עליית הכוחות

ההתחלה, חלק ראשון

התקופה הקשה ביותר בחייהם של בני האדם היא חטיבת הביניים. השלב שבו חלק מהילדים כבר התבגרו, חלקם עוד נשארו ילדים וחלקם תקועים היכן שהוא באמצע. כל אחד מנסה למצוא את עצמו, ומתחיל לתהות האם העולם שהוא מכיר הוא באמת המציאות המשתקפת לעיניו או שהכל בעצם בנוי אחרת לגמרי. התקופה בה כל אדם בונה את מי שהוא באמת, ונוצר באיטיות מחדש.
ובכן, הדבר לא היה שונה עבור אוליביה בראון.
השנה הראשונה של החטיבה לא הייתה קלה עבורה. כל חבריה עברו לחטיבה המחוזית, בעוד היא הצליחה להתקבל לבית הספר הפרטי שקיוותה להתקבל אליו עוד שנה וחצי לפני כן. בית הספר הוקם בתוך הכפר הקטן ששכן ליד העיירה בה היא גרה, ומטרתו היה 'לחבר בין האדם לסביבה וללמד את אהבת הארץ'. אוליביה לא הלכה אל בית הספר הזה בשביל כל זה, לעומת זאת. היא הגיעה אל הכפר מספר פעמים במהלך לימודיה ביסודי כחלק מסיורי בית הספר. הכפר תמיד היה שקט ומלא צמחיה, הבתים הקטנים אך היפים למראה מצאו חן בעיניה והציפורים הרבות שישבו על צמרות העצים ושרו שכנעו אותה אחת ולתמיד שהיא שייכת לשם. שהיא רוצה להיות שייכת לשם.
אבל להיות שייכת לבית הספר היה סיפור אחר לגמרי.
לא משנה מה עשתה, ליב לא הצליחה להתחבר לבנות האחרות בשכבתה. כל הדרמה שתמיד שררה סביבן הייתה שנואה על ליב, שלא הייתה רגילה אליה ביסודי. ביסודי היו לה מספר חברות, והיא מעולם לא נאלצה להתמודד עם כל הרעש והמהומה שהבנות בכיתה שלה בחטיבה התמודדו איתו. בנים, נעליים, בגדים, ליב נרתעה מההתנהגות הזו, ובעצם מצאה את עצמה לבדה במשך כל השנה הראשונה.
השנה ההיא הייתה קשה לליב. אף פעם לא קל להיות במקום חדש, בלי אף אחד. אך בשלב מסויים היא החלה להתרגל להיותה לבד. היא לא שמחה מזה, אך זו הפכה להיות שגרת היומיום שלה. היא בילתה את זמנה בהפסקות בצפייה בסדרות בשקט עם האוזניות שלה או בהקשבה למוזיקה. הסדרות האהובות עליה היו סדרות על בני נוער בעלי כוחות על. הו, כמה שהיא רצתה להיות כמוהם. חלק מחבורה מאוחדת שיוצאת יחד להרפתקאות.
אך למרות ששנאה להיות לבד, היה דבר שהיא שנאה אפילו יותר.
להיות מוטרדת על ידי כריסטופר רדפילד.
מהרגע שבו הוא הצטרף לכיתה, הוא התנהג כמו זאב בודד. לא היה אדם אחד שהתחבר איתו, והייתה לזה סיבה ברורה. כריס אהב לשגע את התלמידים בכיתה. פעמים רבות הוא היה גורם לכיתה להיענש עונש קולקטיבי על דברים שהוא עשה בכוונה, כמו לדבר, לצחוק, ואפילו לזרוק מטוסי נייר וכדורי רוק על המורה. מאחר ומתמיד ליב הייתה רודפת צדק, היא הייתה זו שמתעמתת איתו. כריס גילה מהר מאוד שקל ומהנה לעצבן אותה, ומאז הוא רק חיפש סיבה למה להציק לה, יחד עם החבר הכי טוב שלו פיטר.
פיטר הצטרף לכיתה לקראת סוף השנה שעברה, וכולם רצו להכיר אותו. לאחר כמה ימים שבהם הוא הספיק לדבר עם כל התלמידים בכיתה ולרכוש חברים, להפתעת כולם הוא בחר להתחבר אל כריסטופר. הדבר הפך את פיטר לבחור השני הכי שנוא בכיתה, מיד אחרי כריסטופר, כמובן. עד עכשיו לא ברור למה החליט להתחבר אל כריס, ולעתים קרובות כריס הואשם על ידי חבריו לכיתה שהוא 'גנב מהם את החבר שלהם'. אולם, כריס התעלם מהם, כל פעם מחדש.
זה היה בוקר שגרתי בכיתה ח' 3, כאשר אוליביה נכנסה לכיתה והתיישבה על השולחן שלה, שהיה צמוד אל הקיר. היא החדירה בעדינות את האוזניות לאוזניה, והחלה לחפש סרטים שהיא יכלה לצפות בהם לפני תחילת השיעור. "היי פיטר, תראה מי זו, אם לא הבהמה של הכיתה, ליף!" היא שמעה את כריס קורא בחיוך רחב, והסתובבה אליו.
"כריסטופר, אין לי כוח לשטויות שלך על הבוקר. אז תחסוך ממני את כל זה." היא ענתה לו בכעס.
"אפילו מדברת כמו בהמה! עסקת חבילה, הא פיטר?"
"אני ניטרלי." פיטר הכריז.
"מה זאת אומרת ניטרלי?! ניטרלי אומר שאתה לא בצד שלי. אתה חבר שלי או של ליף, פיטר?!"
"ליב!"
"זאת שאלה מכשילה?" פיטר שאל בחיוך קטן ומתגרה. "רד ממנה אחי, עוד לא שמונה וחצי."
"שמעת את חבר שלך, אז תסתום כבר." ליב מלמלה אל כריס, מה שמשך את תשומת לבו חזרה אליה.
"לפחות לי יש חברים שהם לא דמויות מצויירות."
"לפחות לי יש מנת משכל מעל מאה ושלושים."
"מנת מה?"
"בדיוק."
"בדיוק מה?"
"בדיוק זה!" היא קראה בעצבים.
"זה מה?"
"אני פשוט אפסיק לבזבז את הזמן שלי בלנסות להסביר לך משהו. אתה פשוט לא שווה את המאמץ."
"טוב, אני לא מתכוון לשבת פה ולשמוע עלבונות מילדה בשם ליף! בוא נלך פיטר." הוא אמר, ושני הבנים קמו ממקומם ויצאו מהכיתה.
'סופסוף קצת שקט' חשבה לעצמה ליב.
כריס ופיטר התיישבו על הספסל שבכניסה לשטח בית הספר, וחיכו. "הנה היא." פיטר הכריז לאחר כמה דקות, כשהבחין בחבורת הבנות שחצתה בדיוק את הכביש. כריס נעמד על רגליו, וניער את בגדיו בניסיון לסדר אותם. "בהצלחה." כריס הניף לעברו את אגודלו באישור, וניגש אל חבורת הבנות, נעמד מול אחת מהן במרחק של סנטימטרים ספורים ממנה וגורם לה לעצור. חברותיה לא חיכו לה והמשיכו הלאה אל עבר הכיתה.
"בוקר טוב אריקה."
"אתה מוכן להפסיק כבר?! אתה מחכה לי פה כל בוקר או משהו?!" היא קראה בכעס, וכריס גירד את אחורי ראשו במבוכה.
"א... לא...?" הוא מלמל, והיא עקפה אותו, ממשיכה ללכת. הוא רץ קדימה והשיג אותה, עוצר אותה בפעם השנייה. "אממ, אז, חג ההודיה מתקרב. המשפחה שלך באה אלינו לחג נכון?" הוא שאל בחיוך.
"שאלה מטופשת."
"אז כנראה שנתראה אז!"
"לצערי." היא אמרה ונכנסה לבניין בית הספר.
"לעזאזל..." כריס מלמל כתשובה, מתיישב בחבטה לצד פיטר.
"היא לא ממש מחבבת אותך, אני רואה."
"ואני לא מבין למה. היא בת דודה שלי. היינו ביחד מאז שהיינו ילדים קטנים. פתאום שנה שעברה היא הפסיקה לדבר איתי." פיטר הניד בראשו כאות הזדהות. "אני אומר לך שזה קשור לסטפני. היא מכשפה."
"אתה לא חושב שאתה קצת מגזים...?"
"ממש לא! היא מסובבת את כולם על האצבע הגדולה שלה!"
"אומרים הקטנה..."
"במקרה של סטפני, אין דבר כזה אצבע קטנה." הוא מלמל, ונקטע על ידי הצלצול. השיעור הראשון עומד להתחיל.
"טוב, בוא נלך לכיתה." פיטר אמר, ושניהם קמו מהספסל אל עבר בניין בית הספר.
"איזה שיעור יש עכשיו?"
"איזה יום היום?"
"שלישי."
"אז... הסטוריה, ואחרי זה ספורט." פיטר אמר, וכריס נאנח בייאוש.
"אני שונא הסטוריה..." הוא מלמל, ושניהם נכנסו לכיתה.
כששיעור הסטוריה נגמר, כל הילדים קמו ממקומם וצעדו אל עבר אולם הספורט, שמוקם ליד חדרי הפנימייה של בית הספר. לא כל התלמידים נאלצו לגור בפנימיה, אבל ביתו של פיטר היה במרחק שעה וחצי נסיעה מבית הספר, ולכן הוא בחר לעבור לגור בה. התלמידים נכנסו למלתחות של הפנימייה, מחליפים בגדים לבגדי הספורט שלהם. לאחר שסיימו להתלבש, הם נכנסו לאולם הספורט והניחו את התיקים שלהם בערימה אחת בפינה. "כולם החוצה." המורה לספורט הכריז, והתלמידים יצאו אל מגרש הכדורגל הגדול שהוקם בכניסה לאולם. הם התיישבו על ספסלי האבן בעוד המורה הקריא שמות.
"אוקיי, אז היום אנחנו מתחילים בנושא חדש בשיעורי ספורט. ניווט." הוא הסביר לאחר שסיים לבדוק נוכחות, ועיניה של אוליביה נצצו מאושר. היא שנאה את שיעורי ספורט, אבל ניווט היה משימה. זה היה מהנה עבורה. "בשיעור של היום, אני עומד לבדוק את כישורי הניווט של כל אחד ואחת מכם באופן אישי, כך שהיום זה ניווט ליחיד. כל אחד מכם מקבל את המפה של הכפר ושלוש משימות. חל איסור מוחלט לצאת משטח הכפר משום סיבה שהיא, וכל אחד מכם חייב לצאת לדרך עם פלאפון. מי שנתקל בבעיה מוזמן להתקשר למספר שלי, שרשום בתחתית המפה. הכל ברור?" הוא שאל, וקיבל מהתלמידים תשובה חיובית. "יש לכם חצי שעה להשלים את המשימות ולחזור. אני קורא בשמות, ואתם צריכים לגשת אליי, לקחת את המפה ולצאת לדרך." הוא אמר.
לאחר שהתלמידים קיבלו את המפות, כל אחד פנה לכיוון אחר כדי להתחיל עם הניווט. "אוקיי, בואו נראה..." אוליביה מלמלה לעצמה בעודה מביטה במפה. "ללכת לאורווה ולספור כמה סוסים לבנים יש שם, ללכת לגן הבוטני ולבדוק באיזו שנה הוא הוקם, וללכת למטע האבוקדו ולשאול כמה קילוגרמים הם מכרו מתחילת השנה." היא הביטה במפה, מנסה לאתר את שלושת המקומות. "מצאתי! מעולה, הם קרובים אחד לשני. זה הולך להיות קל." היא מלמלה, מתחילה לצעוד לפי המפה.
בעודה הולכת לכיוון מטע האבוקדו, כריס ופיטר הלכו יחד אל הרפת, מאחר ושניהם היו צריכים להגיע לשם. למזלם, הם הכירו את הדרך בעל פה. בכל הפסקה, במקום לשבת בכיתה או בחצר בית הספר, הם התגנבו דרך הכניסה האחורית של בית הספר ויצאו לטייל בכפר, למרות האיסור המפורש לכך. ראש הכפר, אדון אנדרו ווילסון, אסר על הטיול בכפר בטענה שהתלמידים יעשו רעש ויפריעו למחייתם של תושבי הכפר. למרות זאת, כולם ידעו שהמניע האמיתי היה למנוע מהתלמידים לעשן ללא השגחה, לשתות בשעות הלימודים או להשתמש בסמים. כריסטופר ופיטר לא היו עושים אף אחד מהדברים האלה- הם היו יוצאים ומטיילים באיזורים החקלאיים בכפר. הם אהבו לטייל בטבע ולחפש הרפתקאות. כשהיו בטבע, לבדם, היו כל כך הרבה דברים שיכלו לעשות. כל כך הרבה מקומות לחקור ולטייל בהם. הם הכירו את רוב שטח הכפר כמו את כף ידם. אבל זה היה הסוד הקטן שלהם, ורק שניהם ידעו על כל זה. "מה המשימה שלך?" פיטר שאל.
"למצוא את הפרה עם המספר הכי גבוה שעל האוזן שלה ולרשום את המספר הזה. אצלך?"
"לשאול כמה ליטר חלב יוצא מהרפת בכל שבוע." הוא אמר. "היי, הבאת את הפטיש של אבא שלך?"
"כן, הבאת את המסמרים ואת החבלים?"
"הבאתי."
"אז אפשר להכריז בזאת על התחלת הבנייה של מבצר רדפילד!" כריס קרא בחיוך, מניף את אגרופו לאוויר.
"רגע רגע רגע, מבצר רדפילד? למה שלא נקרא לו מבצר ג'ונס? על שם המשפחה שלי?"
"כי מבצר ג'ונס לא נשמע מגניב כמו מבצר רדפילד!" הוא קרא.
"אבל לבנות מבצר על העץ היה רעיון של שנינו. מה אם נקרא לו 'מבצר ג'ונס-רדפילד'?"
"אבל זה נשמע כאילו שני הומואים בנו את המבצר!" הוא קרא. "בוא נקרא לו... מבצר ההגנה. או בשם הקוד שלו, חדר האוכל!"
"חדר האוכל...?"
"כן, זה גאוני! תדמיין לך שהשיעור נגמר ומתחילה ההפסקה. כולם הולכים לחדר האוכל ואני בא ואומר לך 'היי פיטר, בוא נלך למבצר ההגנה!'. זה ישר מעורר חשדות. אבל אם אגיד לך 'היי פיטר, בוא נלך לחדר האוכל' מי ששומע יחשוב שכמו כולם אנחנו הולכים לאכול ארוחת צהריים. ואז לא ירגלו אחרינו וימצאו את המבצר שלנו!" כריס קרא.
"ומה יקרה כשנצטרך ללכת לחדר האוכל באמת? איך אני אדע שזה לא שם הקוד למבצר ההגנה?"
"זה פשוט, במקום להגיד 'בוא נלך לחדר האוכל' אני אגיד 'בוא נלך לקיוסק'. זה שם הקוד של חדר האוכל."
"אז איך אדע אם אנחנו באמת הולכים לקיוסק או לחדר האוכל?!"
"לקיוסק גם יהיה שם קוד!"
"אני מבולבל. לאן אנחנו הולכים שוב?"
"לרפת."
"באמת לרפת או שזה גם שם קוד?"
"תתרכז, פיטר!" כריס קרא.
ללא התראה, שני הבחורים נעצרו, תופסים בחוזקה בראשיהם. כאב ראש עוצמתי תקף את שניהם, כאילו מחבט בייסבול פגע בשיא הכוח בגולגולותיהם.
"מה קורה כאן?!"
"הראש שלי מתפוצץ!" כריס קרא, ואז לפתע זה נפסק. הם היו יכולים להישבע שזה היה סתם כאב ראש, אלמלא כשפתחו את עיניהם, כל מה שראו היה לבן.
כריסטופר ופיטר מצאו את עצמם, כל אחד בנפרד, בתוך חלל לבן ואינסופי. צפצוף ארוך ורציף מילא את אזניהם, והם הביטו לצדדים בבלבול. התחושה שעברה על שניהם הייתה מוזרה, חופשייה.
ואז זה החל להיעלם. הרקע הלבן הפך לאט לאט חזרה לדרך בה הלכו בכפר, שמשני צדדיה עמדו שורות של עצים. פיטר וכריס הביטו אחד בשני בהלם.
"מה זה היה?" פיטר שאל לבסוף בתדהמה.
"אני לא יודע." הם חשבו שזה הסתיים, אך לפתע עיניהם של השניים זהרו לשנייה ארוכה, ושני הבחורים הביטו אחד בשני כשההלם התחדש.
עיניו של כריס זהרו באדום, בעוד עיניו של פיטר זהרו בירוק.
"מה זה היה...?" כריס שאל בהלם, אחרי שהכל נגמר. אבל להפתעתו, פיטר נחת על הרצפה, מחוסר הכרה. "פיטר!" הוא קרא, מתיישב ליד חברו. פיטר המשיך לשכב על הרצפה במקום בו נפל, ולא נראה היה שהוא מסוגל להגיב. כריס הרים בעדינות את ראשו של פיטר מהקרקע, ולפתע הרגיש איך ידו נרטבת בנוזל חם וסמיך. ראשו של פיטר דימם. "פיטר! תתעורר! פיטר!" כריס החל לצעוק בנסיון נואש להעיר את חברו, אך לשווא.
אחרי משהו כמו דקה שעברה באיטיות מייסרת, פיטר פקח את עיניו. "מה...?"
"פיטר!" כריס קרא פעם נוספת, הפעם בהקלה קטנה. "אתה חי! הבהלת אותי למוות!"
"הראש שלי..." פיטר מלמל, מנסה לקום מהרצפה.
"אתה צריך ללכת לאחות. תן לי לעזור לך." הוא אמר, עוזר לו להתרומם. פיטר נשען על כריס, והם החלו ללכת לכיוון בית הספר. "מזל שהבית ספר לא רחוק. חמש דקות אנחנו שם." הוא הבטיח.
כשהגיעו אל בית הספר, הבנים עשו פנייה אל עבר חדר האחות. למזלם, האחות ישבה מחוץ לחדר, וכשהבחינה בפיטר שנשען על כריס ואוחז בראשו בידו, היא מיהרה לעברם. "מה קרה?!"
"הוא קיבל סחרחורת ונפל. אני חושב שהוא התעלף."
"גם אתה?" היא שאלה בהפתעה, מעבירה את משקל גופו של פיטר עליה. "ידעתי, ידעתי שלתת לכם ילדים להסתובב לבד בשטח הכפר זה רעיון גרוע." היא פתחה את דלת משרדה, מתחילה לצעוד לתוכו בעוד פיטר נתמך בה וכריס הולך אחריה.
"מה זאת אומרת 'גם אתה'?" כריס שאל, אך קיבל תשובה לשאלתו במהירות. על אחת משתי המיטות בחדר האחות ישבה אוליביה, ועל ידיה היו תחבושות. "גם את פה?! הו יופי." כריס מלמל בקרירות.
"אולי תשתוק, רק פעם אחת, כריס?" היא שאלה, ולהפתעתו טון קולה נשמע עייף במקום כועס.
"מה קרה לך?"
"חטפתי סחרחורת ונפלתי על חצץ. על הצד. מה קרה לו?"
"התעלף."
"וואו, רציני?" היא שאלה. האחות בינתיים עזרה לפיטר להתיישב על המיטה השנייה.
"אתה מדמם מהראש. תשכב, אני בינתיים אביא ציוד." האחות אמרה, ופיטר נשכב על המיטה. "כריס, תביא קרח בבקשה מחדר המורים." היא ביקשה, וכריס יצא מהחדר במהירות. הם רק לא ידעו, שבדיוק מה שקרה להם בדרך לרפת קרה גם לאוליביה, בדיוק באותו הזמן. ובסוף כל זה, עיניה זהרו בכחול.
לאחר שהאחות בדקה את פיטר וטיפלה בראשו, היא קבעה שהדבר שגרם לפיטר ולאוליביה לאבד את שיווי משקלם ולהיפצע היה תוצאה של מכת שמש חמורה. לאחר שטיפלה בשניהם, היא הורתה על אוליביה לחזור לכיתה ולפיטר ללכת לחדרו בפנימיה ולנוח שם. כריס לקח את הדברים של פיטר מהכיתה, וליווה אותו עד לפנימיה. "פיטר, איך אתה מרגיש?"
"אני בסדר. עדיין קצת מסוחרר." הוא אמר, מנסה להיזכר במה שקרה לפני שאיבד את ההכרה. "מה קרה לנו שם, בדרך לרפת?"
"אני לא יודע. אבל אני כבר מת לחזור לשם מחר ולגלות." הוא אמר במבט נחוש.
לאחר שכריס ליווה את פיטר לחדרו, הוא השאיר את חברו לנוח וחזר לכיתה.
לקראת סוף היום, כשכריס ניגש אל הלוקר שלו כדי להניח בו כמה ספרים, החלו הדברים המוזרים לקרות.
זה החל בכך שגלאי העשן החל לצפצף משום מקום, והחל להתיז מים על התלמידים במזדרון. בזמן שרוב התלמידים ברחו בצרחות מהמבנה בניסיון להישאר יבשים, כשכריס הביט אל תוך התיק שלו הוא הבחין שאחת המחברות שלו עולה באש. הוא זרק בבהלה את התיק על הרצפה, וכמה שניות אחרי זה האש כבר נכבתה על ידי גלאי העשן. הוא הביט בתיק שלו דקה ארוכה עד שהרים אותו והניח אותו על גבו, סוגר את הלוקר. 'אוקיי, אולי אני פשוט אסחב את הספרים הביתה על הגב אחרי הכל...' הוא חשב לעצמו.
"כריסטופר, אתה זה שאחראי לכל זה?" ליב שאלה, בעודה מתקרבת אליו בכעס ומנפנפת בפניו במחברת רטובה. "אתה חושב שזה מצחיק לשגע את גלאי העשן או משהו?"
"למה את חושבת שאני עשיתי את זה?! המתיחות שלי חכמות, לשרוף מחברת זה חובבני!" הוא קרא. "תגידי, אם עמדת פה ליד הלוקר שלך כשכל זה קרה, איך את לא רטובה?"
"עניין של מזל כנראה."
"עניין של מזל?" הוא שאל בזלזול. "זה מה שמישהו אשם היה אומר!"
"אה, אז עכשיו אתה מאשים אותי בזה?!" ליב קראה. "תפסיק כבר עם המתיחות המפגרות שלך. לפחות פיטר לא פה כדי לצחוק איתך על השטות הזאת."
"לפחות אני לא ילדה חכמולוגית שהכינוי שלה בכיתה זה 'ילדת החתולים'." הוא אמר, עוזב את המקום.
"אין שום דבר רע בלאהוב חתולים!!!" היא קראה מאחוריו, והוא המשיך ללכת. 'ילד מטומטם...' היא חשבה לעצמה בעודה לוקחת את התיק שלה ויוצאת מהמבנה גם היא, אך דרך היציאה השנייה.
ברגע שכריס יצא מבית הספר, הוא הלך אל עבר הפנימייה כדי לראות מה שלום פיטר. כשהגיע אל הפנימייה, פיטר כבר היה ער אחרי שינה עמוקה וכבר היה לבוש בבגדים יומיומיים. שיערו עדיין היה רטוב מהמקלחת שעשה לפני כן. "תגיד פיטר, השיער שלי רטוב כי התקלחתי, מה קרה לך?" הוא שאל בבלבול.
"זה היה כל כך מוזר. המחברת שלי עלתה באש משום מקום! באמצע המזדרון, בתוך התיק שלי!" הוא קרא.
"אתה בטוח שלא נשבר לך המצית בתוך התיק או משהו? אולי זה קשור."
"פיטר, אני לא טיפש. המצית נמצא בכיס הפנימי של הג'קט שלי, אתה יודע שאם יתפסו אותי עם מצית בבית הספר אני אושעה. המחברת פשוט נשרפה." הוא אמר. מבטו של פיטר נהיה מהורהר.
"אם כבר מדברים על דברים מוזרים, לא תאמין כמה כלבים התאספו מתחת לחלון שלי בזמן שישנתי. בדרך כלל הכלבים שחיים בכפר שומרים על הבתים, אבל הם פשוט התאספו מתחת לחלון שלי והתחילו לנבוח. אתה חושב שזה קשור למה שקרה לנו היום בדרך לרפת?"
"אין לי מושג." כריס אמר בפשטות. "אבל בגלל זה, מחר בצהריים אנחנו הולכים לשם כדי לגלות." הוא הוסיף בחיוך נחוש, ופיטר הנהן בהסכמה. "אני ממהר הביתה, אז תשמור על עצמך ותתקשר אליי אם קורה לך עוד משהו מוזר ולא רגיל בסדר?" הוא שאל.
"אוקיי. ביי כריס, תודה." הוא אמר בחיוך קטן. כריס יצא מחדרו של פיטר, ופיטר נשכב במיטתו, מנסה לנוח עוד קצת. כדקה אחרי זה, הפלאפון שלו צלצל. "כריס? קרה משהו?"
"אתה לא תאמין, פיטר! נתקלתי באריקה בדרך מהכפר והיא אמרה לי להתראות. היא דיברה איתי! זה מוזר!"
"זה לא עד כדי כך מוזר שאתה צריך להתקשר..."
"ועכשיו הרמזור בכניסה התחלף לאדום בדיוק כשבאתי לחצות את הכביש! צירוף מקרים?! לא חושב!"
"ביי כריס. תתקשר כשיהיה מקרה חירום אמיתי." פיטר אמר, מנתק. 'הבחור הזה פשוט הזוי לפעמים...' הוא חשב לעצמו, חוזר לישון.
הם עדיין לא ידעו זאת, אבל כך החלה ההרפתקה שלהם.
ההרפתקה הגדולה בחייהם.