Epilogue

705 65 18
                                    

חובה עליכן לשמוע את השיר בזמן הפרק!!!!!!!!

-כעבור 12 שנים-
״אבא? מה זה המקום הזה?״, לילי שואלת ומהדקת את אחיזתה של ידה בידי.
״כן, מה אנחנו עושים פה, אבא?״, לורן שואלת מהצד השני.
אני מתגבר על המועקה שחונקת את גרוני ועונה בלחש, ״באנו לבקר את אמא״.

״הי! היא נראית כמו בתמונות שהראית לנו!״, לורן אומרת ומצביעה על מצבת השיש, שעליה חרוטים פניה היפהפיות של אנאבל. אנאבל שלי, שאני מתגעגע אליה כל כך.
אני מניח בעדינות את זר הפרחים במקום המיועד לו, ומתיישב על הספסל הקטן הצמוד לקבר.
אני מלטף את השיש בעדינות, מרגיש את אותה תחושה נעימה שממלאת אותי. כאילו אני נוגע בה. באנאבל. כאילו אצבעותיי נקשרות באצבעותיה וגורמות לנו להתאחד שוב.
אני עוצם את עיניי וחושב עליה, מדמיין את דמותה בראשי.
שערה הגולש והחום, עיניה הגדולות והאפורות-ירוקות, שפתיה המתוקות והורודות, חיוכה הקטנטן והממיס. אני משחזר במוחי כל דבר ודבר בה. לא רוצה לשכוח שום פרט.
לא את היופי שלה, שגבר על כל יופי אחר בעולם.
לא את החיוך שלה, שגרם לכל אחד לחייך גם הוא ישר.
לא את המתיקות שבה, שהוסיפה מעט תמימות לחיי האפלים.
לא את הצחוק שלה, שהאיר לי את הימים החשוכים, כל פעם ופעם מחדש.
והכי חשוב, לא את החוזק שלה, שהראה לי שגם הפגיעים ביותר יכולים להיות החזקים ביותר.

היא איננה. היא באמת איננה. ושתים עשרה שנים לא הספיקו בשבילי כדי לקלוט את זה. גם אם יעברו שתים עשרה שנים נוספות, סביר להניח שעדיין לא אתגבר על זה.
המוות שלה, תמיד ישאיר חור בליבי. איפשהו שם, בדיוק באמצע, במקום שכולם יכולים לראות.
והחור הזה כל כך גדול, שאם ינסו להכניס בו קליע, הוא פשוט יעבור דרכו. אפילו הדבר הכי נוראי שבעולם לא יכול לגרום לי לסבל כמו שהמוות שלה גרם לי.
אהבתי אותה. יותר מכל דבר אחר בעולם הזה.
דאגתי לה. שמרתי עליה. השתדלתי, כל כך השתדלתי שלא יקרה לה דבר. ודווקא הדבר שחששתי ממנו יותר מכל, הוא זה שלקח אותה. לקח אותה ממני.

העולם מרגיש לי כל כך בודד בלעדיה. כל כך ריקני וחסר משמעות.
הסיבה היחידה שאני עדיין כאן, היא בגללן. בגלל הבנות שלנו שנשבעתי לגדל אותן ולשמור עליהן.
אני אשמור עליהן טוב, לא כמו ששמרתי על אנאבל. אני אדאג שדבר לא יקרה להן, אדאג שהן יהיו הכי מאושרות שיש.
הן התקווה שלי. הן הקשת בענן שמופיעה לאחר הסערה. ואני אשמור על הקשת שלי. אני אדאג לה ואטפל בה ואוהב אותה יותר מכל דבר אחר שיש. אני חייב לה לפחות את זה.
אני פוקח את עיניי, שמלאות בדמעות, ומביט שוב על פניה החרוטות על המצבה.
״אני מקווה שאת סולחת לי...״, אני ממלמל בבכי ומתחיל להתייפח.
עם השנים הבנתי שזה בסדר לבכות. אם לומר את האמת, זה אפילו טוב. אני כבר לא קורא לעצמי נקבה בכיינית כמו שהייתי נוהג פעם. אחרי דבר כזה, אני באמת באמת מרשה לעצמי לבכות.
אוי אנאבל, אם רק היית יודעת איזה שבור אני מרגיש עכשיו.
לעולם לא אוכל למצוא מישהי כמוה. מישהי טובה מספיק כמוה.
לעולם לא אוכל לאהוב מישהי כמו שאהבתי אותה. אם לומר את האמת, אני לא חושב שאי פעם אצליח לאהוב שוב. אני מרוסק. מכל הבחינות האפשריות. ושום דבר לא יגרום לי לחזור להיות כמו פעם, לחזור להיות מאושר.
טוב, אולי דבר אחד. אולי הן. בכל זאת, הן היחידות שנשארו לי. בלעדיהן, הייתי סתם עוד נשמה אבודה שמתהלכת בעולם הזה.

אני מרגיש ידיים חמימות שמלטפות את גבי ולאחר מכן עוטפות אותי.
״יהיה בסדר, אבא״, לילי לוחשת.
״אנחנו כאן איתך״, לורן ממשיכה אותה.
אני מחייך, מסתכל גבוה בשמיים וחושב לעצמי:
אנאבל היקרה שלי, אני מקווה שאת מאושרת שם למעלה. בגן עדן.
להתראות, מלאך קטן שלי.

להלהלהלהלה הסיפור נגמר והפעם לתמיד ואני הולכת לבכות בפינה חשוכה ולא לחזור):
סתם נו אני עוד מעט אכתוב פוסט מסכם😏😭
אמן שתגיבו לפחות על זה

Deep Skin 2 - Revival Where stories live. Discover now