני לא רוצה לדעת מה יקרה כשזה יגיע לזמן אמת.

"אני הולך להביא לך מים" הוא אמר התרומם טיפה אבל עם כל הכוח שנותר לי ניסיתי למשוך אותו בחזרה. "אל תלך" אמרתי והוא חייך. "אני אחזור, אבל את חייבת לשתות. חוץ מזה אני בטוח שכולם בחוץ מתים לדעת מה קורה איתך" הוא אמר ונישק לי את הראש פעמיים לפני שקם והלך לכיוון הדלת, פותח אותה וכולם בחוץ קפצו במטרה להבין מה הולך, ג'ייק לא החליף מילה עם אף אחד, רק השאיר אותה פתוחה בשביל שהם כולם יוכלו להכנס ולהבין בעצמם.