Until I met you

miss you-Chapter 1

הבטתי בעצמי במראה, חוסר צבע בפנים, העניים האדומות שצרבו ושרפו לי כל כך, השקיות שלא יכלו להתפספס אחרי לילה שלם של בכי וחוסר שינה. החולצה הקרועה שחשפה את החזה המחוטב שלי הסבירה בלי שום מילה למה אני נראה ככה, למה אני לא אותו אברי של שלשום ב15:48, פטתי שאני זוכר את השעה אה?! אני מרגיש כמו נקבה חלשה חסרת כוחות. אני מרגיש פגיע כל כך עכשיו בלעדיה. האישה שהחזיקה את המשפחה על הרגליים. מה הייתי עושה בשביל עוד חיבוק אחד. מרוב בכי חשבתי לרגע שכל התדמית של הגבר החזק שאף פעם לא נשבר ובוכה נהרסה לי, אבל כלום לא עניין אותי, לא איך שאני חושב ולא איך שאני מרגיש או איך אני נראה כי באמת כאב לי עליה.

הטלפון שלי זמזם והודיע על הודעה חדשה שנכנסה מה שגרם לכך שאפסיק לחשוב לרגע על כל זה.
פתחתי אותו וראיתי הודעה מאלין ועוד מלא הודעות מעוד המון בנות שהחלפתי כמו גרביים ביציאות עם החברה .
אלין: אברי איך אתה?? להעלות לך משהו לאכול? לשתות? אני פה למטה עם כולם... דבר איתי אני דואגת לך.
התעלמתי מההודעה הזאת כאילו לא קראתי אותה בכלל. נזרקתי על המיטה ופלטתי אנחת כאב.
הסתכלתי סביבי והשתוקקתי ברגע הזה למשהי שתחבק אותי ותנחם אותי. אבל משהי אמיתית, שכל מה שיש בנינו יהיה אמיתי ולא סטוץ. מישהי שתתאים בצורה מושלמת למיטת הking size שלי.
הדבר היחיד שיכולתי לעשות כרגע זה לקחת את החצי שנותר הבקבוק וודקה שהתחלתי לשתות קודם לכן ולשתות עד אובדן חושים, פשוט לשכוח מהכל.

אבא פתח את הדלת וניסתה להעיר אותי. ברגע הזה הבנתי שהכל נגמר היום אבל לא באמת יכולתי לחשוב צלול. ההאנגאובר הודיע שהוא שם ושהוא לא הולך להעלם בזמן הקרוב. ינקתי אוויר מלמלתי "מודה אני" והתרוממתי. הלכתי למקלחת בידיעה שכנראה זו תהיה המקלחת האחרונה שלי לשבוע האחרון, ותוך כדי ירקתי קללות על כל דבר אפשרי. על הדת המחורבנת שאוסרת על מקלחת בזמן שבעה, על המחלות ההזויות שה' יצר, ועל כל הרופאים המחורבנים שהוכשרו לטפל באמא שלי ולא מלאו את תפקידם כמו צריך מבחינתי. כי כרגע לא הבנתי שאמא שלי הפסידה במלחמה מול המחלה.

אחרי מקלחת ששטפה את כל החרא שעבר לי בראש ירדתי למטה ולקחתי כדור, רק כדי להרגיע את ההאנגאובר ובתקווה שהוא גם יעזור לכאב לב על אמא שלי.
תאבון לא היה לי, אז החלטתי לוותר על הארוחת בוקר וללכת להניח תפילין.
כל דבר שעשיתי הזכיר לי את אמא שלי. איך היא הייתה יושבת על הכורסא עם חיוך מסופק שהיא הייתה רואה את כולנו חוזרים מבית הכנסת בערב שבת. כאילו היא עשתה את שלה בעולם הזה.
" שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:ה' אֱלוהֵינוּ,ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאדֶךָ...."
אחרי שסיימתי עליתי לחדר שלי והבנתי שהגיע הזמן והיום זה באמת נגמר.

אחרי אירגונים אחרונים הייתי מוכן, בדקתי שהכל עלי והתיישבתי על הספה עם אחים שלי בזמן שאנחנו מחכים שאבא יסיים להתארגן. בהיתי בהם. ורק עכשיו הבנתי כמה המשפחה הזו יפה עד כאב. כולם קיבלו את העניים האפורות כחולות של אמא והאף הסולד שלה, לפחות היא הורישה לנו משהו גיחחתי בלב. איך אני גאה להיות חלק ממשפחת קסטאל.
אני הבכור ואחרי יש עוד חמישה אחים, ליה, ליאל, רוי, ליב ואן. שלושה בנים ושלוש בנות. אחרי בהייה ממושכת הבנתי שאני חייב להיות חזק בשבילם והבטחתי לעצמי לא להשבר שוב.
אז ההטחתי, אבל גם הבטחתי להפסיק לזיין כל דבר שזז, ושאני יפסיק לחכות למשיח ולתפוס את החיים שלי בידים, והבטחתי עוד המון דברים. אבל אחרי שדיברתי על הקבר שלה לא יכולתי שלא לבכות, אבל הפעם זה היה בכי בלי יללות כאב, רק דמעות שזלגו כל הדרך מטה ונותנו לכח המשיכה לעשות את הטבע.

חזרנו הביתה והיום פשוט עף. לא עשינו משהו מיוחד, רוב היום ישבנו ושמענו סיפורים על על כמה אמא שלי מדהימה וכמה היא תחסר להמון אנשים. לא באמת עניין אותי מה אנשים זרים אמרו כי אני ידעתי מי זו אמא שלי.
רק משהו אחת תפס את העין שלי, ההתנהגות המוזרה של אבא שלי. לא יודע למה אבל לא הרגשתי שהוא עצוב. טוב אולי אני סתם חושב ככה או שאולי הוא בעצמו לא עיקל שאשתו מתה.