Strange Love

פרק 10

נקודת מבט רפאל:

אחרי הנשיקה עם ליאן נזכרתי שאלון ביקש ממני לדבר עם תום, רון ונדב.

יצאתי מהשירותים והתחלתי להתקדם לכיוון המחששה, שם הם נמצאים אם הם באים לבית הספר.

כאשר נכנסתי אלון נעמד מולי וסימן לי בידו לבוא אחריו.

לאחר דקה בערך הגענו לספסל ועליו ישבו תום, רון ונדב.

הם היו נראים נורא.
עיניהם היו אדומות ופניהם היו חיוורות כסיד.

כל מחשבה אשר הייתה בראשי על הנשיקה נעלמה ואת מקומה תפסה הדאגה.

התקדמתי אליהם והתיישבתי לידם.

"אנחנו צריכים לדבר" הגעתי לעניין.
"מקשיבים" אמר נדב ורון ותום הנהנו בהסכמה.
"אתם צריכים להפסיק עם זה" אלון אמר בהחלטיות.
"עם מה?" נדב שאל, כתמים.

"אתם יודעים עם מה" עניתי בעצבנות.
"אנחנו לא יכולים" תום אמר ועצב נראה בעיניו.
"אם אני יכולתי גם אתם יכולים" השבתי.
"אבל לנו אין הורים שישלחו אותנו למוסד גמילה, לא אכפת להם!" הוא אמר והדגיש את המילה אכפת.

"זה צריך לבוא קודם כל מכם" אלון אמר.
"ומה אם אנחנו לא רוצים?" רון שאל.

אני ואלון הבטנו אחד בשני והשבנו בפה אחד.
"אז אנחנו נפסיק להציל את התחת שלכם"

נקודת מבט ליאן:

הלכתי בשבילי הפארק, מתענגת על האוויר אשר פוגע בפני ומעיף את שיערי הארוך לכול עבר.

התיישבתי על אחד הספסלים והסתכלתי על הילדים הקטנים משחקים.

*פלאשבאק*

"אמאאא" קראתי ורצתי לאימי בהתלהבות.
היא סובבה את ראשה אליי ושיערה הזהוב התנופף ברוח.

"כן מלאך שלי?" היא שאלה בקולה העדין.
"אני לא רוצה להיות מלאך, אני רוצה תהית נסיכה!" אמרתי והזעפתי את פניי.

אימי צחקה וסימנה לי לשבת לידה.

"את יודעת למה את מלאך?" היא שאלה אותי ועיניה הירוקות פגשו בעיניי.
"למה?" שאלתי.

היא ליטפה את שיערי ואחר כך את לחיי ואמרה.
"כי מלאכים הם יצור טהור, מלא בטוב לב, אדיבות, אכפתיות, אהבה ותמימות. בדיוק כמוך"

"אני לא תמימה" אמרתי וליפפתי שיערה שלה על אצבעי.
היא חיבקה אותי והסניפה את שיערי.
"את תמימה כל כך" היא ציחקקה.

*סוף פלאשבאק*

דמעות החלו לבצבץ בעיניי.
לא זכרתי את האירוע הזה, אם אני לא טועה הייתי בת חמש. לפי הקול הקטן והצווחני שלי.

בלי ששמתי לב מליוני דמעות מצאו את דרכן אל פניי.
"אני לא אבכה במקום ציבורי" חשבתי לעצמי.

מחיתי במהרה את הדמעות וקמתי מהספסל ממשיכה לשוטט ברחבי הפארק.

לאחר כמה דקות עברתי ליד קבוצת נערים אשר שיחקו כדורגל.

בהבזק של שניה הכדור עף לכיווני, למזלי אימנו אותי להבחין בדברים כאלה והתחמקתי מהכדור במיומנות.
כשאחי היה עושה איתי את זה הוא תמיד היה אומר "זה היה יכול להיות סכין"

אחד הנערים ששיחקו כדורגל רץ לכיווני ונעמד מולי.

"אני מצטער" הוא אמר ושיפשף את עורפו במבוכה.
"זה בסדר" עניתי ומשכתי כתפיים.

עיניו האפורות הביטו היישר בעיניי ובחנו אותי, וכך גם אני עשיתי.

שיערו היה שחור והסתיר את עיינו השמאלית, עצמות לחייו היו גבוהות והעניקו לו מראה של דוגמן ופיו היה עבה ובשרני.

לגופו הייתה גופיית ספורט פשוטה שחשפה זרועות חזקות ומכנסי ברמודה בצבע אפור.

לאחר כמה זמן בו בהינו אחד בשני החלטתי לשבור את השתיקה.

"נראה לי שחברים שלך דואגים לך"
"הם יסתדרו" הוא אמר וגיכח בעוד שעיניו נעולות על עייני.

"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"לימדו אותי לא לדבר עם זרים" אמרתי בהתחכמות.
"אז בואי לא נהיה זרים" הוא השיב באותו מטבע "אני יונתן" הוא הושיט את ידו ללחיצה.
"ואני תפוסה" שיקרתי.
"זה לא יפה לשקר" הוא אמר ועיניי התרחבו בהפתעה.
"איך אתה יודע?" שאלתי בחשש.
"אם היה הלך חבר לא היית בוחנת אותי ככה" הוא השיב בשחצנות ומיד האדמתי כמו עגבניה.

"אני ליאן" מילמלתי.
"שם יפה" הוא אמר והסיט שיערות סוררות אל מאחורי אוזני.
"נגמרה לי הסוללה ואני צריך להתקשר לאמא שלי, אני יכול שיחה?" הוא שאל.
הנהנתי והושטתי לו את הנייד שלי.

לאחר כמה דקות הוא הושיט לי אותו בחזרה, קרץ אליי וחזר לחבריו.

הסתכלתי באנשי הקשר וראיתי שהוא הוסיף את עצמו כ - "יונתן החתיך מהפארק".

גיכחתי והחזרתי את הנייד לכיס האחורי בג'ינס שלי.

****

חזרתי הביתה לאחר כחצי שעה ושקט שרר בבית.
שיערתי שכולם ישנים...

עליתי לחדרי ונשכבתי במיטתי מריצה במוחי את אירועי היום.

לאחר כמה דקות נשמע צליל של הודעה מהטלפון.
פתחתי אותו וראיתי הודעה נכנסת מיונתן.

יונתן: 'לילה טוב מלאך' הוא כתב וליבי החסיר פעימה.

חוץ מאמא שלי אף אחד לעולם לא קרא לי מלאך.

אני: 'לילה טוב קרץ' השבתי לו.

הנחתי את הטלפון על השידה וברגע שראשי נגע בכרית נסחפתי לשינה עמוקה.

וואייי בחיים שלי לא כתבתי כל כך הרבה מילים...
מה אתם חושבים? אני יותר מאשמח לביקורת.
תעקבו.
תצביעו.
תגיבו.
מקווה שאהבתם.