Chapter 1❤️

1.2K 65 12
                                    

מכירים את זה בסרטים כשמישהו מת ופתאום כל החיים שלו עוברים לו מול העיניים? טוב, זה בדיוק מה שקרה לי. אבל העניין הוא... שאני לא יודעת אם אני חיה או מתה.
--
כל מה שאני רואה זה חושך מוחלט.
אני לא מצליחה לזוז. לא מצליחה לנשום. לא מצליחה לתפקד.
החוש היחיד שמתפקד אצלי כרגע הוא הריח.
וכרגע? הריח היחידי שאני מצליחה להריח הוא מוות. הריח של המוות. הוא עוטף אותי, עוטף את כל המקום שבו אני נמצאת.
אני חושבת שאני חירשת. או שפשוט יש דממת אלחוט, עד כדי כך שלא שומעים שום דבר. בכלל.
השאלה היחידה שמעסיקה את ראשי, היא האם אני חיה?
מוות. המוות הוא אחד הדברים המסתוריים ביותר. אתה לא יודע מהו עד שאתה חווה אותו.
ובתור אחת שאף פעם לא חוותה מוות... אין לי מושג אם אני חיה או מתה.
זה הכל תלוי בך, אנאבל.
אני שומעת קול מרוחק. יופי, אני יוצאת מדעתי.
אני חייבת לפקוח עיניים. רק כך אוכל להבין איפה אני ומה קרה.
מי יודע מה מחכה לי שם?
האם זה נכון? כל הסיפורים והאגדות על החיים שאחרי המוות? האם באמת ישנו מקום הנקרא גן עדן?
ואם כן? האם אפקח עכשיו את עיניי ואראה אותו?
ואם לא? מה אראה? מה אעשה? מה ארגיש?
מספיק עם השאלות, אני חושבת לעצמי.
אני משתדלת כמה שיותר לפקוח את עיניי, לגרום לריאות וללב שלי לתפקד.
את מסוגלת, אנה... אני מאמינה בך...
הקולות חוזרים.
לעזאזל. עכשיו יש לי פיצול אישיות.
זאת אני, מתוקה שלי. אמא שלך...
הקול חוזר. יופי, עכשיו אני באמת מטורפת.
לפתע, כל הרקע השחור הופך ללבן, ומולי אני רואה דמות של אישה צעירה עם שיער בלונדיני וגלי, וחיוך חם.
״הו, אנאבל הקטנה שלי... איך שגדלת״, האישה אומרת ומלטפת את פניי.
״אמא...״, אני לוחשת.
״אני תמיד איתך, לא משנה מה. ותמיד אהיה. לאו דווקא פיזית. אני תמיד אשמור עלייך מהמקום שבו אני נמצאת, אבל בשביל שזה יקרה... את צריכה לעשות מאמץ קטן. בשבילי. בשבילך. בשביל כולם. תתאמצי, ואל תשחררי...״, היא אומרת ודמעות זולגות על פניה היפהפיות.
״אני רוצה פשוט לעזוב...״, אני לוחשת.
״לא, מתוקה! לעולם אל תשחררי. תחזיקי מעמד, תתאמצי. את חזקה, ואני מאמינה בך. אני לא אתן לך ללכת!״, היא אומרת לי וממשיכה לבכות.
״כואב לי..״, אני ממשיכה ללחוש.
״אני בטוחה בזה. רק עוד קצת ואת מצליחה, את בכיוון הנכון מתוקה שלי״, היא אומרת ונושקת לראשי.
״אמא, אל תלכי...״, אני מבקשת בלחש. ״אל תלכי.....״

אני מרגישה את הריאות שלי מתמלאות באוויר ועיניי נפקחות לרווחה.
מבלי לקום עדיין, אני סורקת את המקום עם עיניי.
אני על האדמה. הדבר היחידי שאני מצליחה לשמוע זה עמעומים. אני מרימה את מבטי ללמעלה ורואה כנף. כנף פשוטה של מטוס עומדת מעליי, לוחצת על בטני.
ורק אז, הכאב מתפלח אל גופי.
מפי נשמעת זעקה, ואני רואה איך הגוף שלי מאבד דם במהרה.
במצב כזה, אני מעדיפה להיות מתה.
אני מסתכלת על ידיי בפעם הראשונה. הן חבולות. הן מדממות. הבשר שלי בהחלט נראה לעין.
אוקיי, אנאבל. לא להניח אותן על האדמה, שלא יווצר זיהום.
אני מרגישה רטיבות על פניי, ובהתחלה חוששת שזה דם. עד שהטיפות נוגעות מעט בלשוני, ואני מזהה את הטעם המלוח של הדמעות.
הבטן שלי ממשיכה לדמם.
אני מרגישה כאילו אני שוכחת משהו.
ואחרי כמה רגעים זה מכה בי. אני מתפרקת בבכי, גם אם בגלל הכאב וגם אם בגלל הדבר שנזכרתי בו.
אני בהריון.
אני בהריון וכנף של מטוס מוחצת לי את הבטן.
אני אוזרת את כל הכוחות שיש לי ומתחילה לצרוח.
״עזרה!!! תעזרו לי!!!״
״בבקשה!!! מישהו שומע אותי?!״
״בבקשה!!!״
״עזרה!״
״בבקשה......״
אני מחליטה לוותר. מהסיבה הפשוטה שהאנשים היחידים שאני רואה סביבי הם גופות.
אלוהים. מה עם ג׳ונת׳ן? וסם? ולילי? ודילן?
אני מתחילה לייבב.
״ג׳ונת׳ן!!!״, אני צורחת את שמו, בתקווה שישמע אותי.
עד כמה שאני רוצה לקום, אני לא יכולה. אני תקועה.
״אנאבל!!!״, אני שומעת לפתע קול מרוחק של אישה.
בבקשה שאני לא מדמיינת, בבקשה שאני לא מדמיינת.
״אנה!!!״, הפעם הקול קרוב יותר ואני לפתע רואה את סם עומדת לצידי.
״סם!״, אני מצליחה לומר ומתחילה להשתעל.
״אלוהים אדירים, חשבתי שגם את מתה״, היא אומרת בבכי.
״גם? מישהו מת?!״, אני שואלת בפחד.
היא מהנהנת קלות ומתחילה לבכות.
״החברה של דילן, המטוס מחץ אותה. ו.. ו.. ולילי-״
״לילי? מה איתה?״, אני שואלת בבכי.
״א-אני חושבת שהיא מתה. משהו חד תקוע לה בחזה, ו.. ואני לא הצלחתי למצוא לה דופק״, היא מייבבת.
הדמעות שלי לא מפסיקות לזלוג במורד פניי.
״אני לא מאמינה שזה באמת קרה לנו..״, אני לוחשת בקול צרוד.
״רגע. ומה עם ג׳ונת׳ן ודילן?״, אני שואלת.
״דילן בסדר. זאת אומרת, הוא חי. אבל הוא פגוע בראש. ואצלי רק הכתף מדממת״, היא אומרת.
אני מסיטה את מבטי לכיוון הכתף שלה.
״לא ענית לי מה עם ג׳ונת׳ן״, אני אומרת ברוגז.
״אני.. אני לא יודעת איפה הוא, אוקיי?! קראתי בשם שלו וניסיתי לחפש אותו אבל פשוט לא מצאתי!״, היא אומרת בקול שבור.
״לעזאזל עם זה!״, אני צורחת ולפתע מרגישה גל נוסף של כאב עובר בגופי.
״הבטן...״, אני ממלמלת. ״סם, התינוק בטוח מת, נכון?״, אני שואלת אותה.
״א-אני לא יודעת, אנה. אבל אל תדאגי, עוד מעט ימצאו אותנו״, היא מנחמת אותי.
״כמה זמן עבר כבר?״, אני שואלת.
״אני חושבת ששלושה ימים״, היא עונה. ״או ארבעה״.
״שלושה ימים? ועדיין לא מצאו אותנו?!״, אני שואלת. ״איך את ודילן החזקתם מעמד בזמן הזה?״
״חיטטנו בכמה מהתיקים של שאר הנוסעים. מצאנו קצת אוכל ועזרה ראשונה, ועוד כמה דברים. אבל זה רחוק מפה״, היא עונה.
״ומה עם טלפון? ניסיתם להתקשר לעזרה?״, אני שואלת.
״ברור שניסינו, אין קליטה״, היא אומרת.
״לעזאזל״, אני אומרת.
״חכי לי כאן. אני אביא את העזרה ראשונה ואקרא לדילן״, היא אומרת לפתע ומתחילה ללכת.
הזמן עובר ובסופו של דבר סם מגיעה בריצה ביחד עם דילן ותיק גדול.
״הינה, תאכלי משהו״, סם אומרת לי ומוציאה מהתיק פרוסת לחם. היא עוזרת לי לאכול מאחר שהידיים שלי פצועות.
״דילן, תעזור לי פה״, היא קוראת לו שיעזור לה עם העזרה הראשונה. ״אתה מבין בזה יותר ממני״.
״זה יישרף קצת״, דילן אומר ואני מהנהנת קלות.
אני מרגישה איך הידיים שלי בוערות, ואנקת כאב יוצאת מפי.
״אני מצטער...״, הוא אומר.
״זה בסדר״, אני עונה, בקושי נושמת. ״תמשיך״.
הוא מורח לי בעדינות משחה ועובר ליד השנייה.
״סם, את יכולה להביא לי כמה תחבושות?״, הוא מבקש ממנה והיא מיד נענית לבקשתו.
הוא עוטף בעדינות את ידיי.
״כדי שלא יווצר זיהום״, הוא אומר.
אני מהנהנת כאות תודה.
״ומה בנוגע לבטן?״, סם שואלת.
״אני לא חושבת שאפשר לעשות משהו כשהכנף הזאת עליי״, אני אומרת.
״אולי תנסה להרים את זה?״, סם שואלת אותו.
״לא״, אני קובעת. ״זה יהיה כבד מידי ואם הוא יניח את זה בחזרה, ייגרם יותר נזק״.
״אני לא מאמין שהיא מתה...״, דילן ממלמל לעצמו.
הוא בטח מדבר על קארה.
״בוא לא נחשוב על זה. אוקיי? גם אתה וגם אנחנו איבדנו היום חברה טובה. בואו נחשוב על איך אנחנו שורדים את זה״, אני אומרת.
״אנחנו חייבים למצוא את ג׳ונת׳ן״, סם אומרת.
״אז למה אנחנו מחכים, סם? בואי נזוז״, דילן אומר למרבה הפלא.
אני מניחה שהם אף פעם לא אהבו אחד את השני, ג׳ונת׳ן ודילן. וזה די נחמד לראות שהוא מוכן לעזור למצוא אותו.
״אנחנו נשתדל לחזור כמה שיותר מהר, אנה. בנתיים תנסי לנוח או משהו, ואל תלכי לשום מקום״, סם אומרת לי לפני שהם הולכים.
״כאילו יש לי אפשרות ללכת לאנשהו״, אני צועקת ברוגז והיא מצחקקת.
--
לא הרבה זמן עובר עד שאני נרדמת, ואני פוקחת את עיניי שוב רק כאשר השמש עולה.
אני סורקת את השטח מסביבי. אין שום זכר לסם ולדילן.
אני לא יכולה עם זה יותר. עם עצם העובדה שאני תקועה ולא יכולה לקום ולחפש בעצמי אחר ג׳ונת׳ן.
אני מרגישה כל כך רע עם עצמי. אני מלאת חרטות על זה שבימים האחרונים לא דיברתי איתו.
ומה אם הוא מת? מה אם הוא מת, והזיכרון האחרון שיש לו ממני זה שלא דיברנו ושאני כועסת עליו? מתי בפעם האחרונה אמרתי לו שאני אוהבת אותו?

אני מחליטה לקרוא בשמה של סם, אך לאחר כמה ניסיונות אני מפסיקה. זה בחיים לא יעבוד ככה.
כבר כמעט אחר הצהריים, ואני רואה את סם ודילן מגיעים.
״מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?״, שאלתי.
״לא מצאנו אותו״, דילן אומר לי.
״באנו כדי להביא לך קצת אוכל ומים״, סם אומרת ובדיוק כמו אתמול האכילה אותי בפרוסת לחם ובמעט מים.
החלטנו להישאר שלושתנו ביחד, שלא יקרה מצב ובו אחד מאיתנו (או אחד מהם, לפחות) ילך לאיבוד.
השמש החלה לשקוע, ועד מהרה הירח כבר הופיע בשמי הלילה השחורים.
״תגידו, אתם שומעים את זה?״, סם שואלת לפתע.
״לא״, אני ודילן אומרים ביחד.
״את בטח הוזה. שבוע במקום הזה יכול לגרום לזה״, דילן אומר.
״רגע, גם אני שומעת משהו״, אני אומרת.
אני שומעת צליל מאוד מוכר... אני לא כל כך בטוחה מה ז-
״מסוק!״, סם צורחת ומצביעה לשמיים.
סם ודילן מתחילים לקפוץ ולנופף לכל עבר, ולמרבה המזל- זה קרה. הנס שחיכינו לו כבר שבוע שלם.
המסוק נוחת לא רחוק מאיתנו וממנו יוצאים כמה אנשים.
״אתם בסדר?״, אחד מהם שואל.
״אנחנו נראים לך בסדר?!״, סם מתפרצת.
״זה רק שלושתכם?״, הם שואלים.
״צריך להיות עוד אחד. אנחנו לא יודעים אם הוא חי או מת, אבל אפילו את הגופה שלו לא מצאנו״, סם אומרת לו.
״אל תדאגו בקשר לזה. האנשים שלי יסרקו את כל האיזור. אבל בנתיים אנחנו דואגים לכם״, הוא אומר.
״מה אתם תעשו בנוגע לכנף?״, דילן שואל אותם.
״תשאירו את זה לנו״, הם עונים.
--

הדבר הראשון שאני רואה כשאני פוקחת את עיניי, זה חדר לבן. אני מיד מבינה שאני בבית החולים.
״היא התעוררה״, אני שומעת מלמולים.
״מה הולך פה?״, אני שואלת בקול שקט.
אחד הרופאים ניגש אליי ולצידו כריסטינה.
כריסטינה? האם אנחנו באמת בבית או שאני הוזה?
״כ-כריסטינה.. זאת את?״, אני שואלת במלמול.
״כן, מתוקה שלי. אני לא מאמינה שסוף כל סוף התעוררת״, היא אומרת ומחבקת אותי בעדינות בעוד הדמעות זולגות על פניה.
״כמה זמן עבר?״, אני שואלת.
״עברו שלושה ימים מאז שמצאו אתכם, מיס ג׳ונסון״, הרופא אומר. ״נאלצנו לנתח אותך מספר ניתוחים. רובם הלכו מצויין אך באחד מהם הכליות שלך קרסו. מיד דאגנו למצוא לך תורם, וכרגע אפשר לומר שהכל בסדר״.
אני מהנהנת ולאחר מכן מתחילה לבכות.
״ומה עם ה-״
״התינוק, נכון? אני יודע שהיית בהריון. אך לצערי, התינוק שלך לא שרד. למעשה, כשהביאו אותך לכאן, הוא כבר היה מת״, הרופא מסביר.
אני מתחילה לבכות. ״כריס, אני מצטע-״
״אין לך על מה להצטער, חמודה שלי״, היא אומרת ומלטפת את פניי.
״ומה עם השאר?״, אני שואלת אותו.
הרופא בודק במסמכים שלו לפני שהוא עונה לי.
״סמנתה וויליאמס נמצאת בחדר הסמוך עם שבר בכתף, ולדילן המילטון יש פגיעת ראש סגורה, מה שאומר בשפה הלא רפואית ש-״
״אני יודעת, אני לומדת רפואה״, אני קוטעת אותו. ״הוא בסדר״.
הרופא מחייך אליי חיוך נבוך.
״ומה עם ג׳ונת׳ן האריס? מצאו אותו?״, אני שואלת.
״כן. הוא.. הוא עבר זעזוע מוח, מה שגרם לו לאובדן זיכרון קל. הזכרונות הישנים נמצאים אצלו, אבל הזכרונות היותר חדשים נמחקו לגמרי״, הוא מסביר.
״מ-מה?״, אני שואלת. ״מה זאת אומרת זכרונות חדשים? אתה מדבר על חודש או ש-״
״אני מדבר על שנה, אנאבל. הוא לא יזכור שום דבר שקרה במהלך השנה הזאת״.

העונה השנייה יצאה לדרך!!!
תהנו❤️❤️

Deep Skin 2 - Revival Where stories live. Discover now