זנבות צבעוניים

לעצום את העיניים

התעוררתי, אבל כששמעתי את הצעדים שהידהדו ברחבי החדר, מיהרתי לסגור את עיני מחשש שיראו. לא יודעת למה, אבל הרגשתי כאילו מישהו מאיים עליי. כאילו, משהו לא במקום, אבל לא זכרתי מה. לאחר כמה רגעים פקחתי מעט את עיני אבל לא ראיתי כלום. כל האזור סביבי היה חשוך. ניסיתי לקום, ללא הצלחה. זנבי היה מקופל וקשור לגבי, וידיי קשורות באזיקונים מאחורי גבי. נכנסתי ללחץ והתחלתי להיאבק. ללא הועיל. הצעדים התקרבו. ״ יופי, סוף סוף התעוררת,״ שמעתי. ופתאום, נזכרתי.

כן, אני אוקיינידית, ואני לא היחידה. הייתי בתוך מכל של מים, שהיה כל כך קטן שלא היה לי מקום לזוז. הוא היה סגור ועשוי מזכוכית, כך שכל קול ששמעתי הדהד עשרות פעמים. הדמות השחורה התקרבה אליי וצעדיה המשיכו להדהד. בבת אחת מנורות החלו להאיר מתחת למיכל והאירו אותי לעיני הקול שהמשיך להתקרב אליי. ישר הבנתי של מי הקול הזה. כל אוקיינידית הייתה יודעת. ועדיין, אי הוודאות לגבי עתידי הציקה לי מאוד. ״מה אתה רוצה ממני?״ הדגשתי את המילים,״ אני חושב שאת יודעת, נגואן״ הקול הגיב. גופי התמלא בפחד. ״כן, אני יודעת״ עניתי בפחד. הקול שתק. שתיקה שלדעתי ארכה דקות ארוכות ״ אז, למה את שואלת אם את כבר יודעת את התשובה?״הוא שאל, ואני, לא יכולתי לענות. המים היו כל כך קרים, שכל גופי רעד.
גורלי, היה חרוץ כבר מלידתי. כך היה לכולנו. גורלו של כל אוקייניד נקבע לפני צבע הזנב שלו, אבל לגורל כזה לא ציפיתי.

שערי השחור היה ארוך ועיניי הירוקות ברקו על רקע עורי הבהיר. אך הדבר שהכי ייחד אותי , היה זנבי. חציו התחתון ירוק וחציו העליון, כאילו דהה ונהיה ללבן אפרפר. זנבות בעלי שני צבעים היו מאוד נדירים ואילו זנבות לבנים היו נדירים אף יותר. רבים מהאוקיינידים ייחסו זאת לסימן מהגורל שאומר שאני צפויה להגיע לגדולות, ואילו לי, לי זה לא שינה. גרתי במושבה קרוסיבה, שממוקמת כקילומטר וחצי משונית האלמוגים מלביס שבים האטלנטי. היו לי שני חברים מאוד טובים, קראונה, בלונדינית עם עיניים חומות וגדולות וזנב בצבע סגול בהיר, מה שאמר שהיא תעסוק בגידול וחינוך ילדים. מורה או מיילדת. אורליס, חברי מילדות, היה ג׳ינגי עם זנב כחול, אך גם בלי לדעת את צבע הזנב שלו, לכולם היה ברור שהוא יהיה רופא. תמיד היה לו חשוב להציל אנשים ולעזור איפה שרק אפשר.
היינו שלישיה בלתי ניתנת להפרדה. אחרי בית הספר היינו תמיד מבלים אחד בביתו של השני, ולא היו בינינו סודות. ביום ההולדת ה16 שלי, אורליס וקראונה החליטו להפתיע אותי ולהגשים לי חלום. הם לקחו אותי לאחרי השונית. היה לנו חוק ברור בעיר- אסור לעבור את השונית. חוק שתמיד רציתי להפר, וביום הולדתי, הם עזרו לי. רק שאז הכל השתבש. עברנו את השונית והתקדמנו עוד כקילומטר לכיוון היבשה הקרובה, שם נזרקה עלינו רשת דייגים וקראונה נתפסה בה. אורליס ואני ניסינו להוציא אותה, ובשלב מסוים אורליס הלך לחפש אבן שתהיה מספיק חדה כדי לחתוך את הרשת. בזמן שלא היה שם, מצאתי חור ברשת ונכנסתי כדי לעזור לקראונה לצאת, וברגע שהיא הספיקה לצאת, הרשת עלתה למעלה ואני כבר הייתי מחוץ למים. שמעתי מישהו צועק :״ זאת אוקיינידית!״ ולאחריו הרעות ומחיאות כפיים. בלי להיות במים, הזנב שלי הפך לרגליים ומהר מאוד, איבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי, כבר הייתי בחדר הזה.
״שאלתי אותך משהו!״ הקול התקרב ״ אני לא יודעת מה לענות״ היססתי ועניתי
״אני די בטוח שאת כן״
״ לא, אני לא״
זכרתי מה אמרו על אלו שהיו לפניי. הן תמיד אמרו את אותו הדבר. אבל אני, לא התכוונתי להיכנע.
״ אולי את לא כזאת חכמה כמו שאת נראית...״ הוא זלזל בי. ניסה לערער את הביטחון העצמי שלי. אבל אני לא נתתי לו. פתאום, הצדדים של הקופסה החלו להתקרב אליי, מצמצים עוד ועוד את המרחב הקטן שהייתי בו, עד שכבר לא יכולתי לזוז בכלל. הקול החל להתרחק. התחלתי להיאבק ולנסות לדחוף את הקירות בחזרה. ניסיתי וניסיתי עד שהייתי חייבת לקפל את הראש כדי שישאר לי מקום. הקירות עצרו. נשמתי עמוק וניסיתי להירגע. שום דבר לא עזר. ״ הסקרנות הרגה את החתול״ אמרתי לעצמי. כמה מטומטמת הייתי שניסיתי להתחכם. שניסיתי להראות לו שהוא לא יצליח לשלוט בי. ופתאום, ראיתי משהו חרוט על דפנות הכלי. ״תצעקי שאת נכנעת״ היה חרוט בכתב משוקשק ומפוחד. ״תצעקי שאת נכנעת״ אמרתי לעצמי. מי שהייתה פה לפניי הייתה כל כך נואשת שהיא הזהירה כבר את אלו שבאו אחריה. היא ידעה שהסוף קרב. היא השלימה איתו.