מקבץ רעיונות

לוכד החלומות

רעיון שעלה לי לפני דיי הרבה זמן ולא ממש היה לי מה לעשות איתו.

הנה ההקדמה+פרק ראשון:

הכל התחיל ברגע שהפסקתי לחלום.

זה לא קרה בלילה אחד, זה התמשך.

בפעם הראשונה הרגשתי מין ריקנות שכזו בתוכי.

אחרי שבוע כבר לא הצלחתי להרגיש.

בכי, צחוק, כעס. אפילו חיוך לא הצלחתי להוציא.

אומרים שחלומות חשובים להתפתחות שלנו.

עולם ללא חלומות הוא עולם של תוהו.

אומרים שאם לא חולמים לא מגיעים לשום מקום.

זה נכון. לא חלמתי. לא הגעתי. לא טיפסתי. נשארתי במקום.

לא חלמתי. לא התפתחתי.

נשארתי בדיוק אותו הדבר מאז.

ובמילה "מאז" הכוונה שנתיים.

שנתיים שאין בי רגשות.

הם חמקו ממני דרך עולמם הריק והאפל של חלומותי.

עולם ריק, מפחיד ועצוב.

טוב, אולי עוד נשאר בי משהו, איזה רגש קלוש. זעיר.

אם זה נכון, הרגש הוא ככל הנראה עצב. עצב ואולי גם קצת פחד.

פרק 1

יום ראשון בתיכון. איזו התרגשות. פשוט מדהים איך עברו כל כך מהר תשע שנות לימודים.

אז זהו... שלא. הן עברו כמו צב. הרגישו כאילו מאתיים וחמישים שנים עוברות בכל אחת. הילדים התחלפו וחברים נטשו, בחופשים החדר הוא מקום המפלט והמדוזות צורבות את כל השאר. מחשב זה כיף, לדבר עם חברים ישנים-חדשים בשיחות וידאו ולקנא בהם על העניין שבחייהם. עד שהקשר מתנתק, כי נמאס. בכל פעם שמדברים הקנאה גוברת, הכעס גואה בחזה והרצון להתפרץ בוער בפנים.

אז מה אם אתה בקבוצת כדורסל מובילה. זה ממש לא אכפת לי שהמצאת מכשיר חדשני (בעצם זה כן, אולי זה יועיל במשהו לעולם ואז... מזל טוב). גם אני יכול לשחות מאה מטרים חופשי בארבעים שניות - ימים - זה לא משנה. כל ההישגים האלה לא מעניינים אם אי אפשר לראות אותם בעיניים. אתם גרים במרחק אלפי קילומטרים ממני. אולי תבואו הנה, פנים מול פנים, ותדברו איתי כמו אנשים, לא דמויות מחשב. אני צריך לשמוע קול אמיתי, נורמלי לצורך העניין, לא כמו זה הצווחני של הבנות בשכבה. לא כמו הקול הגס, המלגלג ומלא הקללות של הבנים. קול רגיל של אדם הגיוני. ניקח לדוגמא את אבא שלי- חכם, שנון ונעים.

אבל דיי לדבר על עצמי, למרות שיש עוד הרבה על מה, זה היום הראשון אחרי חופשת הקיץ! צריך להתלהב, ולהתפלל לא לאחר.